התחלה/ מונטריאול, קנדה. השני מבין חמישה אחים. "גדלנו בבית מרווח בשכונה שרובה יהודית. היה בית כנסת וקהילה דתית תוססת. נקראתי בהתחלה בשם סטיוארט, אבל אחי החל לכנות אותי סוֹדי ומאז זה השם בכל מקום".
אבא/ יוסף נמיר ז"ל, איש עסקים, נפטר לפני 12 שנה. "החיבור שלו ליהדות ולתורה מאוד אפיין אותו. למדנו ממנו הרבה על הסתפקות במועט ועל פשטות".
אמא/ ברברה נמיר, "היום היא יושבת וכותבת ספרים על בריאות, עושה כושר שלוש פעמים בשבוע, והיא המגיהה של המאמרים הרפואיים שלי. כנראה היו לה הפרעות קשב, כי היא למדה 15 מקצועות, ובגיל 80 כשחיפשה עוד עבודה לא הבינה למה לנשיא נותנים לעבוד בגיל כזה ולה לא".
כסף תמורת שקט/ למד בבית הספר היסודי של היהודים במונטריאול, שם למד עברית. "למדתי דקדוק ברמה יותר גבוהה מישראלים. המקצוע שמלווה אותי עד היום הוא החלקה על הקרח. הוצאתי את המורים מדעתם, יום אחד הבת של המורה הגיעה איתה והציעה לי תשלום כספי תמורת שקט בכיתה. אמרתי לה שאני יכול גם בחינם, אבל לא רוצה".
עלייה/ כשהיה בן 11 החליטה המשפה לעלות לארץ ולהתיישב ברמת גן. "הכלב הגיע איתנו והסתדר מצוין, אנחנו דווקא פחות. היו לנו הרגלים אחרים וילדים בבית הספר הממ"ד בגבעתיים לעגו לנו על כך. להורים היה קשה עם השפה ועם התעסוקה. למרות הכול זו ההחלטה הטובה ביותר של הוריי".
כמו משפחה/ אחרי הממ"ד המשיך למדרשיית נעם. "הייתי תלמיד טוב, והמשכתי עם השטויות. בניגוד למסגרות קודמות – פה היו לי גם שותפים. היום אני מטפל בבן מחזור שלי מהתיכון שלצערנו נפצע, ונעים להיזכר איתו בימי המדרשייה. החברים לא היו כמו כיתה אלא כמו משפחה".
יורדים/ אחרי שנתיים בתיכון נאלצה המשפחה לעבור ללונדון בגלל עבודה של האבא. "זה היה די סיוט. לא הסתדרנו שם. למדתי שנה אחת בבית ספר יהודי ושנה בבית ספר כללי".
בחור ישיבה/ עם סיום התיכון עלה עצמאית לארץ ולמד בישיבת ניר בקריית ארבע. "הרגשתי בודד ומילאתי את החלל בתורה. גיליתי מסירות לתורה ולארץ ישראל והתאהבתי בישיבה וברב יאיר אוריאל זצ"ל, מגדולי הדור שזכיתי ללמוד ממנו".
חולם על קרבי/ בתום שנה וחצי בישיבה עלה על מדי זית. "חלמתי על יחידה מובחרת, מדי בוקר התאמנתי על ריצות. בגלל שאני עיוור צבעים הוחלט שאני פסול לצניחה ושיבצו אותי ליחידת חרמש. המשותף לכל החיילים בה הוא שהם לא רצו להגיע אליה".
נעליים אדומות/ "ביום הגיוס שלי אני זוכר רק דיכאון, אבל בהמשך החליטו להפוך את חרמש ליחידה מוצנחת. עשינו קורס צניחה, קיבלנו נעליים אדומות והקביעה של הרופא מהבקו"ם התבררה כשטות. בהמשך פיקדתי על חיילים, ביניהם שולי רנד. עד היום הוא מפחד ממני אחרי מה שעשיתי לו".
הסטודנט/ חודש לפני שחרורו מהצבא קיבל הודעה על כך שהתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת בן גוריון. "כל כך שמחתי, שעשיתי מאה כפיפות מרפקים. למדתי במחזור השמיני באוניברסיטה והכול היה חדש. תחושת שליחות של יישוב הנגב".
