כשוועדת האיתור הודיעה לרב אריאל בראלי על ההחלטה לבחור בו כרב היישוב בית אל, אחד־עשר ילדיו בבית בשדרות לא קפצו משמחה. "הילדים עשו לי אופוזיציה בבית", הוא מגלה היום בחיוך, ומסביר כי שדרות הייתה עבור המשפחה לא רק מרכז החיים מבחינת פעילות ועשייה תורנית וחברתית, אלא דרך חיים שאותה התקשו מאוד לעזוב: "מה שלומדים במקום כמו שדרות זה דבר מדהים. אנשים שלא נראים כמוני, עם כיפה גדולה וציציות בחוץ, אבל מלאים באהבת תורה, מרבים במעשי חסד ומלאי חום ואהבה". המעבר משדרות לבית אל היה מטלטל. המשפחה על אחד־עשר ילדיה עקרה ממרקם החיים המיוחד של שדרות אל נוף אנושי שונה בתכלית. "התקופה הממושכת שפעלנו בשדרות נתנה לי הרבה", מספר הרב בראלי, "כרב קהילה נחשפתי לציבור החם, העממי, המסורתי. ציבור שיש בו הרבה חום, הרבה בריאות ואיזון. לילדים היה קשה לצאת מהמקום הזה". ההבדל בין קהילת שדרות לזו של בית אל התבטא אפילו בשינוי מקום הישיבה בבית הכנסת: "בשדרות הייתי יושב כרב בית הכנסת בשורה הראשונה עם כל המתפללים. היו חיבוקים ולחיצות ידיים, זה היה המקום שלי כרב בית הכנסת. פתאום בבית אל אני יושב ב'מזרח', מול הציבור ולא איתו, עם סוג של שמירת מרחק". אבל שינוי המקום לא יגרום לו לשינוי תפיסה: "אני לא רוצה לתפוס את עצמי כקבוצה אליטיסטית, אני רוצה ליצור חיבור דרך חום ואהבה", הוא מצהיר גם כשהוא יושב בכיסא המכובד בבית הכנסת החדש. "פחות עוסק במה לברך על טורטייה" בקיץ שעבר עזב הרב בראלי את הגרעין התורני בשדרות ואת תפקידו כרב בית הכנסת שם. רבני היישוב בית אל, הרב שלמה אבינר והרב זלמן מלמד, הודיעו כי יפרשו מתפקידם וכי יש למצוא להם מחליף. "הרבנים הוותיקים מינו ועדה מקצועית לאיתור רב, וביקשו שאחריהם יגיע מישהו צעיר יותר". נציגי הרבנים בוועדה פנו אל הרב בראלי בבקשה שיציג גם הוא מועמדות בין שאר המועמדים לתפקיד. ועדת האיתור התלבטה בין מספר מועמדים ראויים ולבסוף בחרה בו. הרב בראלי נבחר כאמור לתפקיד, אבל כינויו הרשמי בשלב זה הוא 'מרא דאתרא' ולא 'רב היישוב'. "אחרי שהרבנים פינו את מקומם, הם החזירו למעשה את התקן ל'רב מקומי' שעדיין לא חודש עבור המועצה", הוא מסביר, "המועצה ביקשה בכל זאת להכניס אותי לתפקיד, אז כרגע אני משמש כעובד אבל בלי כובע רשמי. בפועל אני מנוע מרישום נישואין ומתן תעודות כשרות, אבל מעבר לכך זה לא מורגש בהתנהלותי ביישוב". תפקידו של מרא דאתרא מורכב מאתגרים מתחדשים, והרב בראלי משתדל להתאים עצמו למשימות התקופה. "בבית אל יש הרבה תלמידי חכמים ואנשי תורה", הוא מודה, "אני לא כאן בשביל הפסיקות האישיות. התפקיד שלי זה פחות להשיב לאנשים מה מברכים על טורטייה. אם אני נוטל על זה ידיים אבל רב אחר ביישוב אומר שזה מזונות - זה לא מפריע לי. אני