בליל הרצח של בעלה, יעל שבח לא עצמה עין. לאחר שבישרה לששת ילדיה את הבשורה הקשה, ניחמה, עטפה והשכיבה אותם לישון, היא התיישבה בפינת החדר לבדה והחלה לכתוב מדם ליבה: "אלמנה. איזו מילה כבדה. כל כך מנוכרת ממני. האם נועדתי להיות עכשיו ללא שם, אלא רק עם החותמת הזו?", תמהה בכאב.

"ככה אני רוצה להמשיך", ייחלה כבר באותו ערב, "מתוך שמחה ורוממות, מתוך רצון להפוך את שק האפר לפרחוני וחי. לקחת את השברים ולהפוך אותם לתמונה שלמה. חדשה. שונה. חיה. בשבילך אהובי... אלמנה. אני אלמנה״.

שנתיים וחצי עברו מאז אותו ערב קשה מנשוא, והמילים שחרתה בליבה באותן שעות מטלטלות ממשיכות להדהד בחייה. "להפוך את שק האפר לפרחוני וחי", ביקשה, ומאז מדי יום היא משתדלת לנער מעליה את האפר, לנשום עמוק ולהצמיח מחדש את הריסות ביתה.

יעל שבח איננה אלמנה סטנדרטית. היא מסרבת להיכנס אל תוך התבנית המקובלת של השכול. רק לפני כמה שבועות צירפה לחשבון הפייסבוק שלה תמונת מסך מתוך כתבה שאליה התראיינה ב'כאן 11', ובה רואים אותה אומרת: "אני קברתי פה את בעלי".

שבח ביקשה מהגולשים "בעלי הלב החזק", כהגדרתה, ליצור מתמונת המסך 'מֵמים' כאוות נפשם. הפוסט יוצא הדופן גרף אינסוף תגובות ויצר עניין רב ברשתות החברתיות. רבים נענו לאתגר והוסיפו כיתובים משעשעים משלהם, אבל היו גם אחרים שנעו באי־נוחות מהעיסוק ההומוריסטי בנושא כה טעון.

"ראיתי את הכתבה, ותמונת המסך הזו פשוט הצחיקה אותי. הרגשתי שמתבקש לפרסם מם עם זה", היא משחזרת. "אני אדם שיודע לצחוק על עצמו, אז פרסמתי את הפוסט וזה לגמרי עף". במקביל עלו גם תגובות ביקורתיות. "כתבו לי 'איך את מבזה את בעלך', 'איזה חוסר רגישות' ועוד כל מיני הערות. זאת צדקנות שאני לא מזלזלת בה, כי אני חושבת שהיא נובעת מסוג של תרבות שבה אנחנו מקדשים סמלים של שכול. אני מאמינה שהדרך היחידה להקליל את אותם סמלים היא שהסמל עצמו יעשה מעצמו צחוק. כשאנשים שומעים שאני אלמנה הם ישר מתייחסים אליי ברחמנות, כאל מסכנה. חשוב לי שיראו גם פן אחר של אלמנות. כזה שיש בו גם הומור עצמי".

בשביל חלק מהאנשים זה הומור קשה לעיכול.

"נכון, אבל גם המוות של בעלי קשה לעיכול. אז סליחה שאני לא מרחמת עליכם בסיטואציה הזו", היא משיבה בנחרצות. "אני מאמינה שהומור הוא דרך לגיטימית להתמודדות. באיזשהו מקום אני מביאה אמירה ברורה של: תנו מקום לשיח אמיתי, אל תהפכו אותי לפרה קדושה, אל תרחמו עליי. כשאדם אומר לי 'אבל את עושה צחוק מעצמך', אני עונה לו: ככה אני מתמודדת, זאת הדרך שלי".

"למה אנחנו לא מתחתנים בעצם?"

יעל שבח בת ה־34, אם לשישה ותושבת חוות גלעד שבשומרון, נולדה ברובע העשרים בפריז שבצרפת. הוריה הם ד"ר רפאל קובי, רופא משפחה, ונלי, עקרת בית. היא השנייה מתוך ארבעה ילדים. "ההורים שלי, מאז שהכירו, היו מכוונים לעלייה לארץ. זה היה חלק מהחזון שלהם. כשהייתי בת 8 עלינו לישראל". בט"ו באב תשנ"ג הגיעו ארצה, היישר למרכז הקליטה במבשרת ציון, שם שהו במשך שנה. "נכנסתי בכיתה ג' לכיתה בלי לדעת מילה אחת בעברית. לקח זמן עד שרכשנו את השפה, אבל אבא אמר: אנחנו עוזבים את החלום המשגשג שלנו בצרפת בשביל החלום האחד והיחיד".

