בעלי מלווה אותי מלמעלה

לפני שמונה שנים הגיע לביתו של הרב ישעיהו הבר כתב בכיר של 'הניו יורק טיימס' כדי לבחון את התופעה יוצאת הדופן של השתלות כליה מתורמים חיים בסדרי גודל שאינם מוכרים בעולם.

הכתב וצוות הצילום נחתו מארה"ב היישר לבית המשפחה בשכונת הר נוף בירושלים. במשך שעות ישב העיתונאי בסלון משפחת הבר, שאל שאלות ותמה מה מביא אדם להיכנס לחדר הניתוח ולתרום איבר מגופו באופן אלטרואיסטי לאדם זר לחלוטין.

לאחר שעות ממושכות של ריאיון, צוות הצילום החל להתקפל. הם ארזו את המזוודות עם המצלמות, המיקרופונים ושאר הציוד, והחלו לצאת מהבית. לפתע הכתב שם לב לחצי החדר שממנו מנהל הרב הבר את כל פעילות העמותה. חדר קטן וצנוע עם שולחן עבודה, מחשב וארונית. הוא התקשה להבין איך משם יצאו כל ההשתלות לפועל בהצלחה כה מרובה.

"הכתב התלהב", משחזרת רחל הבר, "הוא קרא לצלם שכבר קיפל את כל הציוד, וביקש ממנו להוציא מחדש את המצלמה ולצלם את החדר הקטנטן הזה. אחר כך הוא סיפר בהתפעלות שרק המסדרון של המשרד שלו במנהטן גדול יותר מכל הבית שלנו, והוא לא מאמין שמהמקום הקטן הזה יצאו כל כך הרבה השתלות מצילות חיים. הוא התרגש עד דמעות", היא מספרת, נרגשת בעצמה גם שנים אחרי.

"לכי תסבירי לו, שזה בכלל לא תלוי חדר, אלא תלוי לב ענק של בן אדם אחד שמקיים בפשטות את 'עימו אנוכי בצרה'. זה היה בעלי. הוא נשא את עול חברו באהבה ובטבעיות גמורה. בלי קשר לכמה מטרים רבועים היה החדר, והאם היה מאובזר או לא – היה שם לב ענק שפועם ומנסה לעזור כמה שרק אפשר", היא אומרת וקולה רועד.

"בעלי היה אדם שפשוט רצה לעשות טוב. הוא לא בא להקים עמותה ולשבת במשרד ממוזג. הוא הגיע מכורסת הדיאליזה אל העשייה. הוא הקים את 'מתנת חיים' ממקום פנימי של הבנת המועקות והקושי. הרי הוא חווה את זה על בשרו. תמיד הוא היה אומר לחולי כליה, 'לי אתם לא צריכים לספר. אני הייתי במקום הזה'. הוא היה מסתכל על חולי הכליות בכזו אמפתיה וחמלה. מהמקום הזה הוא פעל וככה הכול התחיל, באותו חדר קטן, בצעדים קטנים, עם רעיון גדול ואמונה. כשבעלי נפטר לפני חמישה חודשים, היה לי ברור שהוא הלך לעולמו - אבל 'מתנת חיים' תמשיך להתקיים ולא תמות".

"תמיד היינו פרטנרים"

רחל התאלמנה לפני חמישה חודשים מבעלה ואבי שני ילדיה, הרב ישעיהו הבר ז"ל, שנפטר מנגיף הקורונה. הרב הבר ייסד ועמד בראשה של עמותת 'מתנת חיים', הפועלת לעודד תרומות כליה מן החי לשם הצלת חיי החולים. מאז היא נחושה להמשיך את דרכו ואת צוואתו. למרות שכל השנים הם פעלו שלובי ידיים להגשים ולפתח את מפעל חייהם, היא בחרה להתרחק מאור הזרקורים ולהשאיר את הבמה לבעלה. עם הסתלקותו נפער חלל גדול שצריך היה למלא, ורחל גייסה את כל תעצומות הנפש שבתוכה, הסירה מעליה את מחסומי המבוכה, והיא ניצבת כיום בראש העמותה בראש מורם ובגעגוע עמוק, בתקווה להשמיע את אותו קול.

הבר, אישה עדינה ואצילית, נותרה לבדה, והכאב ניכר בדיבורה לאורך שיחתנו. בד בבד, היא מלאת השראה וחדורת תחושת שליחות. דיבורה רהוט. עיניה הכחולות נוצצות כשהיא מדברת על בעלה, והחסר האדיר שנפער בחייה חי ומוחשי עם כל מילה היוצאת מפיה.