במקום אחר. אני כותב אומנם בעלון היישובי שאלה ותשובה כל שבוע, אבל עוסק בשאלות יותר ציבוריות, לא מגיע לעימותים". אז מה הוא כן רואה כעיקר תפקידו? "רב הוא דמות מאחדת, אוזן קשבת, מקיים קשר עם התושבים. אני מגיע לאירועים משפחתיים, משמחים או עצובים, לעליות לתורה ולמפגשים. ביישוב בית אל, שמראש הוקם משני יישובים - א' וב', משימת האיחוד יותר משמעותית. יש פה חמישה־עשר בתי כנסת, אני נמצא כל שבת בבית כנסת אחר ביישוב, לא משנה אם ספרדים, אשכנזים או תימנים. "בבית אל חיכו לדמות כזאת. בעבר בית אל התחלקה לשני יישובים. לפני עשור, כשהוקמה המועצה המקומית לשני היישובים, הם הפכו לגוף אחד, אבל נשארו שני רבנים - לבית אל א' ולבית אל ב'. אני חושב שהציבור שמח בזה שיש רב אחד, זה נותן רגיעה בין היישובים". איך ההרגשה להיות רב צעיר שנכנס לנעליהם של הרב זלמן מלמד והרב שלמה אבינר? "הרבנים הקודמים עדיין נמצאים ביישוב. גם בהכתרה שלי וגם ביומיום הם נותנים לי גיבוי ותמיכה מלאה. אני לא נכנס לנעליים שלהם, אני תופר חליפה חדשה לפי הצרכים הנוכחיים". אחת המשימות שעליהן בחר לשים דגש היא הקשר עם בני הנוער וצעירי בית אל. "מישהו צריך לקום בבוקר ולהיות מוטרד מהאתגרים הרוחניים שיש ליישוב, ואני מדבר על נערים ונערות בגיל התיכון. אחת המשימות שלי היא להרים את נוער בית אל במובן הרוחני, לכנוס את הצעירים שמבלים בזולות, צורכים אלכוהול ועוברים משברים. אני חושב כל הזמן איך להגיע אל הלב שלהם. זו לא משימה שאפשר לעשות לבד. אני מדבר עם רכזי הנוער, אנשי החינוך, מגיע לבתי הספר ביישוב לקיים תוכנית בר מצווה בכיתה ז', ומנצל כל דרך אפשרית ליצור מגע עם בני הנוער". הרב בראלי אינו חוסך בזמן בכל הנוגע למפגש עם נוער היישוב. "לא משנה לאן מזמינים אותי בהקשר של הנוער - אני משתדל להגיע. אם זה יום הולדת, בר מצווה או מנגל. אני בא, מחבק, שומע על מה מדברים אותם צעירים, מה מעסיק אותם, אילו משברים הם עוברים ומה האתגרים שעומדים לפתחם". הרב בראלי יוצר את הקשר, אבל במקרה שצריך סיוע מקצועי, הוא לא מהסס לפנות לגורמים הרלוונטיים. "נער שמספר לי שהוא גולש באתרים בעייתיים או צורך אלכוהול, אני שומע אותו. אחר כך אני יוצר קשר עם גורמי המקצוע. הקמתי סיירת אמונית שעוברת ממקום למקום ועורכת מפגשים עם בני נוער. מדובר באנשים שלא באים באף כובע רשמי, מחויבים לסודיות, והם מצליחים להגיע עם הנוער לשיחות שהם לא היו רוצים להעלות מול ההורים. זה מאפשר להם לדבר בפתיחות ומכל הלב. אני רואה את הנושא של הנוער כעניין מרכזי ברבנות שלי, ומתכנן בהמשך להקים גם מועדון נוער ומרכזי מפגש נוספים. זה נושא ראשון במעלה". במסגרת תפקידו הוא נותן מענה גם לצד השני של קשת הגילים ביישוב, ונמצא בקשר עם בני גיל הזהב. הוא