בסוף אותה שנה קבעה המשפחה את ביתה בכפר סבא. "בבית התחנכנו על ערכי הציונות הדתית״. בהמשך למדה באולפנת בני עקיבא 'אמנה' בכפר סבא, ואת השירות הלאומי עשתה באשקלון. "זו הייתה שנה מאוד משמעותית בשבילי, גם בגלל שבאותה שנה התחילו הדיבורים על הגירוש מגוש קטיף והייתי פעילה סביב זה. שנה אחר כך, בזמן הגירוש, השתתפתי במאבק. האמנתי לגמרי שזה לא יקרה. כשזה קרה, הגירוש נחקק אצלי חזק והפך לסוג של טראומה. אבל איכשהו מהר מאוד התעשַׁתּי וחיפשתי ערך נוסף בחיים".

היא החלה להקדיש מזמנה להתנדבות בעמותות 'שמחה לילד' ו'חברים לרפואה'. שם גם פגשה לראשונה את מי שלימים יהפוך לבעלה, הרב רזיאל שבח. "רזיאל היה דמות מאוד ססגונית, שמצד אחד פעילה מאוד, משתוללת עם הילדים, משמחת אותם, ומצד שני הייתה לו חזות של הרב הראשי עם זקן ארוך וכיפה ענקית. מראה פרדוקסלי כזה שלא מתכתב עם מה שהולך שם. גם אני הייתי מאוד צבעונית ובולטת, ומהר מאוד הפכנו לחברים. בדיעבד אני יודעת לומר שהוא שם עליי עין מהרגע הראשון. לי לקח יותר זמן להבין את הרמזים. אחרי כמה חודשים הוא אמר לי פתאום: 'תגידי, למה אנחנו לא מתחתנים בעצם?'. הכי ישיר שיש. היה לי רגע של שוק, אבל מאז התחלנו לצאת כזוג. החתונה התקיימה כמה חודשים אחר כך״.

את חייהם כזוג נשוי בחרו לפתוח בשדרות. "מאוד אהבנו את הדרום. בשדרות הייתה המון חמימות של קהילה ותחושה של אחד בשביל השני. אלו היו ימים של לפני כיפת ברזל, וברקע היו הרבה 'צבע אדום' ונפילות. באחד הימים היה פתאום 'צבע אדום' ושמענו בום חזק קרוב. רזיאל, שהיה חובש במד"א, לקח מהר את תיק העזרה ראשונה שלו ויצא מהבית. הנפילות המשיכו. הבית מולנו בער. אחר כך התברר שרזיאל נתן טיפול מציל חיים לשכנה שחטפה פגיעה ישירה".

אחרי שלוש שנים החליט הזוג שבח להמשיך ליעד הבא - השומרון. "היה לנו ברור שאנחנו עוברים לשם. רזיאל היה מחובר בכל נימי נפשו לארץ ישראל". במשך שנה גרו בקדומים. באותה שנה למד רזיאל בישיבה בחוות גלעד, וכך התוודעו למקום. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. "הבנו שאנחנו הולכים לקבוע שם את ביתנו. זה מתחיל בנוף המדהים, זה ממשיך באנשים המיוחדים ובהבנה שאתה עושה פה משהו שהוא משמעותי. אתה חלק ממשהו גדול, אתה פיסה בהיסטוריה", היא אומרת בהתלהבות. "אחרי שנה עברנו לבית שבנינו בחוות גלעד. זה אולי מצטייר כמשהו מאוד ורוד, אבל בגלל שזה נחשב מאחז בלתי חוקי, לא היו שם כמעט פיתוח ותשתיות. אין כבישים, חשמל מקבלים מגנרטור, מים במכליות. ידענו שאנחנו נכנסים למשהו לא פשוט, אבל לא ידענו שזה עד כדי כך מורכב. למרות זאת, אף פעם לא הייתה לנו חרטה על הבחירה לחיות שם. לא היה רגע שאמרנו 'די, אולי נעבור מכאן'. אהבנו את הבית, את האווירה, את המקום ואת הסיבה שכל הדברים האלו קורים".