"אני נוסעת עוד מעט להדסה, לבקר מושתל", היא משתפת. "השבוע יש לנו חמש השתלות, ואני נוסעת לבקר את התורם ואת המושתל בכל פעם, מדריכה ומלווה אותם. גם עם בעלי נסעתי לבקר בבתי החולים את התורמים והמושתלים. הוא היה אוסף אותי מהעבודה והיינו נוסעים יחד. תמיד היינו פרטנרים. יחד ילדנו את 'מתנת חיים'. כל אחד מאיתנו מילא תפקיד. הוא עמד בחזית ואני עמדתי לצידו, הייתי שותפה, חיה ונושמת את העמותה. כמה ימים לפני שהתאשפז, בעלי אמר לחבר נפש שלו: 'מה אתה חושב, למה לקחתי את אשתי לכל מקום כל השנים? כדי שאם יקרה לי משהו, היא כבר תדע מה לעשות'. כנראה שמבלי לדעת, הוא הכשיר אותי ליום שאחרי".

הוא ידע שזה הולך לקראת הסוף?

"ביום ראשון בבוקר הוא הרגיש ממש גרוע. זה היה כמה שעות לפני שהוא אושפז בטיפול נמרץ. הוא אמר לחבר נפש שלו: 'אני מרגיש שלא אצא מזה'. החבר הציע לו שאולי יכתוב משהו, איזו צוואה, אבל הוא כבר היה כל כך חלש עד שלא היה מסוגל. זה היה רק כמה שעות לפני שהוא הורדם והונשם".

לידתה של עמותת 'מתנת חיים', לפני 11 שנים, נבעה מתוך היכרות אישית כואבת עם עולם חולי הכליות. הרב הבר נאלץ לעבור בעצמו השתלת כליה, ונחשף לסבלם של החולים הממתינים בתור. ראה, ולא יכול היה לעמוד מנגד. "סיפור הולדתו של הארגון הזה הוא מיוחד", מציינת הבר. "בעלי היה מנהל בית ספר של 1,200 תלמידים בהר נוף והיה רב בישיבה גבוהה. בנוסף, תמיד צחקנו שהוא עובד סוציאלי לא רשמי לחצי שכונה. הייתה לו סיעתא דשמיא נדירה לתת עצות טובות לכל נזקק. תמיד היה מאוד עסוק. בגיל 42, במשך תקופה מסוימת הוא הרגיש לא טוב. היה מאוד חלש.

''הוא תלה את החולשה הזו באורח החיים האינטנסיבי שלו, אבל יום אחד הוא התמוטט באמצע הרחוב ופונה לבית החולים הדסה. שם במיון גילו שהוא סובל מאי־ספיקת כליות קטסטרופלית. באותו שלב בקושי ידענו מה הן כליות ומה התפקיד שלהן. המצב שלו היה עד כדי כך קשה, שהערך של הקריאטינין (מדד להערכת תפקודי כליה) עמד אצלו על 17. רק כדי לסבר את האוזן, אצל אדם נורמלי הערך עומד על 0.7­-0.9. בדרך כלל לא רואים ערכים כאלו אצל אדם חי. עשו לו את הבדיקה פעמיים כדי לוודא שהמכונה במעבדות לא מקולקלת, אבל התברר שהמכונה המקולקלת זה הוא", אומרת הבר.

"באותו יום חזרתי מהעבודה ואני מקבלת טלפון ממנו. הוא אומר 'אל תיקחי ללב, אבל אני מטופל עכשיו בדיאליזה'. התברר שנתנו לו טיפול חירום עוד בחדר המיון. באותו יום החיים שלנו השתנו. אני לא אומרת השתנו לרעה, כי הוא תמיד הדגיש שהמקום הזה, עם כל הייסורים והקושי האדיר, דווקא מצמיח. ואלו היו ייסורים, שלא נטעה. שלוש פעמים בשבוע, ארבע שעות בכל פעם, הוא עשה דיאליזה. הוא נאלץ להפסיק לעבוד והפך להיות תלוי במכונה. איש חולה מאוד, חלש מאוד. אבל הוא לא נתן לזה להשתלט עליו".