גם משתדל להיות אוזן קשבת לחולים בעלי צרכים שונים, ולמשפחות העוברות משברים וזקוקות לייעוץ או ליווי. קפיצה לבריכת הקורונה הרב בראלי רצה לקחת את התפקיד צעד אחר צעד בקצב למידה, אבל משבר הקורונה זרק אותו היישר לפסיקות ציבוריות משמעותיות, שלעיתים גררו חוסר הסכמה עם חלק מהתושבים. "אמרתי לעצמי שאת השנה הראשונה לתפקיד אנצל ללמידה ולהיכרות עם היישוב, ואז אתחיל עם פעילות משמעותית יותר. אבל בתקופת הקורונה נתן לי ראש המועצה שי אלון את הסמכות להחליט בכל הקשור למדיניות המקוואות, בתי הכנסת והפעילות הדתית בבית אל. "עמדתי מול קבוצות לחץ. היו מי שרצו להתפלל בבית הכנסת עם מסכות ושמירת מרחק, למרות שמשרד הבריאות אסר את ההתכנסות לתפילה, ומנגד מי שביקשו לאסור גם את מנייני הרחוב בעת שאושרו, כי אנשים לטענתם לא שמרו מספיק על מרחק. את המקוואות לגברים הוריתי לסגור עוד לפני שבממשלה הורו כך, כי הייתי סבור שחמירא סכנתא מאיסורא, ולא לכולם זה היה פשוט. יש אנשים שטובלים מדי בוקר וזה בנפשם, אבל עמדתי על כך לטובת בריאות הציבור". איך מתמודדים עם הנהגת ציבור במצב של מחלוקות? "את היכולת להנהיג לא מקבלים מלמידה בכולל, צריך להשתפשף בעבודה הציבורית", אומר הרב בראלי. "הכניסה שלי ליישוב הייתה ברגל ימין, היישוב מקבל אותנו יפה. מזמינים אותי לאירועים, מתייעצים ומקבלים את עמדתי. לעיתים יש מחלוקות, וצריך להקשיב לכולם. הפתרון, גם במקרים של מחלוקות, הוא שיח. תקשורת זה א'-ב' בכל דבר. אין לי עוזר ולא אנשים סביבי, מספר הטלפון שלי נתון לכל האנשים ביישוב. אנשים שואלים שאלות אישיות, כמו על הבן הדתל"ש שרוצה לבוא עם החברה, או אם להזמין את הסבא והסבתא בקורונה". כמי שלמד בעבר גישור במכללת אשקלון והיה שותף בעצמו להקמת מרכז גישור בעיר שדרות, הוא דוגל בחיבורים בין־אישיים היכן שניתן. "הורים שעוברים משבר מול הבן שלהם פנו אליי. דיברתי על זה עם יועץ חינוכי, ובשיחה איתו הוא הציע להיפגש עם ההורים בהתנדבות ולסייע להם. היה מקרה שהמועצה רצתה להרוס מחסן שבנה אחד התושבים בלי חוות דעת הנדסית. ביררתי את המקרה, ולאותו תושב לא היה כסף להשיג מסמך שכזה. דיברתי עם איש מקצוע שגר ביישוב והוא הסכים לעזור, לתת חוות דעת בלי תשלום, ובכך בוטלה ההריסה. העניין הוא פשוט חיבורים. צריך לרתום את האנשים להיות קהילתיים יותר, זה לימוד חשוב. בהמשך אשמח ליצור חיבורים בין הקהילה בבית אל לאנשי שדרות, יכולים להיות פה לימודים הדדיים גדולים". אשתו, הרבנית אסתי בראלי, היא שותפה מלאה לפעילות הציבורית. "'זכרתי לך חסד נעורייך', אני אומר לה. כשהגיעה ההצעה מהיישוב בית אל היא עזבה את עבודתה בשדרות כמנהלת רשת מועדוניות לנוער בסיכון. במקצועה כעובדת סוציאלית היא שותפה בכירה לעשייה שלי. יש