ללמד את הילדים לפתוח ספר

רזיאל היה תלמיד חכם ורב פעלים, והספיק בחייו הקצרים מה שרבים לא הספיקו בחיים שלמים. "רזיאל באופי שלו הוא לא אברך קלאסי. הוא החליט שכל נושא שהוא לומד בכולל - הוא יכשיר את עצמו ויעבור ליישום מעשי שלו. לדוגמה, כשהוא למד את נושא איסור והיתר, הוא הלך ללמוד שחיטה, מילה, כשרות. כשלמד הלכות נידה, הוא הלך ללמוד הדרכת חתנים. הכול בלימוד מובנה ויסודי. הייתה לו תעודת רבנות והוא היה גם מוהל, שוחט, סופר סת"ם, מנקר ומשגיח כשרות, עורך חופה וקידושין, פוסק מראות דמים, חבר בחברה קדישא, חובש בכיר, מגשר, מדריך חתנים. רזיאל היה איש לומד ומאוד מעשי. חשוב שתביני", היא מבקשת להדגיש, "רזיאל לא אסף את כל התעודות האלו כדי לתלות אותן על הקיר, אלא בשביל שיהיה לו הגב ההלכתי, כדי להיות מחובר ובקיא ברזי החיים. להצליח להביא את התורה אל החיים על אמת". מתוך תחומי העניין הרבים שלו, הוא חש חיבור מיוחד למילה. "הוא הרגיש שזו שליחות גדולה, משהו שאתה לא יכול לומר לו לא. עד גיל 32 הוא הספיק למול מעל 170 תינוקות. גם את שני הבנים שלנו הוא מל".

עם הזמן הפך למעין רב בלתי רשמי של חוות גלעד. במסגרת היותו דמות הלכתית־רוחנית מובילה ביישוב, הגיעו לפתחו מגוון שאלות בהלכה. "זה היה בכל תחום שאת רק מעלה על הדעת, כמו האם מותר או אסור להרים חשמל בשבת אחרי שהגנרטור נפל, או במקרה שנגמרו המים ביישוב והחיילים הביאו איתם עוקב מים במהלך השבת, האם מותר להשתמש בהם. רזיאל התעסק בסוגיות של החיים. הוא האמין שמי שפוסק הלכה חייב להיות מחובר לשטח. בשיעורים שלו הוא פרש את כל הדרך שעבר עד לפסיקה. הוא טען שצריך לחבר את האנשים לראש ההלכתי. שיבינו איך זה נבנה נדבך על נדבך. ככה מלמדים תלמידי חכמים", מציינת שבח. "כשילד שואל אותך שאלה הלכתית, אל תענה לו רק 'מותר' או 'אסור', אלא תאמר: בוא נחשוב יחד למה זה דומה, איזו הנחה נוספת אתה מכיר בנושא. תצלול איתו לתוך הסוגיה. כשהבת שלי שואלת 'אמא, למה אסור להדליק אור בשבת?', אני הולכת איתה את כל המסע ההלכתי. ככה רזיאל לימד אותי. ואז הילד מבין שיש כאן עולם רחב ומלא", היא מסבירה. "אני משקיעה בלחנך את הילדים שלי לפתוח ספרים. כשעולה שאלה אני אומרת: 'בואי מותק, תפתחי את הספר בעצמך. בואי נבין יחד מאיפה הכול נובע'. רזיאל אמר שאדם מפתח אנטי כשהוא בוּר. עולם הפלסטיק הזה והשטחיות מעודדים בורות, וכשאתה לא יודע את הרקע, את העומק ואת הפנימיות - אתה לא תרגיש מחובר. רזיאל האמין שהתורה צריכה להיות מחוברת וגדולה", היא מסכמת את התורה כולה על רגל אחת.

"בשבעה הגיע הרב יובל שרלו, וכששמע את הרשימה הארוכה של מה שרזיאל הספיק בחיים הקצרים שלו, הוא שאל אותי האם הוא ידע גם להתבטל, לשבת ולא לעשות כלום. אז כן, לרזיאל היו זמנים שהוא הקדיש לאהבות הפרטיות שלו, כמו לבשל או לטייל, לדוג ולשיר. הנאות של העולם הזה. הרבה פעמים אחרי שאדם נפטר מציירים אותו כדמות מלאכית מושלמת - זה לא הסיפור שלנו, בשום שלב", היא מבקשת לחדד. "רזיאל היה בן אדם. בן אדם שחי חיים מלאים ושמחים".