הרב הבר נכנס לסדר יום קבוע ואינטנסיבי של טיפולי דיאליזה. שם, בכורסה לידו, ישב בחור בן 19 בשם פנחס תורג'מן מקריית ארבע, שנולד עם בעיה כלייתית ובגיל חמש עבר השתלת כליה. בשנת תשס"ו, כשהיה בן 16, אחיו הגדול, יאיר הי"ד, נהרג בהיתקלות עם מחבלים במלחמת לבנון השנייה. בשבעה על אחיו, פנחס שכח לקחת את הכדורים שנועדו למנוע את דחיית הכליה המושתלת, תרופה שכל מושתל כליה נדרש לקחת. התוצאה הייתה קשה - השתל נדחה והוא הוחזר לטיפולי הדיאליזה. במכון הדיאליזה, כורסה ליד כורסה, ישבו פנחס והרב הבר קרוב לשנה, והידידות ביניהם הפכה אמיצה.

"זו הייתה הכוונה שמימית", אומרת הבר, "הם ישבו זה ליד זה בכל משמרות הדיאליזה. למרות פער הגילאים ביניהם, ולאור העובדה שפנחס היה תלמיד ישיבת קריית ארבע ובעלי היה רב מושבת מתלמידיו - הם הקימו את 'ישיבת הדיאליזה'. תלמיד ורב. הם ניצלו את הזמן, למדו יחד, קיימו שיחות נפש. נפשו נקשרה בנפשו. כעבור שנה של טיפול בדיאליזה נמצאה לבעלי תרומת כליה, למרות שבתקופה ההיא כמעט ולא הייתה מודעות לתרומות מן החי. פנחס ביקש, 'הרב הבר, אל תשאיר אותי מאחור. תדאג גם לי להשתלת כליה'. לבעלי היה ברור שהוא יעשה הכול כדי למצוא לו תורם.

"שישה שבועות בלבד אחרי ההשתלה שלו, בעלי התאושש קמעה, והתחלנו לחפש תרומה לפנחס. ממש באמצעים דלים, קצת פרסום בעיתונים מקומיים, קצת מודעות בכתב יד בבתי הכנסת, כמה טלפונים למכרים", היא מתארת את המאמצים למציאת הכליה הנכספת. "לבסוף נמצא תורם לפנחס, אבל לצערנו כמה שבועות לפני ההשתלה, בתאריך ב' באדר ב' תשס"ח, אנחנו מקבלים בוקר אחד טלפון שפנחס הלך לעולמו. באותו יום הבטיח בעלי שיקדיש את חייו כדי להציל חיים ולעזור לכל מי שזקוק לכליה. יום פטירתו של פנחס תורג'מן ז"ל היה יום הולדתה של 'מתנת חיים'. באותו יום בעלי החליט שלא ימותו עוד אנשים בדיאליזה".

הבר מסבירה את משמעות הטיפול בדיאליזה, ואת נחיצות ההשתלה שתשחרר חולים מהטיפול הקשה: "הגיע הזמן לחלץ את כולם מטיפולי הדיאליזה. המכונה הזו מסננת את הדם 70(!) פעם בכל טיפול. כשיש אי־ספיקת כליות, כל הרעלים נשארים בגוף, ומדובר בסכנה מיידית גם ללב. אז הקב"ה נתן ליצור אנוש את התבונה לבנות מכונה מצילת חיים, הדיאליזה, והרופאים והאחיות עושים שם באמת מלאכת קודש. אבל בסוף זה להיות כבול למכונה", היא מסבירה.

"חולה שמשתחרר מהמכונה צריך לברך 'מתיר אסורים', כי זה סוג של מאסר. אני זוכרת את בעלי חוזר מהטיפולים כמו אחרי שטיפה במכונת כביסה, סחוט לגמרי. הכליה היא איבר מדהים", אומרת הבר בהתלהבות. "היא שוקלת בסך הכול 150 גרם, גודלה כגודל אגרוף, אבל היא מכונה פלאית ביותר, ואת האיבר המופלא הזה מחליפה מכונת הדיאליזה המסורבלת".

לחלץ 800 חולים מהדיאליזה

בעקבות ההחלטה הנחושה להציל חיי אדם, הודיע הבר לרעייתו כי החל מאותו יום הוא מתמקד אך ורק במציאת תורמי כליה לחולים. "בעלי לקח פסק זמן מהעבודה שלו, הודיע שהוא לא חוזר. הוא ביקש ממני לעשות טלפונים לכמה מנהלי מחלקות בבתי חולים והתחיל ללמוד את הנושא. הוא הודיע לי שהוא מתכוון לחלץ מהדיאליזות את 800 החולים שהיו באותם ימים".