על סף הדחה/ בשנה השנייה נעלם לשבועיים מהלימודים. "הייתה אז נוכחות חובה וחיפשו אחריי – עד שראו בטלוויזיה את כוחות הביטחון מפנים אותי מימית. רצו להעיף אותי, אבל מאוחר יותר גויסתי למילואים בלבנון, אז מחקו לי את הפשע".
החצי השני/ לקראת סוף הלימודים הכיר את רבקה, בחורה מירושלים שהפכה לאשתו. "עברתי מאתיים ניסיונות שידוך עד שהגעתי אליה. זכיתי לאשת חיל אמיתית. רבקה עבדה שנים רבות כמורה ומחנכת, והיום בפנסיה ממשיכה בחינוך ובהדרכת כלות. התחתנו ועברנו לדירה של גיסי בפתח תקווה, כך לא היינו צריכים להישען על ההורים בשכירות".
רוצה אקשן/ "כיאה לאדם עם הפרעות קשב רציתי לעבוד במקום עם אקשן – וכיוונתי לרפואת חירום. התפנית הייתה כשהתמחיתי אצל פרופסור ג'ו הרמן, רופא גאון עם יחס מדהים למטופלים. פעם אחת הוא כעס עליי – כשהודיתי לו במאמר רפואי שכתבתי. אני ממשיך פעם בשבוע בחדר מיון, אבל בעיקר עוסק ברפואת משפחה".
ראשוני המתיישבים/ עם עליית יישובי גוש קטיף לקרקע, פנה אליו צבי הנדל בבקשה שיהיה חלק מהמיזם. "לא היה אז רופא שגר בנווה דקלים, והם ראו בזה צורך. נסעתי עם אשתי לראות את המקום ובדרך הערבים הציבו מחסום אבנים. זה היה סימן בשבילי שאנחנו צריכים להיות שם. בברכת הרב אלישיב זצ"ל עברנו לגוש".
המוהל/ בין מבחני סוף התואר לתחילת ההתמחות למד מילה, מקצוע שהיה מבוקש בגוש קטיף. "יחד עם רוני בקשי מלנו את כל התינוקות בגוש. היום אני ממשיך לעשות זאת לציבור הרחב ללא תשלום. בהתחלה זה היה נראה לאנשים מוזר ולא מקצועי, אז אני מתנה עם הזוגות שעל התעריף נדבר אחרי הברית, ואז אומר שזה ללא תשלום".
מציל חיים/ "עבדתי במרפאה בנתיבות, ובמקביל החלטנו להקים צוות חירום בגוש קטיף. לא היה מוניטור אחד בכל היישובים, והיה חוסר בציוד מציל חיים. עברתי בין היישובים והסברתי כמה זה חשוב. שבוע אחרי שהבאנו את המוניטור – תושב עבר אירוע לב והצלנו אותו. בזכות הסכמת התושבים הוא חי עד היום".
מנהל המרפאה/ שנתיים אחרי שעבר לגוש התמנה להיות הרופא במרפאת נווה דקלים. "חשבתי בהתחלה שזה תפקיד לא אתגרי, כי זה מקום שבו הרוב צעירים ובריאים – אבל היו אתגרים. המצאנו שיטות לעצירת דימומים, שבזכותן חיילים ותושבים מהגוש עד היום בחיים".
הגירוש/ "אחרי 16 שנה של מגורים בגוש, הוחלט לפנות אותנו. דווקא בשלב של התגברות הטרור ברצועה – התושבים עמדו איתן. כולם חשבו שנעזוב, אבל קרה להפך. המרפאה גדלה פי שלושה. הילדים שלנו מעבירים הרצאות על הגוש בבתי ספר, אני לא מסוגל. לא מזמן ראיתי שתי דקות מסרט שעשו עלינו ולא הפסקתי לבכות".
זר לא יבין/ "גירוש זה קריעה של איבר ממך, מי שלא חווה את זה לא יכול להבין. ערב לפני שיצאנו מהבית הלכתי לבית העלמין של הגוש להיפרד מכל האנשים שטיפלתי בהם. היו תקופות של בכי, הייתי עושה המון ריצות כדי להירגע".