עדיין מחכה שייכנס בדלת

את יום שלישי, אור לכ"ג בטבת תשע"ח, יעל לא תשכח לעולם. "הייתי מורה באולפנת מעלה לבונה והיה לי בדיוק יום חופשי. בערב היה אמור להתקיים שיעור תורה אצלנו בבית". באותו יום, לאחר לימוד בוקר בכולל, הגיע רזיאל בשעת צהריים הביתה כדי לקחת את הרכב בדרכו לבדיקת תינוק שמל יום קודם בתל אביב. "אני בדיוק הייתי בגן השעשועים עם הילדים. ראיתי אותו מרחוק מגיע. נופפנו לו לשלום, אני וכל הילדים, והוא חייך אלינו ונופף חזרה לשלום. אחרי כמה רגעים הוא נכנס לרכב ונסע. בשום מצב לא העליתי על דעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו", היא משתתקת. "בכלל, בכל השבוע שלפני היה לו מצב רוח מיוחד כזה. היו הרבה מפגשים משפחתיים, שהיום בדיעבד נראים כפרידות ממנו".

בשמונה בערב, משבושש לבוא, החליטה להרים אליו טלפון ולברר מתי הוא צפוי להגיע. "הבית היה כבר מסודר לקראת השיעור והילדים היו במיטות. התקשרתי אליו. הוא ענה לי מיד ואמר 'אני אוהב אותך', אלו היו שלוש המילים הראשונות. אחר כך אמר: 'ירו עליי. אני בכניסה לחוות גלעד'. לרגע הייתי בשוק. ואז התחלתי לעבוד על אוטומט, מזעיקה את כוחות ההצלה. מודיעה לכל מי שצריך. בדיעבד התברר שהתקשרתי אליו ממש דקה אחרי הירי. הרבה פעמים אני מנסה לחשוב מה עבר לו בראש באותה דקה ארוכה כשהוא פצוע לבדו ברכב".

בזמן שהייתה עסוקה בקריאה לכוחות ההצלה לשטח, היא כלל לא העלתה על דעתה שאהובה נושם את נשימותיו האחרונות. "בגלל שדיברתי איתו, רץ לי בראש שבטח זו פגיעה ברגל, ייקחו אותו לבית חולים ונעבור את זה. באותם רגעים לא הבנתי את התסריט. זה היה חסד גדול".

בהמשך היא מצטרפת לנסיעה בהולה לבית החולים יחד עם תינוקה היונק. "שתביני כמה לא הבנתי את המצב, בדרך עברנו ליד הרכב וביקשתי שיביאו את התפילין שלו משם. הראש שלי היה מכוון שלא משנה מה רמת הפציעה, את התפילין הוא בוודאי יצטרך בבוקר. גם אחר כך, כשהרופא בחדר ההוא נכנס אלינו ואמר את המילים המפורשות: 'רזיאל הגיע ללא רוח חיים', 'ניסינו לעשות בו פעולות החייאה ולא הצלחנו', אני שאלתי 'ו...?'. המוח שלי סירב לקבל את הבשורה", היא נאנחת. "לא הצלחתי להבין שאמרו לי שהוא נרצח ושהוא איננו. אחרי שהרופא סיים לדבר, הרגליים שלי פשוט התחילו לרוץ מעצמן. רצתי הכי רחוק שאפשר בלי להבין לאן. רציתי הביתה, לחיים שלי".

ממש 'אישה בורחת מבשורה'.

"בדיוק ככה. עד שאח שלי תפס אותי וחיבק והבנתי שזה הסיפור שלי ואין לי לאן לברוח".

האסימון נפל באותו רגע?

"עברו שנתיים וחצי ואני עדיין תוהה אם זה באמת הסיפור. אני לא פוסחת על האופציה שהוא ייכנס פתאום בדלת הביתה. אני עדיין אוספת סיפורים לשתף אותו. כל בוקר, כשאני קמה, אני משאירה את העיניים שלי עצומות לעוד רגע ומקווה שאולי המיטה לידי לא תהיה ריקה. אני מתגעגעת לרגעים הקטנים של החיים. לבקרים בימי שישי, כשצלילי לימוד הפרשה של רזיאל התנגנו בבית. הגעגוע הופך להיות חלק בלתי נפרד מהנשימות שלי, חלק ממני".

