התחלה / לפני 70 שנה בדיוק בתל אביב. בגיל 3 עבר עם משפחתו לירושלים. הקטן במשפחה בת שני ילדים. "יש לי אחות אחת שמבוגרת ממני בשבע שנים". אבא / ד"ר ישראל אלדד ז"ל, "מורי ורבי. אי אפשר להגדיר אותו במילה אחת, כי הוא היה כל כך הרבה. ממנהיגי הלח"י, פילוסוף, איש רוח, משורר, מתרגם, פובליציסט, מרצה, עיתונאי ועוד. כילד, כששאלו אותי 'מה אבא שלך עושה', לא תמיד הייתה לי תשובה. מאז שאני זוכר את עצמי הוא למד איתי פרשת שבוע, שיחק איתי שחמט והיה יוצא איתי לעמק המצלבה לראות נמלים". אמא/ בתיה ושיץ־אלדד ז"ל. "שתי רגליים על הקרקע. שנים לא מעטות היא הייתה המפרנסת היחידה בבית. במבט לאחור, אמא הייתה סוג של פמיניסטית שהקדימה את זמנה, גם בכך שנשאה את שם נעוריה. הייתה מנהלת המחלקה הסוציאלית בעיריית ירושלים ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. עשתה חיל בעבודה שלה, ותמיד עטפה וחיבקה אותנו". המשפיע / האידיאולוגיה והחינוך של אביו עיצבו את השקפת עולמו. "אבא היה האיש שתמיד ידע לענות לי על כל שאלה, בכל גיל, מיום שעמדתי על דעתי. אני מניח שרוב מה שאני יודע - זה ממנו". כבוגר המשיך את דרכו הפוליטית והאינטלקטואלית של אביו. "אף פעם לא שמתי לב שהוא מחנך אותי, אבל באופן זורם לחלוטין גדלתי לתפיסת עולם שהיא בוודאי כולה שלו". גיבורים קסומים/ "הגיבורים של ילדותי היו אנשי לח"י מהחוג הקרוב לאבא, שהיו מסתובבים אצלנו בבית. אני מכיר אותם מכלי ראשון - גאולה כהן, יעקב חרותי, עזרא יכין, עדה עמיחי ועוד, וכמובן מקור ההשראה שלהם - המשורר אורי צבי גרינברג, שפרסם בעיתון של אבא. כבר כילד היה לי ברור שהם גיבורים עלומים וקסומים". אנציקלופדיה/ למד בגימנסיה רחביה. "מכיתה א' ועד י"ב למדתי בגימנסיה, מרחק 500 מטר מהבית". היה חבר בתנועת הצופים פחות מחודש, "כי חזרתי הביתה לקרוא. הייתי מהילדים האלו שקוראים אנציקלופדיות להנאתם". לרפואה/ בסיום התיכון החל לחשוב על המשך דרכו. "מגיל צעיר אהבתי לעבוד בידיים, עשיתי עבודות בעץ וחיפשתי תחום עם משמעות שאוכל לתת מעצמי. החלטתי על לימודי רפואה". עתודאי/ את לימודי הרפואה השלים בהצלחה באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה, ועם סיום לימודיו שירת בחיל הרפואה. במקביל לתפקידיו הצבאיים התמחה בכירורגיה פלסטית - "זה התחום הרפואי שהכי קרוב לעבודה בידיים שאני אוהב", וכן ביחידת כוויות בלונדון. ספר עם אבא/ לפני הגיוס לצבא כתב עם אביו את הספר 'ירושלים אתגר' בהוצאת כרטא, על ההיסטוריה של המלחמות שהתחוללו בירושלים. לאורך השנים כתבו יחדיו עוד מספר חיבורים, והוא אף ערך ופרסם חלק מכתבי אביו. רופא צבאי / החל לשרת כרופא גדודי והמשיך כרופא חטיבתי בבקעת הירדן, ובתקופה ההיא גר עם משפחתו במושב חמרה. "למדתי לאהוב אהבת נפש את הבקעה. אבל אז שמעתי שהתפנתה משרת סגן מפקד רפואה פיקודי במרחב שלמה, כלומר אחראי על דרום סיני, ועברתי עם המשפחה לשם. גרנו באופירה במשך שנה, בשנת 1978. איום הנסיגה כבר ריחף מעל הראש, אבל לנו כמשפחה זו הייתה שנה נפלאה. 