ואיך הגבת?

"אני רציתי להתקשר רק לבן אדם אחד - לפסיכולוג", היא מחייכת, "אמרתי לעצמי, 'הבן־אדם השתגע. איך בדיוק הוא עומד לחלץ מאות בני אדם מטיפולים, מאיפה הוא ימצא כל כך הרבה תורמים?'. אבל האמת היא שבתוך תוכי ידעתי שהוא איש של חזון. השם שלו, אברהם ישעיהו, ניתן על שם החזון אי"ש. הוא אמר לי, 'בואי ננסה. אני לא מבטיח להצליח, אבל אני מבטיח לנסות'. הוא סיפר על בתיה, בת פרעה, ששלחה את אמתה לשלוף את תיבת משה מהיאור, והרי לא היה לה סיכוי להגיע אליו. אבל רש"י מסביר שם שהקב"ה שרבב לה אמות הרבה. למה? כי היא מאוד רצתה, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו.

''אנחנו חווינו את זה ברמה מוחשית. בשנה הראשונה התקיימו דרך העמותה ארבע השתלות, וחשבנו שכבשנו את האוורסט. בשנה השנייה היו 11 השתלות. לפני שנה היו 134 השתלות, ואת שנת תש"פ נסיים עם 162 השתלות, וזאת למרות עצירה של כחודשיים בתקופת הקורונה. זה משהו שלא היה כמותו בעולם. אנחנו רואים בחוש איך הקב"ה שרבב לנו אמות הרבה, כל כך הרבה סיעתא דשמיא".

אחרי הפטירה של הרב הבר, המשיכו ההשתלות?

"אחרי פטירתו היו קרוב ל־90 השתלות בחמישה חודשים. זאת תופעה שמימית. בניחום אמר לי אחד מגדולי ישראל שכתוב שמה שאדם עשה בעולם הזה במסירות נפש - נותנים לו להמשיך לפעול מהעולם העליון ביתר שאת. ואנחנו פשוט רואים את זה עין בעין. זה לא משהו רגיל. זה פלאי. הקב"ה נותן לנו יד ואומר 'תמשיכו בדרככם'. אין לנו הסבר אחר לדבר הזה. אין מדינה בעולם שקורה אצלה מה שקורה כאן, בעם שלנו. אנחנו מובילים במאות אחוזים בתרומות כליה. יש לנו עם מיוחד במינו שאוהב לתת, עם סגולה. ישמח ה' במעשיו, תראה ריבונו של עולם איזה ילדים טובים יש לך", היא אומרת וקולה נשנק.

"בימים כאלו, כשצריך כל כך הרבה רחמים בעולם, צריך רק לפקוח את העיניים ולראות את הפסגה של הנתינה. כשאני נפגשת עם תורם אני אומרת לו 'וואו, כמה רחמים הורדת על העולם'. זה 'חסד בגופו', המעלה הגבוהה ביותר של חסד. ואהבת לרעך כמוך - כמוך ממש. פעם בעלי התראיין לאיזה עיתון, והמראיין אמר לו בכנות: 'תראה, אם היה צריך לתרום כליה לאחי הייתי שוקל את זה. לא בטוח שהייתי נותן, אבל הייתי שוקל את זה. אבל לאדם זר אין סיכוי בעולם שהייתי תורם'. הסתכל עליו אחד התורמים שנכח בריאיון וענה 'גם אני תרמתי לאח שלי. השאלה היא איך אתה מגדיר אח'. זה ואהבת לרעך כמוך", היא מחייכת.

"תמיד אני נפעמת מכך שרוב התורמים עוד אומרים לנו תודה על שזיכינו אותם בתרומה. יש תופעה מדהימה - אחרי פטירתו של בעלי תורמי כליה, ולא רק המושתלים, אבלים על לכתו כמו בן על אבא. הם פוקדים את הקבר שלו ובוכים. הם אומרים, 'הוא זיכה אותנו במצווה כל כך נדירה, שאפשר לעשות רק פעם אחת בחיים, אז יש לנו הכרת הטוב אליו'.