קבר ראשון בחוות גלעד

לאחר קבלת הבשורה בבית החולים, עלתה השאלה היכן ייטמן לעולמים. "רק רגע קודם אמרנו 'שמע ישראל' ונפרדנו, וכבר הייתי צריכה להתעסק בשאלה הדרמטית הזו. אני לא יודעת מאיפה באו לי הכוחות, אבל ידעתי שאני רוצה לקבור אותו בחוות גלעד". היישוב חוות גלעד הוקם בשנת 2002 על ידי איתי זר כמענה לרצח אחיו, גלעד זר הי"ד. היישוב הוקם על אדמות שרכש האב, משה זר, אולם הממשלה סירבה לאשר את ההקמה. עד אותו היום גם לא היה במקום בית עלמין.

לא חששת שיבוא חלילה יום ותיאלצו להתפנות ולפנות את הקבר, כפי שקרה בגוש קטיף?

"אם פחדתי ממשהו, זה מוויכוחים בתוך המשפחה. חששתי שאולי ההורים של רזיאל לא יסכימו לקבור אותו שם. אבל אבא של רזיאל ישב שם ואמר מיד 'כן, זה מה שנעשה'. הכול היה באותו ערב, עם כל כך הרבה דיוקים והשגחה", אומרת שבח וקולה רועד. "להחלטה הזו, אגב, יש רקע צוואתי. כמה שבועות קודם, רזיאל דיבר על זה בהקשר הלאומי. הוא אמר שאם אנחנו רוצים שחוות גלעד תישאר על המפה ושתהיה אחיזה אמיתית בקרקע, אנחנו צריכים לקבור את מתינו כאן, כמו בכל יישוב, וכמו אברהם אבינו שקנה את חברון וקבר בה את אשתו. מבחינתי, ברגע שהחלטנו לקבור אותו ביישוב זה העלה את הרצח מהמקום הפרטי, של רזיאל שלי, לרזיאל לאומי. זו הייתה אמירה למדינה: אני מוכנה לקבור את אהובי כאן, באדמות חוות גלעד, אבל מה הצעד שהמדינה תעשה כדי שהרצח הזה לא יהיה לשווא? בשבעה הבענו את הדרישה שלנו להכיר בחוות גלעד כיישוב קבע, כמענה לפיגוע הרצחני. המחבלים רצו לפגוע בנו ולהחליש אותנו, אבל אנחנו נתעצם ונתחזק כאן אפילו יותר".

ואכן, פחות מחודש אחר כך ממשלת ישראל מתכנסת ומחליטה כי יש להפוך את חוות גלעד ליישוב מוסדר. למרות השנים שחלפו מאז, ההחלטה עדיין לא מומשה, אבל שבח משוכנעת כי מדובר בתהליך שיבוא יום ויתגשם. "קודם כול, בעצם האמירה שהמדינה מכירה בכך ובידיעה שיש טופס רשמי אי שם שמאשר שחוות גלעד הופכת ליישוב מן המניין - מבחינתי עשינו את שלנו. אני לא משלה את עצמי, עדיין לא סיימנו את העבודה, ואם צריך - עד יום מותי אמשיך להילחם על זה. אבל אני מאמינה שזה תהליך וזה יקרה".

"אני אומרת לילדים: אבא שומע אתכם, דברו איתו". משפחת שבח עם האב רזיאל הי"ד

צילום: באדיבות המשפחה

מאז הרצח שבח מגדלת לבדה את ששת ילדיה, כשהקטן כיום בן שלוש והגדולה בת 13. אני תוהה כיצד מצליחים להשאיר את האב נוכח בחיים של ילדים כל כך צעירים. "הוא נוכח במהות שלו, בזיכרונות ממנו, בשגרה שלנו. אנחנו מאפשרים לו לחיות דרכנו במה שאנחנו עושים. הבנות מעלות זיכרונות באופן ספונטני, שומעות שיר ואומרות: אם אבא היה כאן הוא היה אוהב. לפעמים הילדים סתם מדברים עליו ביניהם. זה משהו מאוד חי באווירה פה. אני אומרת להם 'אבא שומע אתכם, דברו איתו'". האתגר בגידול הילדים לבד איננו פשוט, היא משתפת. "יש רגעים שאני מרגישה לבד. קודם כול, בכל מה שקשור בגידול הילדים. זו סיטואציה שלא משנה מי בא לעזרתי - בסוף זה לא האבא שלהם, וזה לגמרי לא מה שתכננתי. החסר מאוד מורגש ברגעים קטנים של החיים, בחופשות או כשאני אורזת ונוסעת איתם להורים, בבית הכנסת בליל שבת, להסתכל על המקום שלו והוא לא שם. זה לא נתפס, היה לנו הכול ופתאום זה ככה".