קהילת גוש קטיף/ עם הגירוש מגוש קטיף עברו לגור בעיר האבות. "המחשבה הייתה שאולי צריך שם רופא חירום, אבל מלבד אירוע אחד שהיה ביום שהגענו, חצי שנה לא היה בנו צורך. גם הניתוק מקהילת גוש קטיף הקשה עלינו מאוד. עברנו ליד בנימין והתחלתי לעשות תורניות בחדר המיון בבילינסון. אחרי הרצח של משפחת פוגל באיתמר עברנו ליישוב, היה שם חוסר ברופא חירום. אחרי שנתיים שוב התברר שאין בנו צורך ב"ה, וחזרנו לקהילה".
מגורש מהלשכה/ כשש שנים היה חבר בוועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית, עד שסולק. "הייתי בפורום יוקרתי של כמה עשרות רופאי משפחה, היו שם בדיחות, סיפורים מהעבודה וגם התייעצות מקצועית. יום אחד עלה שם לדיון נושא ההורות הלהט"בית, ואחד המשתתפים כתב שהילדים שמיובאים לאימוץ ממדינות זרות נעשים פעמים רבות לנטל על השירות הסוציאלי כשההורים נפרדים. הוספתי על דבריו מקורות בספרות הרפואית שמסבירים כי להט"ביות דורשת טיפול. זה הודלף וזומנתי לוועדת האתיקה של ההסתדרות, עשו לי בירור והושעיתי מהלשכה".
פטנט רשום/ "הגעתי למסקנה שאין כלי רציני לעזור לפצוע שמדמם למוות. יום אחד חשבתי להשתמש בניילון שיש בחנויות לעטיפת מתנות. הוא כלי מאוד יעיל. אחרי שגיליתי את זה הגעתי לבית חרושת שייצר אלפי תחבושות כאלה. זה כלי מציל חיים שלא היה עד היום".
הכול לטובה/ "בן דוד שלי מקנדה קישר אותי למיליונר קנדי שרצה לקנות את הפטנט ולהפיץ אותו. נסעתי לשם, נפגשתי איתו וחתמנו חוזה, אבל כשחזרתי לארץ הוא הפסיד המון כסף ויצא מהעסקה. שאלתי את הקב"ה למה הייתי צריך לנסוע עד לקנדה לחינם – ואחרי כמה חודשים בן הדוד שלי נפטר. שמחתי שהספקתי להיות אצלו בביקור לפני שהלך לעולמו. עכשיו אנחנו מחפשים משקיע שירים את המוצר".
ויימול אברהם/ לאחרונה הוציא ספר על הלכות ברית מילה. "כל פוסק צריך ספר כזה. הוא עוסק בסיכוני ברית מילה, צהבת, מקרים מיוחדים כולל תמונות והסבר מפורט. בין היתר אני מסביר שם את הסכנות של ברית בהרדמה – זה לא יותר מאמצעי לסחיטת כסף מהורים".
לא מפחד מהקורונה/ בשבועות הקרובים עתיד לנסוע לכנס בארצות הברית בהשתתפות 15,000 רופאים. "חשבתי לוותר, אבל הרב זילברשטיין שאני מתייעץ איתו אמר שזה כדי לעזור ליהודים אז אני צריך לנסוע. אנשים באופן כללי הגזימו עם ההיסטריה. אני מקווה שבעבודה יקבלו את זה שאני נעדר לכנס ואחריו אולי לעוד שבועיים בגלל בידוד".
אם זה לא היה המסלול/ "הייתי רודף בצע, יושב על סיר הבשר בקנדה עם משפחה קטנה".
במגרש האישי
בוקר טוב/ "קם בבוקר מוקדם, דף יומי ותפילה ונוסע לעבודה".
פלייליסט/ פוסדקאסטים על רפואת חירום.
השבת שלי/ "לימוד חברותא עם הילדים, שולחן ערוך והמון אורחים".
דמויות מופת/ "הגר"א, אדם שאחז את התורה בצורה שאין מישהו שמתקרב אליו".
מפחיד/ "עבירות וגאווה".
משאלה/ "אחדות בעם ישראל".
כשאהיה גדול/ "אני שואל את עצמי את זה כל יום, שהקב"ה יכוון אותי".
לתגובות: shilofr@gmail.com