''הם עוד מכירים תודה לנו. אם היה לי זמן פנוי, הייתי עושה מחקר פסיכולוגי מאיפה זה נובע. אני איבדתי את בעלי, אבל היה לי ברור ש'מתנת חיים' לא מפסיקה, כי הם כתבו לי: 'יש לך צבא של מאות אנשים מאחורייך', 'את לא לבד, אנחנו איתך באש ובמים'. אי אפשר לתאר את המעטפת שזכיתי לה, את הכוחות שאני שואבת מהם. אני אומרת, אתם הנחמה שלי! אני מרגישה שהוא ממשיך לחיות, כפשוטו. צדיקים במיתתם קרויים חיים - כל עוד המפעל הזה ממשיך להתקיים, ממשיך להחיות בני אדם, לתת מתנות חיים", היא אומרת נרגשת.

"התורמים שלנו נכנסים בכזו הארה לחדר הניתוח לתרום. היה לנו תורם כליה שנכנס לחדר הניתוח עם פמליה של מנגנים: אקורדיון, קלרינט, חלילית. אדם מובל על ידי סניטר לחדר הניתוח כמו חתן לחופתו. הוא הסביר: 'אני הולך לקיים מצווה, אז איך מקיימים מצווה אם לא מתוך שמחה?'. היו לנו כמה כאלו. הם נכנסים בהתרוממות רוח שאי אפשר לתאר. תורמת אחת אמרה לי שהרגישה כמו כהן גדול שמגיע לבית המקדש עם קורבן בידו. התחושות של תורמי הכליה הן מעל הטבע. זה לראות את עם ישראל בתפארתו".

את מתארת התרוממות רוח, אבל יש גם השלכות בריאותיות לא פשוטות בכניסה לחדר ניתוח, לא?

"בעלי בחן את זה לעומק בראשית דרכו. הוא היה מאוד יסודי. ישב עם גדולי הרופאים ובירר את העניין. נכון, אף ניתוח אינו חף מסיכונים. ניתוח הוא ניתוח. יש הרדמה ויש כאבים ויש החלמה, אבל כיום בשיטה הלפרוסקופית, זעיר פולשנית, מדובר ברמת סיכון נמוכה בהרבה".

ובכל זאת, מדובר על להישאר עם כליה אחת.

"הכליה היא איבר פלאי, שמספק כפול ממה שהוא אמור. כל כליה מספקת 200% תפקוד כלייתי. אדם יכול לחיות עם כליה אחת עד 120 בבריאות איתנה לחלוטין. אז למה בכל זאת הקב"ה ברא שתי כליות? זו שאלה מצוינת. פרופ' פרידלנדר, מומחה נפרולוג, אמר פעם בחיוך: 'אולי אחת בשביל לתרום'. הקב"ה כמובן לא שיתף אותנו במעשה בראשית, אבל תראי, יש לנו לב אחד ויש כבד אחד ולבלב אחד - ושתי כליות. זה מדהים.

''יש אנשים שמגלים שהם בכלל נולדו וחיו עם כליה אחת ולא ידעו מזה. הדבר הזה נחקר על ידי בעלי מבחינה רפואית. הוא בחן את זה גם מהפן ההלכתי, כי הייתה המון בורות בנושא בתחילת הדרך. הוא נפגש עם גדולי הרבנים מכל המגזרים והתשובה הייתה חד־משמעית - שזה ממש לא חובה, אבל זו מצווה שאין כדוגמתה. הנושא נבחן גם מבחינה אתית. יצרנו ועדת אתיקה מאוד מוגדרת. הכול מאוד מבוסס, מאוד מעוגן ומבורר עד דק, כי מדובר פה בדיני נפשות", היא אומרת בהדגשה.

הבר מבקשת לציין שבתרומת כליה עומדת לזכות האדם מצוות חסד מתמדת. "יש אנשים שחיים 24/7 בזכות התרומה. כשאתה תורם כליה אתה גומל חסדים 24 שעות ביממה. אתה מחיה מישהו אחר. זה ממש 'והלכת בדרכיו' - מה הוא נותן חיים, אף אתה נותן חיים. בעלי התייחס לתורמים כאל קדושים. אבל את יודעת, הוא אמר לא פעם, וחשוב לומר את זה: לא כל אחד יכול לתרום כליה, לא כל אחד כשיר לתרום, לא לכל אחד מותר לתרום - אבל כל אחד יכול לתרום ולהעניק מעצמו לזולת, אם זה באוזן קשבת, אם זה בחיוך ומחמאה או בתשומת לב. יש כל כך הרבה דרכים לתרום לזולת מעצמך".