לה ראייה ציבורית וקהילתית, ועם הזמן הציבור ילמד להכיר גם אותה". מותר להשאיר אבדות ב'אגד'? המינוי החדש הניח את הרב בראלי בתפקיד נוסף, בתחום שאינו חדש לו - אב בית הדין לענייני ממונות במועצת מטה בנימין. השבוע הוא השיק את הגרסה האנגלית לספרו החדש 'כסף כשר' בהוצאת מכון 'משפט לעם' - המכון למשפט עברי שהקים בשדרות. הספר ראה אור לראשונה בעברית בקיץ שעבר. לשיחה מגיע הרב מצויד בעותק בעברית ובאנגלית, ומציג את הרציונל מאחורי הספר החדש. "אחרי כמעט עשרים שנה של עיסוק מעמיק בדיני ממונות, הגעתי להוצאה של 'כסף כשר' - ספר שמביא בפני הקורא סוגיות הלכתיות ממוניות שרלוונטיות לימינו, ואנשים יכולים להיתקל בהן במהלך חייהם. כאן זה כתוב בצורה עממית ונגישה, לא בסגנון ההלכתי או העיוני". הספר מבוסס על מקרים אמיתיים שבהם נתקל הרב, והקורא מקבל לא רק את התשובה ההלכתית, אלא נחשף גם לדרך לפתרון, העוברת דרך תהליך של ניתוח המקרה, ההיבט החוקי והאזרחי והמקורות ההלכתיים. "בכל יום מגיעות אליי בווטסאפ שאלות בקבוצה של 'משפט לעם', יש אנשים שמתקשרים אליי עם שאלות, וכן מקרים שמגיעים אלינו לבית הדין. אספתי מקרים נבחרים משלושת המקורות הללו, ומהם חיברנו את הספר. זה חיבור שמתיימר לתת את היסודות לדיני ממונות העכשוויים והמעודכנים, עם הטמעה של עקרון 'המנהג הנוהג' והחוק הישראלי. זה לא רק שולחן ערוך, אלא הרבה תקנות ציבור, חוקים ועקרונות שיוצרים יחד התנהלות נכונה וישרה על פי ההלכה והמוסר היהודי". במסגרת פעילות מכון 'משפט לעם', הרב בראלי מקיים סדנאות לתלמידי ישיבות ברחבי הארץ, שבהן הם מתרגלים דיון משפטי בדיני ממונות. התלמידים לומדים סוגיות בגמרא ובהלכה בבית המדרש, ומשליכים אותן על מקרים מציאותיים שמניחים לפניהם אנשי המכון דרך סרטונים, מסמכים ושלל ראיות. "התורה היא רלוונטית לכל דור ודור", אומר הרב בראלי, "גם לימינו אנו הלימוד תקף, רק שהמציאות לובשת צורות שונות. בספר כתבתי על מקרים של זכויות יוצרים, שאלות כמו העברת כרטיס רב קו מנוסע לנוסע, מכירת תקליטורים בשוק במחיר זול יותר מאשר בהוצאה המקומית, ביטול עסקה של קניית רכב, מכירת מוצרים באיכות נמוכה ועוד. אלה סוגיות שאנשים נתקלים בהן". אתה מרגיש שיש רצון בציבור לנהוג על פי הדין העברי? "מהמפגש הישיר שלי עם אנשים שראו בי כתובת לייעוץ, בעיקר בשדרות, הבנתי שיש ציבור גדול שרוצה לנהוג ולעמול על פי ההלכה, ואין להם כתובת. השולחן ערוך לא נגיש לכולם, אנשים לא בהכרח יודעים ללמוד חושן משפט, אבל מחפשים יושר תורני, ורוצים לנהוג בהגינות על פי ההלכה בעסקיהם ובניהול רכושם. במיוחד שאתה צריך להתייחס גם לחוק". דוגמה מרתקת המובאת בספר היא בנושא מצוות השבת אבדה. על פי גדרי ההלכה המוכרים, יש לשמור את האבדה עד