'החול והים, רשרוש של המים'". קצין רפואה ראשי / בשנת 1997 קודם לדרגת תת־אלוף ומונה לקצין רפואה ראשי בצה"ל. שלוש שנים שימש בתפקיד. "מדובר בתפקיד מרתק שעוסק בשאלות הליבה של ביטחון ישראל. המלחמה בלבנון הייתה עיסוק מרכזי מבחינתנו, אבל עסקנו גם בתכנון חיל הרפואה במלחמה הבאה והקמת צוותים לטיפול באסונות המוניים ובמגפות, הוצאנו משלחות לאזורי אסון". חצי יובל שירת בצבא. "ביום הולדתי ה־50 השתחררתי". החצי השני/ אליאורה (71). "התחתנו חודש לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ואז, כחובש צבאי, נעלמתי לה לכמה חודשים מהבית". מאז, קרוב ליובל שנים, הם יחד. "היא ארכיאולוגית בהשכלתה, אבל לא עסקה בזה, אלא הפכה לאומנית מוכשרת שמתמחה בעיקר באריגה וטווייה של פרוכות ומעילים לספרי תורה. היא ביתי, היא עולמי". הנחת / חמישה ילדים. בתו הבכורה קרני (46), ואחריה אביגיל (43), מיכל (42), ואז התאומים רוני ואוריאל (38). "שמחה גדולה. ילדיי הם גאוותי האמיתית". שלושה מתוך חמשת ילדיו גרים סמוך לבית ההורים בכפר אדומים. כוויות / לאחר שחרורו מצה"ל, הוזמן לעמוד בראש המחלקה לכירורגיה פלסטית והיחידה לטיפול בכוויות בבית החולים הדסה עין כרם. נחשב לאחד המומחים הגדולים בתחום הטיפול בכוויות. "הכוויה היא אחת הפציעות הקשות והמורכבות שאנחנו מכירים ברפואה. לפעמים מדובר במלחמה ארוכה, כואבת ומתישה על החיים, מאבק יומיומי עיקש, אבל אפשרי". מבית החולים לבית הנבחרים/ במהלך האינתיפאדה השנייה טיפל בפצועים רבים, ובהם פצועי רסיסים, פצועי הדף ובעלי כוויות קשות שנפגעו בפיגועי תופת. "בתוך שנתיים הגיעו לבית החולים אלפי פצועים מיוסרים וכואבים. זו הייתה תקופה עמוסה ומכוננת. הבנתי שאפשר וחשוב לטפל בפצועים, אבל חייבים להתמקד ב'רפואה מונעת' על ידי מניעת גל הפיגועים הבא. הבנתי שהפתרון נמצא דווקא בזירה הפוליטית". לזירה הפוליטית / "בסוף 2002 בני אלון ז"ל בא אליי לבית החולים והציע שאשתלב במפלגת מולדת. התמודדנו בבחירות לכנסת ה־16 במסגרת רשימת האיחוד הלאומי ונבחרתי לכנסת". הוא כיהן כחבר כנסת במשך עשור. שבר/ "הפרק של ההתנתקות הוא הפרק הקשה ביותר. עברתי עם משפחתי מכפר אדומים לשא־נור ונאבקתי בכוחי הפרלמנטרי למנוע את הגזרה, אבל לצערי הייתי עד למאבק שלא השפיע". נכח גם בעת הריסת תשעת הבתים בעמונה, שם נפצע בידו ואף איבד את הכרתו כתוצאה מאלימות שוטרים כלפיו. "נפצעתי בעמונה ואחרי שתי דקות הייתי כבר בדרך לבית החולים, לא הצלחתי לעצור את ההרס". שליח ציבור/ "להיות חבר כנסת זו שליחות עצומה ואחריות כבדה. בשנותיי בכנסת ישראל לא הצלחתי להשפיע במידה משמעותית על המהלך הפרלמנטרי. עשיתי מה שיכולתי כחבר כנסת, פעלתי בכל כוחי וחוקקתי כמה חוקים מעניינים וחשובים, בעיקר בתחומי