"בפגישה הראשונה איתו - ידעתי"

הבר, בת 53, נולדה וגדלה בשכונת רוממה בירושלים, הבכורה מתוך חמש בנות. אביה היה ר"מ מיתולוגי בישיבה התיכונית 'נתיב מאיר', אמה מורה לאנגלית. "שני ההורים שלי הם אנשי חינוך מיוחדים. סבא שלי היה קונסול ישראל במונטריאול". בשנת תשל"ט אביה יצא לשנת שבתון, ומשפחתה טסה לשיקגו שבארצות הברית למשך שנתיים. "למדתי בכיתות ז'-ח' בשיקגו. כשהגעתי לשם היה לי ידע בסיסי באנגלית, אבל בשנתיים האלו רכשתי את השפה ברמה גבוהה. בעיסוק שלי כיום בעמותה זה עוזר מאוד".

כשהייתה בת 19 הכירה בשידוך את מי שלימים הפך לבעלה: ישעיהו הבר, בחור ישיבה בן 21. "נפגשנו שלוש פגישות. לקח 72 שעות סך הכול עד להחלטה להתארס. מסיבת האירוסין התקיימה בכ"ז באלול, שלושה ימים לפני ראש השנה. בימים אלו אני מציינת 34 שנים להיכרות שלנו", היא אומרת בלחש. "כבר בשעה הראשונה של הפגישה הראשונה היה לי ברור שאל הנער הזה התפללתי. הוא היה עם 'בייבי פייס' אבל עם חוכמת הלב, עם אינטליגנציה רגשית גבוהה, עם מעלת החסד.

''הוא היה כל כך צעיר ועם כל כך הרבה תובנות של חן וחסד ורחמים. הוא גדל בבית כזה. חמי וחמותי, צבי והדסה הבר, הם אנשים כאלה. בית של אנטי־אגואיזם, כאלו שקמים בבוקר וחושבים מה אפשר לעשות כדי להיטיב עם בריותיו של הקב"ה. ידעתי שזה סוג הבית שאני רוצה להקים. והוא כל כך השתבח עם השנים", היא אומרת בגעגוע.

"היום, אחרי פטירתו, אני אומרת לעצמי שלמרות שחשבתי שאני מכירה אותו, עדיין לא הכרתי אותו מספיק. הוא עשה המון מעשי חסד שאני עצמי לא ידעתי עליהם וגיליתי רק אחרי פטירתו. לפני כמה שבועות פגשתי מושתלת כליה והיא סיפרה לי שכשהייתה חולת דיאליזה, היה יום אחד שבו הרגישה מרוסקת מבפנים. לא הצלחנו למצוא לה תורם מתאים. היא התקשרה בוכה לבעלי וסיפרה לו שהיא מאבדת טעם לחייה, שהיא כבר מיואשת מהמצב. אחרי 40 דקות הוא התייצב לידה במכון הדיאליזה והצליח להפיח בה רוח חיים. הוא אמר לה 'אנחנו נחלץ אותך מכאן'. ואת חושבת שהוא סיפר לי על הביקור הזה? היו עוד כל כך הרבה מקרים כאלו.

''הוא היה מגיע בליל שבת מבית הכנסת בעיכוב, רק אומר 'סליחה שהתעכבתי', ואני כבר ידעתי שהוא בטח שוחח עם איזה יהודי שזקוק לעידוד ולתמיכה. הייתה לו משנת חיים שאמרה: 'עין לא ראתה אלוקים זולתך' - כשאדם מגיע לעולם הבא, יהיו מעשים שעין אדם לא ראתה, רק הקב"ה.

"יש לי כאן חוברת של 250 עמודים עם מיילים ומכתבים שקיבלנו במהלך השבעה ואחריה. אנשים שמשתפים בהשפעה שלו עליהם. אני קוראת את זה וזה נורא מרגש אותי. אי אפשר לתאר כמה מתנות חיים הוא נתן לכל אדם באשר הוא, ממנקה המדרגות אצלנו בבניין ועד לשועי עולם. מבחינתו, חביב אדם שנברא בצלם. אני קוראת את המיילים האלו ואני לא מאמינה עם איזה מלאך חייתי", קולה רועד. "הוא היה אומר לי 'רוחי, איך צריך לומר תודה לקב"ה על השליחות שזכינו לה. לא כל אחד זוכה לזה'. אני היום, גם באלמנות שלי, מודה על 32 שנים יפות שזכיתי לחיות איתו, ועל השליחות שאני זוכה לה בהצלת חיים. זה לא מובן מאליו".

יש לך רגעי שבר?