שיגיע המאבד וימסור סימנים. השאלה היא אם ניתן להעביר את החפץ האבוד לידי גופים רשמיים המטפלים בכך. "זו שאלה רצינית", מסביר הרב, "מותר לי למסור את האבדה למחלקת המציאות של 'אגד', של הרכבת או של משטרת ישראל? הרי כתוב לשמור אותה אצלי. אם מעיינים בעומק הסוגיה, אני יכול להבין שהמטרה של מצוות השבת אבדה היא לא שהחפץ יישמר אצלי, אלא להקל על המאבד למוצאה, אז גם מחלקת אבדות ב'אגד' יכולה להיות הכתובת שלי במצווה הזאת. אנחנו לא רפורמים", הוא מדגיש, "אנחנו לוקחים את הכלים ההלכתיים של חושן משפט ונותנים כלים ליישם את ההלכה במציאות המתחדשת. על היסודות האלה הספר כתוב". הרב בראלי מקבל מעת לעת פניות של קוראים שמיישמים את הכתוב בספר להלכה. "לא מזמן פנו אליי שכנים שנוצר ביניהם סכסוך. אדם מבוגר שחלון חדר השינה שלו נמצא מעל חצר המשפחה השכנה, שלה יש ילדים ונערים בבית. השימוש בחצר בזמן שהוא ישן מפריע לו, לעיתים מתנהלות שם שיחות טלפון או ישיבות משפחתיות. המשפחה ראתה בספר שכתבתי על הזכות שלהם להשתמש בחצר, ואף שאדם הקונה דירה ליד בית משפחה עם ילדים וחצר גדולה יודע זאת מראש ומביא את זה בחשבון. אחרי שיצרו איתי קשר, הפניתי אותם למה שכתוב בהמשך, על לפנים משורת הדין, שזה תחום בפני עצמו". השבוע הושקה בבית אל המהדורה באנגלית של הספר. במעמד נכחו ראש המועצה המקומית בית אל שי אלון וראש עיריית שדרות אלון דוידי, רבנים ואישי ציבור. "אחד מעורכי הספר, שהגיע ממשפחה אמריקנית, סיפר שאבא שלו קרא את הספר בעברית ואמרו לו שדווקא בקהילות היהודיות בארצות הברית, ששם יש הרבה אנשי עסקים וכלכלה, יכולה להיות היענות מאוד גבוהה לחיבור הזה, שמכניס ערך רוחני גם לתחום העסקי. הספר מתחיל ברעיון המוסרי והערכי שיש בדיני ממונות, התחרות ההוגנת, יחסי עובד ומעביד וכו', ומשם ממשיך לפסיקה הלכתית בנושאים שאנשי עסקים נתקלים בהם בעבודתם. זה ציבור שעבורו מדובר בתוכן מאוד רלוונטי". מדוע היה חשוב לך להוציא את הספר גם בשפה האנגלית? "בעיניי יש פה אמירה של 'כי מציון תצא תורה'. בספר שכזה בתרגום לאנגלית אנחנו אומרים 'ביזנס זה חשוב, אבל קודם תהיה בן אדם'. יושרה והגינות יוצרות איכות חיים אחרת. בן אדם עושה כסף, מרוויח יפה, הכול בסדר. אבל אתה יכול ללמוד לא לדרוס אנשים בדרך, לא להפקיע מחירים או לקיים עסקי רמאות והונאה. שילוב של עסקים עם העולם הערכי זה דבר שמתבקש היום". לדברי הרב, צוות העריכה וההוצאה יעקוב אחר מכירות הספר בקהילות הראשונות שאליהן יגיע בלונדון ובמספר מוקדים בארצות הברית, ואם יהיה לכך ביקוש - יצא הספר גם בתרגום לצרפתית ולשפות נוספות לפי הצורך. בדרכו של סבא בין שאר תחומי העשייה הציבורית שלו, הרב בראלי חבר גם בארגון הרבנים 'חותם', שמקדם עמדות תורניות ביחס