הרפואה והמאבק בשחיתות". על עשייתו במשכן זכה באות אביר איכות השלטון המוענק על ידי התנועה לאיכות השלטון, ובאות אומ"ץ. ספרים רבותיי/ בבחירות לכנסת ה־19 מפלגתו לא עברה את אחוז החסימה, והוא פרש מהכנסת. מאז כתב כמה ספרים, וכמו כן הוא מפרסם מאמרי פובליציסטיקה בבמות שונות. "האהבה למלאכת הכתיבה מגיעה כנראה מאבא. כשאני רואה את הבת שלי רוני, שהיא משוררת אמיתית, והוציאה רק לאחרונה ספר ילדים - אני מבין שהגנטיקה אכן עוברת הלאה". הלו, זה רדיו / משדר תוכנית יומית עם העיתונאי בן כספית ברדיו FM103. "זו תוכנית אקטואליה בנושאים בוערים. אנחנו מנהלים בינינו קטטות יומיומיות. מאז הקורונה אני משדר מהבית, שזה בכלל פינוק. אין כמו לפתוח מיקרופון, לומר מה שאני רוצה ולדעת שאנשים מאזינים לרצועת השידור הזו. זה עושה טוב. אני חושב שאני משפיע היום לא פחות ממה שהשפעתי בכנסת". לח"י לאן / ספרו החדש והשביעי במספר, 'העצים והשבבים - הפרק האחרון של לח"י' בהוצאת כנרת־זמורה־דביר, מתאר את ימי המבוכה והבלבול שעברו על אנשי הלח"י לאחר שהבריטים הודיעו על כוונתם לעזוב את הארץ. "המכנה המשותף של לוחמי לח"י התערער אז, והתעוררה השאלה: לח"י לאן? באותה נקודה התגלעו הסדקים והשונות האידיאולוגית בין הקבוצות השונות בלח"י, שהפכו לקרעים". כותב על אבא / כאמור, אביו היה ממנהיגי הלח"י. "אני כותב על אבא שלי בתקופה שבה המחתרת שהוא אחד מראשיה הייתה באובדן דרך. ביקשתי לנסות להבין האם אבא כשל בדרכו הפוליטית או לא. זה ספר שהיה חשוב לי לכתוב. אולי כדי לברר לעצמי כמה דברים, אולי לקבל תשובות על תקופה של ערפל אידיאולוגי בלח"י". פרק לא כתוב / במשך שנה כתב את הספר, בעיקר בלילות. "הסיפור הזה הסתובב לי בבטן כבר הרבה שנים. זה לא עוד ספר היסטוריה על לח"י, אלא רומן, עם דמויות חיות ועם דיאלוגים. שם הספר, 'העצים והשבבים', לקוח מהפתגם שמסביר שכאשר חוטבים עצים, ניתזים שבבים לכל עבר. הספר מדבר על המחיר שמשלמת אומה שנלחמת על חירותה". אם זה לא היה המסלול / "לנגן בכינור, מעולם לא ניסיתי". ובמגרש הביתי: בוקר טוב / קם בנחת בשמונה. "קורא ומאזין לרדיו, מתכונן לתוכנית הרדיו. כותב מאמר פובליציסטי ל'מעריב' ואת הספר שאני כותב ועורך באותה עת". הולך לישון אחרי חצות. פלייליסט / "עידן רייכל, יהודה פוליקר, אברהם פריד ומוזיקה יוונית". השבת שלי/ יום מנוחה. "קריאה וגרעיני אבטיח". דמות מופת / "חוץ מאבי, ישראל אלדד - המשורר הנביא אורי צבי גרינברג, גדול משוררי ישראל מאז יהודה הלוי. אני קורא ומלמד את שירתו". מפחיד/ "מפחד מהיום שלא יהיה לי משהו חדש לעשות". משאלה / "ריבונות מן הירדן לים ובניין בית המקדש השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה". כשאהיה גדול/ "לעלות על טרקטור ולחרוש, למצוא עותק גנוז של ספר מלחמות ה' ולחלופין ספר הישר, גם הוא אבד ונחוץ היום מאוד". לתגובות : rivki@besheva.co.il