"הגעגוע והחלל שנוצרו בחיים שלי לא נתפסים. כגודל החיבור, כך גודל הקרע. היינו נשמה אחת. יש רגעי געגוע קשים. אני ממש מרוסקת מגעגוע", היא משתפת ומיד ממשיכה, "אבל אני חדורת אמונה. מרגישה שהקב"ה נותן לי יד, ובעלי מלמעלה מלווה אותי. אין לי שום שאלה. לפני הלוויה הרבה שאלו אותי: זו תורה וזו שכרה? אדם שנתן כל כך הרבה חיים וזה סופו? אמרתי לבן שלי נתנאל, שבגלל הקורונה הספיד מתוך האמבולנס, שיגיד מה שאמר אבא של נחשון וקסמן הי"ד, יהודה וקסמן ז"ל: לאבא מותר גם לומר 'לא'. הקב"ה נתן לנו תשובה. הוא אמר לא, כי הוא יודע מה טוב ונכון. אין לי בכלל שאלות. יש לי רק שאלה אחת: במה זכיתי דווקא אני להיות אשתו? זו השאלה היחידה שאני שואלת. איזו זכות יש לי?", הבר משתתקת.

"התקשר אליי מושתל כליה שהיה מחובר לבעלי בעבותות של אהבה ושאל 'רחל, למה?'. הוא בכה בטלפון. עניתי לו שבעלי הגיע אל היעד שלו. אמרתי: גם אתה וגם אני, כולנו נמות יום אחד. יש כאלו שיורדים מהרכבת קודם. אני מאמינה בלב שלם שהוא הגיע אל היעד. איך אמרה לי מישהי: הוא לא נפטר צעיר - הוא פשוט חי מהר. הוא הספיק כל כך הרבה, עשה מהפכה אדירה בעולם. בחמישים וחמש שנים הוא הספיק מה שאחרים לא מספיקים בחיים שלמים. אין כאן שאלה של הוגנות. הוא סיים את תפקידו".

מנטור לאמונה

הפעם האחרונה שראתה את בעלה הייתה לפני שהובהל לבית החולים בחול המועד פסח. עוד קודם, כשהחלו הדיבורים על קורונה, בעלה גזר על עצמו בידוד בעקבות מצבו הבריאותי, ונשאר בחדרו. למרות נקיטת אמצעי הזהירות, הנגיף הגיע גם אל בית משפחת הבר. ביום ראשון של חול המועד פסח מצבו הידרדר והבר הזעיקה אמבולנס. "הפרמדיק נכנס אלינו הביתה עם החליפה הלבנה וראיתי רק את העיניים שלו. הוא אמר לי 'הרבנית הבר, זה אני, חיים'. זה היה תורם כליה שלנו, חיים נוימן. אמרתי לבעלי: תראה מי בא לקחת אותך. הרגשתי שהוא בידיים טובות".

העלית על דעתך שזו תהיה הפעם האחרונה שתראי אותו?

"ממש לא. חשבתי שהוא יקבל קצת חמצן ונוזלים ויחזור הביתה בריא ושלם. אבל חני, הבת שלי בת ה־15 וחצי, הסתכלה עליו, נישקה אותו ואמרה: 'אבא, אני מרגישה שאני לא אראה אותך יותר'. היא הייתה מאוד קשורה אליו. אחר כך באחת וחצי בלילה הוא התקשר אליי, סיפר שניגש אליו רופא ומבקש להרדים אותו. הוא ביקש שאתייעץ עם רבנים. התקשרתי לחנניה צ'ולק מ'עזר מציון', שאמר שאם הרופאים ממליצים זה לטובתו. זו בעצם הייתה השיחה האחרונה שלי איתו, כי כשניסיתי לחזור אליו עם התשובה הוא כבר לא ענה".

עשרה ימים היה הרב הבר מונשם ומורדם. "עשרה ימים קיווינו שיהיה שיפור. אנשים קרעו את השמיים. כמה התפללו בשבילו. בשלב מסוים אפילו קיבלתי טלפון מבית החולים שהוא במצב קשה, אבל הקורונה טיפה בנסיגה ושוקלים אולי להעיר אותו בהדרגה. אבל רבע שעה אחר כך אנחנו מקבלים הודעה שהמצב קריטי והם מבצעים בו פעולות החייאה. הייתי בהלם מוחלט", היא מתארת את רגעי האימה.