יש בך כעס כלפי שמיא?

"ברור. אם לא כלפי שמיא, אז כלפי מי?", היא משיבה בכנות. "הכעס מכוון למי שאמר והיה עולם, כמובן ממקום של המון אמונה. בכל פעם שקשה לי אני פונה אליו ושואלת 'איפה אתה עכשיו? למה אתה לא עוזר? למה לקחת לי את בעלי?', או 'לקחת את בעלי, אז לפחות אל תנטוש אותי'. בתפיסה האמונית שלי אני יודעת שהכול מתוכנן מאל"ף ועד תי"ו, אין שום טעות בתוכנית, ולכן אני מבינה שזה חלק מתוכנית הרבה יותר גדולה. עדיין אני יכולה לכעוס ולומר שזה לא מתכתב לי, אני אומרת 'עם כל הכבוד לתוכנית שלך, מה איתי?'. אבל אני לא חיה בתחושה שהוא לא איתי. הקב״ה לגמרי איתי".

את רואה את עצמך מתחתנת בקרוב?

"לא מזמן חברה אלמנה התחתנה, והילדים שלי שאלו 'אמא, גם את תתחתני?'. עניתי להם שאני לא יודעת. זה כנראה ייקח זמן, כי מבחינתי אני עדיין אשתו, לגמרי. אני מתפללת לה' שישלח לי רצון, אבל עכשיו זה לא בתוכניות. אני אשתו של רזיאל, כי החיוּת שלו עדיין קיימת בתוכנו וחשוב לי שהמסר הזה יהדהד".

יומנה של אלמנה

כלי נוסף המסייע לשבח בהתמודדות היומיומית עם האובדן הוא הכתיבה. היא בעלת טור קבוע בעלון השבת 'שביעי', ובקרוב עתיד לצאת לאור ספרה הראשון 'א' אלמנה', בהוצאת 'ידיעות ספרים'. "כל השנים כתבתי מדי פעם. לעצמי, לא חשוף לאחרים. אחרי הרצח התחלתי לכתוב ולכתוב, זה פשוט התפרץ ממני. בשבעה כתבתי לעצמי וגם אליו המון. בשנה הראשונה, בלילות הלבנים כשלא הצלחתי להירדם, פשוט ישבתי וכתבתי. הכתיבה נותנת ביטוי למחשבות שלי ומשחררת מעליי עול, ואולי גם חושפת לאנשים אחרים איך אני מתמודדת".

בספרה מתארת שבח את רכבת ההרים הרגשית שעוברת משפחתה לאחר האירוע המטלטל בחייהם, על הטרגי והקומי שבו, על ההיעדר ועל הנוכחות. הספר מוגש כיומן אלפביתי המחולק לערכים הנוגעים בחייה ומתחיל, איך לא, בערך ׳אלמנה׳. "הספר נוגע באנקדוטות שונות של החיים, ההומור, הילדים, האובדן. דרכו אפשר לחוות משהו ממני ומרזיאל. בליל הרצח, עוד לפני הקבורה, כתבתי על האלמנות, וזה למעשה הערך הראשון בספר. אבל יש ערכים נוספים מהחיים עצמם, כמו 'איפה עושים שבת', 'נפילות' ועוד".

מה המטרה שלך בהוצאת הספר?

"רציתי לכתוב וללדת את הספר בלי איזושהי מטרה שליחותית, אבל אולי דרכו יכירו אותי טוב יותר. יש אנשים שיש להם נטייה לשפוט אותי על פוסט שכתבתי או משהו שאמרתי. אני חושבת שמי שיכול להרשות לעצמו לבקר אותי, זה רק מי שיקרא את כל המסע שאני עוברת, ולא ישפוט רק לפי פוסט אחד. אחרי שיראה את התמונה היותר מלאה ויבין את המורכבות של החיים".