לסוגיות ציבוריות שונות, מגיוס בנות ועד לנושאי כשרות. את החינוך לשליחות ציבורית קיבל מסבו, הרב משה צבי נריה זצ"ל. האתגר החינוכי של הדור אינו מסתכם בעיניו בגזרת הפעילות שלו בבית אל, אלא בפרישה ארצית. בדומה לסבו, מצבם הרוחני של צעירי הציונות הדתית, שחלקם מתרחקים משמירת מצוות ומלימוד תורה ברוח הישיבה, מעסיק אותו לא מעט. "תורת הרב קוק הטמיעה את התפיסה שעניינה הוא שילוב בחברה הישראלית, אך היא לא נתנה מספיק כלים מעשיים ליישום השילוב בין העולמות. "מי שבא מהישיבה והגיע מאוחר יותר לתפקידים בצבא, באקדמיה ובעולם המקצוע, או גר במקומות לצד החברה הכללית - משתלב לא רק במדינת ישראל ובחברה הישראלית, אלא גם בערכים האזרחיים שאינם מבית המדרש". מה לדעתך הפתרון? "צריך למצוא קודם כול דרך להקשיב לאותם צעירים, להבין את הקושי שלהם ולהעביר את המסר של ערך החיבור לתורה ולמסורת. גם החיבור לעם ישראל צריך לבוא מתוך תורה ומתוך ראייה רוחנית, ולא לצידה או במקומה. החיבור לעם הוא לא ניתוק מהתורה, אלא המשך הקשר איתה. המשימה הזאת רבים חללים הפילה. כשאתה מסתכל על בני השלושים והארבעים, הם לא נמצאים באותו מקום שהיו בו בישיבה. אבל להיות אדם תורני במקום שבו החברים שלך יוצאים בערב ויש בירות, מפגשי בנים ובנות - זו משימה כמעט בלתי אפשרית". הכיוון לפתרון טמון לדעתו בתורת החסידות: "לתת הרבה עומק לקיום המצוות, שהמצוות לא יהיו רק כי אני דתי, אלא מהמקום של התקרבות לקב"ה דרך הצעדים המעשיים. אנחנו צריכים ללמוד איך להנחיל שינוי פנימי דווקא לאנשים שמחפשים עומק בחיים. להסביר שהתורה היא לא רק ערכים ורוח, אלא יש מצוות ומעשים שצריך לקיים ומחברים אותנו לרוח הזאת. לא כולם אולי יהיו כמוני עם כיפה גדולה וציצית - אבל יהיו אנשים אוהבי ה', מאמינים, מחוברים לקודש ומעורבים בדעת עִם עַם ישראל". את השיחה חותם הרב בראלי בסיפור על הסבא, הרב נריה. "כשסבא למד במרכז הרב, הרב קוק לא אהב את זה שהוא יוצא מהישיבה לשיחות בבני עקיבא. הרב צבי יהודה היה מדבר איתו על זה, אבל זה היה חשוב לסבא. היה שלב שהוא חשב בכל זאת לוותר על זה, כשהוא ראה אותם רוקדים יחד בנים ובנות, לא מקפידים על הלכות פה ושם, וחשב שאולי הם לא קשובים לדברים שלו. אבל אז היה רגע שגרם לו לראות הכול אחרת: היה משחק כדורגל שהתקיים בירושלים בשבת, ובני עקיבא ארגנו הפגנה באמצע המשחק נגד חילול השבת. הם עמדו במרכז האצטדיון ומחו, תוך שהם סופגים ביזיונות ואף מכות. כשהוא ראה שיש להם רגש יהודי חזק כל כך, הוא לא רצה לוותר עליהם". הרב בראלי משוכנע שגם היום סבו לא היה מניח לצעירים ליפול: "אם סבא היה כאן היום, הוא היה יושב עם הצעירים מהציונות הדתית, מקשיב למצוקות, מבין את המשברים, ובדיבור ובשיח מנסה להגיע לפתרון".