"הייתי מאוד מבולבלת. לא יכולתי להתרכז בשום פרק תהילים, אבל אמרתי שלוש מילים שהיו שגורות על לשונו בשעות של ניסיון: 'אין עוד מלבדו', כלומר, הקב"ה - רק אתה יכול לעשות הכול. מה שאתה מחליט זה מה שיהיה. התרכזתי בשלוש המילים האלו כשהוא היה בין שמיים לארץ. בסוף הקב"ה החליט לקחת אותו אליו. זו הגזרה שנגזרה", היא נאנחת.

את עיסוקה בהוראה היא ממשיכה גם אחרי פטירתו. "אני מורה כבר 34 שנים, והחלטתי שאני לא עוזבת את ההוראה, רק מצמצמת שעות. ההוראה היא נשמת אפי". בנוסף, הבר גם מתרוצצת בין חמשת מרכזי ההשתלות בארץ ומבקרת את התורמים והמושתלים. "מאז הפטירה היו 88 השתלות, אז היו גם 88 נסיעות כאלו - מרמב"ם בצפון, דרך איכילוב, תל השומר, הדסה ובילינסון. אני משתדלת לבקר כל תורם ותורמת וכל מושתל ומושתלת. זו הנחמה שלי וזו השמחה שלי", היא נושמת עמוקות. "סדר היום שלי מאוד תובעני. אני משתדלת לקיים את מה שבעלי עשה. אני מרגישה שזה מה שהוא היה רוצה שאעשה. מאוד ברורה לי הדרך. אני מתחילה את היום מוקדם בבוקר בתפילה ובהודיה על העשייה שמחיה אותי ושנותנת לי כוח ונוחם.

"יש לי רגעי עצב וגעגוע, אבל את הדרך להתמודד לימד אותי בעלי", היא משתפת בפתיחות. "בדיוק לפני שלוש שנים עברנו פיגוע" - כך היא מכנה את החשדות שעלו נגדם - "העלילו עלינו עלילת שווא, שמהר מאוד התבררה כמופרכת". הבר מכוונת לחשדות לפלילים בעמותה, שהבשילו לחקירת משטרה. הרב הבר מצא את עצמו נכנס ויוצא מחדר החקירות.

"התייחסו אליו כאחרון הפושעים. זו הייתה תקופה מאתגרת מאוד, ולבעלי הייתה שלוות הבוטח. הוא אמר לי, 'לא ראיתי חוקר, לא ראיתי מחשב, רק אין עוד מלבדו. הוא מנהל את העולם'. באחד הימים נשברתי ואמרתי לו, 'בוא נסגור את העמותה. למה זה מגיע לנו?'. הוא אמר לי: 'רוחי, ייסורים זה אוצר, קצת ביזיונות זה לא נורא. אל תבעטי בייסורים. את עוד תראי שמעז יצא מתוק'. ובאמת הייתה אז תנופה מדהימה ל'מתנת חיים'".

אבל הוא שילם מחיר אישי.

"זו הייתה תקופה לא פשוטה בכלל, לי היה אולי יותר קשה. הוא חזר הביתה למעצר בית מסוכות. הוא ישב בסוכה בבית ואמר 'תראי, מעצר בית בסוכה שלי - אני והקב"ה'. לרגע לא נפלה רוחו, והוא השתדל להתחזק באמונה מהייסורים".

את חושבת שהתקופה המאתגרת הזו הייתה שיעור הכנה בשבילך?

"בלי שהוא ידע, הוא הכין אותי. הוא היה בשבילי כמו מכון כושר. מה זו אמונה? מלשון אימון. היום אני כל הזמן מאמנת את שרירי האמונה שלי, מתאמנת בלקום. היה לי מאמן כושר מיוחד במינו, הוא היה המנטור שלי, שלימד אותי 'אל תבעטי בייסורים'. היו לנו בחיים המון ייסורים", היא מציינת. "הרבה שנים לא זכינו לפרי בטן, הייתה תקופת הדיאליזה, ואחר כך השתלת הכליה, והעלילה שניסו להפיל עליו - בכל השנים האלו הוא התנהל אותו דבר.

''זה לא שתגידי 'אחרי מות קדושים'. בכל אתגר ואתגר בחייו הוא נהג כך, בשלווה, באמונה, בלי להתלונן. הוא לא בעט בייסורים. הוא היה מאמן הכושר שלי, וככה אני משתדלת להמשיך לפעול גם היום. הקב"ה 'יתום ואלמנה יעודד', אני מרגישה איך הוא נותן לי יד לאורך הדרך, התורמים מחזקים אותי, והאמונה שיש תקווה למטופלי דיאליזה נוסכת בי כוח. אנחנו ממשיכים".