במהלך השנים הפכה שבח לסמל בעל כורחה. לפני שנה וחצי ארזה מזוודה והצטרפה למשלחת מיוחדת שיצאה לכנס נגד ארגון ה־BDS מטעם קבוצת חברי פרלמנט צרפתים והמועצה האזורית שומרון. "עמדתי על הבמה ואמרתי להם בצרפתית שהכספים שהם נותנים לרשות הפלשתינית ככספים הומניטריים הולכים בחלקם למשכורות למחבלים, כמו אל משפחתו של מי שרצח את בעלי ומשפחותיהם של רוצחי משפחת פוגל. ביקשתי מהם שיבדקו לאן הכסף שלהם הולך. שידרשו שלא ילך לרוצחים. בפעם הבאה, שיחשבו עליי ועל הילדים שלי".

מה הייתה התגובה שלהם?

"כשסיימתי לדבר הם נעמדו ומחאו כפיים. היה לזה הד בצרפת. אני חושבת שבמסגרת היותי סמל, יש לי גם אחריות כבדה על הכתפיים. יש לי אפשרות לבחור איפה 'לדגמן' את הטרור. אני יכולה לעלות על במה ולהגיד לקובעי מדיניות מכל העולם 'כן, אני קורבן, תקשיבו למה שיש לי לומר לכם'. זו אחריות, כי אני יודעת שמילה שלי יכולה להשפיע יותר מאדם אחר שידבר באופן כללי על הטרור, ולפעמים זה קול שחשוב שיישמע".

שבח אכן משתדלת להקדיש מזמנה ומרצה ככל האפשר למלחמה בטרור. "אני לוקחת חלק פעיל בכל מה שדורש ממני לדבר או לנאום כמאבק בטרור. בנוסף, באופן אישי אנחנו כמשפחה מנסים למצוא בכל דרך פרצה להגיש תלונה וכתב אישום נגד ארגון חמאס וכל מי שתמך והוביל לפיגוע ולרצח של בעלי. אני פתוחה לשמוע על כך. זה חשוב לנו, ומבחינתי שזה יהיה העיסוק המרכזי שלי".

רק החודש הגישה שבח תלונה נגד בנות משפחת דוואבשה שפרסמו פוסטים ברשתות החברתיות המשבחים ומהללים את המחבל אחמד ג'ראר, שרצח את בעלה. הבנות הן אחיות של ריהאם דוואבשה, שנהרגה בהצתה בדומא.

מרים חוסן דוואבשה פרסמה כחצי שנה לאחר הרצח את תמונת המחבל בדף הפייסבוק שלה וכתבה: "השאהיד אחמד נאצר ג'ראר" עם לב שבור. פוסט נוסף פרסמה לינה רהול כחודש לאחר הרצח עם תמונת המחבל והכיתוב: "צעד או שניים ננצח, לילה או שניים ונתפוצץ, ובוודאי נהיה מנצחים. השאהיד אחמד ג'ראר".

"הפוסטים האלו", מספרת שבח, "הגיעו אלינו דרך חברים, ואחר כך גם ארגון 'חוננו' שיתף את חמי ואותי. היה לי מאוד חשוב להגיש תלונה במשטרה, כי אני מאמינה שבסוף יש לזה השפעה פוליטית. ככל שיוכיחו שיש למשפחה הזו קשר לטרור - יהיה אפשר לשפוך יותר אור על הפרשייה שלהם. ובלי קשר, יש להעמיד לדין כל אדם שתומך ברצח, זו דעתי".

שבח מעבירה הרצאות על סיפורה האישי בכל הארץ, לקהלים שונים בגילים שונים. בעידן הקורונה כמות ההרצאות פחתה משמעותית, אך עדיין רבים מבקשים לשמוע את סיפורה: "בהתחלה זה בא ממקום של רצון לעבד את זה שוב ושוב", היא מסבירה את המוטיבציה שלה לשתף, "אך ככל שהזמן עובר אני רואה שהסיפור שלי עוזר לאנשים אחרים. אנשים לוקחים את זה לתובנות פרטיות, וזה מחזק ומעצים. נכון, יש בזה קצת ממד קשוח, לפעמים קשה לי באופן אישי לחזור ולספר את הסיפור, אבל אני חושבת שהטוב עולה על הרע במקרה הזה".