מחצית השנה הראשונה של תש"פ עברה על עקיבא תורג'מן כמו חלום מתוק. יעדים רחוקים שהציב לעצמו, החלו סוף סוף להתגשם אחד אחרי השני.

כניסה לפלייליסט הנחשק של גלגלצ, דואטים עם זמרים נחשבים ויומן הופעות שהולך ומתמלא במהירות שטרם הכיר. ואז הגיעה הקורונה.

"אני לא יכול לומר שלא חטפתי מכה", מודה עקיבא בשיחה עם 'קרוב אליך', "זה היה רגע שחיכיתי לו הרבה שנים, מאז שהתחלתי להתעסק במוסיקה. תמיד השתדלתי להיות נאמן למקום שלי בתוך המסע הזה. כשהייתי זמר בעולם של חיילים וביצעתי קאברים (גרסאות כיסוי), השתדלתי לעשות זאת בכל ליבי וגם כשהייתי מנגן בחתונות - השתדלתי להיות שם, אבל עכשיו, כשכל מה שזרעתי החל לנבוט, לא הצלחתי להבין: הקב"ה ארגן את כל הקורונה בשבילי? וואו!", הוא משתף בקריצה.

"זה לא צחוק", הוא נזכר באותם רגעים, "אני מפרנס משפחה, ומושקע במוסיקה בסכומים שווי ערך לדירה. סוף סוף החלום התחיל להתגשם ולצאת מגבולות מהמגזר. הייתה פתאום מין שמחה. היומן התחיל להתמלא, כבר קבעו לי שבוע של הופעות בארצות הברית אחרי חג השבועות, קיבלתי הצעות לארח זמרים ישראלים נחשבים. כאלה שפתאום לא אלך להופעות שלהם כצופה מן הצד, אלא אופיע יחד איתם על הבמה. ממש חייתי את החלום שלי.

"כשהגיעה הקורונה, זה היה הרגע בו הבנתי שעד עכשיו בחיים שלי, לדבר על אמונה, על ביטחון, על 'לא יודע כלום' ועל לזרוק את השכל – הרוב היה בתיאוריה. כשהכל קרה כפי המתוכנן, זאת לא הייתה חוכמה. ברגע מטלטל שאלתי את עצמי: במה אתה מאמין? הייתי צריך לשבת עם עצמי ולבחון האם אני יכול באמת להגדיר את עצמי כעקיבא, גם בלי החלום של להיות זמר. סתם עקיבא, שעובד בנגרות או מדריך נוער. האם תסכים שזה יהיה עקיבא? עקיבא שאין לו כסף - הוא גם עקיבא? זה שאלות שמפחיד אותנו להציב לעצמנו. בחיים הרגילים נוח לנו ש'מי אנחנו' מתערבב עם 'מה אנחנו'.

"כשאמרו לי שאין עתיד באופק, זה ממש טלטל אותי. אבל המכה הזאת הייתה יריית הפתיחה של התקופה הכי יפה בחיים שלי, בשנותיי הקצרות", הוא מכריז. "תקופה מדהימה שבה הצלחתי למצוא זמן לעצמי - דברים שאמרתי לעצמי שיום יבוא ואוכל לעשות, כמו לשבת שעה ביום וללמוד דף יומי. זה פשוט קרה ובגדול. היה לי הרבה זמן איכות עם אשתי והילדים, שהם המרכז המובהק של החיים שלי, זמן ללימוד תורה, להקשבה עצמית ואפילו ליצירת שירים חדשים".

עקיבא מסביר שכשאין 'דרייב' של הופעות, קשה לשבת ולכתוב שירים. "מחזוריות ותנועה מהווים נדבך חשוב בתוך תהליך היצירה". מאז תחילת הקורונה, החיים נעים בין הגבלות, סגרים, חזרה מסוימת לשגרה וחוזר חלילה. "חזרנו למציאות שגרתית יותר ששוב נסגרה לנו, דווקא בתוך המצב צריך לשים לב שברירת המחדל של החיים היא לחיות אותם בערך ולא באמת. מבחינתי, זה הזמן המושלם לפתח אצלי את המרחב של האישיות, את עמוד השדרה. כתבתי על זה שיר חדש, שבעזרת ה' יצא בקרוב: 'החיים קצרים מידי בשביל לחיות אותם בערך'" הוא חושף שורה.

התובנה הזאת חלחלה אצלו כאשר, עם ההדממה המוחלטת של תעשיית המוסיקה ותחושת חוסר האונים, חברים מתעשיית המוסיקה החלו לאבד עשתונות. כדי לא להצטרף אל חגיגת הייאוש, עשה לעצמו עקיבא רשימה של דברים שמפחידים אותו, מה שבהחלט סייע לו לצלוח את התקופה באופן מיטבי. "ניסיתי לחשוב מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי. הרגשתי שמשהו גדול עובר עלינו ואם אני רוצה לעמוד מול הדבר הזה באמת - צריך לפרק אותו.

"שאלתי את עצמי האם הפחד הוא כלכלי? שהקריירה תתרסק? שאמצא את עצמי הולך לעבוד בנגרות? זה ממש הכניס אותי לפרופורציות. מאז, הבנתי שהחשיבה הזאת דורשת תרגול, והיא קרקע מאוד טובה לצאת ממנה לכל תחום בחיים, כדי לא להיות מונע מפחד. אני לא הולך לכתוב את השיר הבא שלי, בגלל חרדה קיומית לשלומי. זה לא הסיפור. אם זה היה כך, הקהל והמוסיקה היו הופכים לקרדום לחפור בו".

כל אמן כותב מנבכי נפשו המיוסרת ועושה מזה קריירה...

"השאלה מה מזין את מה", הוא מבקש להבחין. "האם הוא משתמש בנבכי נפשו המיוסרת כדי שבסופו של דבר הוא יוכל להגיש אל הקהל חומר עסיסי שימכור טוב, או שיש שם השפעה מתוך מקום טהור. אני לא בא להגיד איפה אני נמצא, אלא רק שהצבתי לעצמי את הספקטרום הזה מול העיניים, בשאלה הקיומיות מה מניע אותי לעשות מוסיקה".

מהבית לקפסולה

אז מה באמת מקורות ההשראה שלך?

"החיים שלי הם מקורות ההשראה שלי. בחיים שלי נטועים רבי נחמן מברסלב והרב קוק. ברמה המוסיקלית נטועים גם רדיוהד ובוניבר. להלחין את הרב קוק לא זכיתי, אבל כן השתתפתי בלא מעט התוועדויות בישיבת רמת גן ואני עצמי שייך למשפחה מוסיקלית רוויית מסורות מוסיקליות משני עולמות שונים בתכלית. מצד אמא שלי - משפחה של חזנים שהגיעו מפולין לקנדה. סבא שלי, אריה לייב, שנפטר לפני חצי שנה, היה חזן ראשי במונטריאול. היה לנו קשר מאוד עמוק. הוא דחף אותי למוסיקה כל הזמן, וקצת התבאס עלי שאני לא עושה חזנות.

"מצד שני, יש כמובן את הצד של בית אבא, עם פיוטים מרוקאיים. הם מקורות ההשראה המקוריים. דרך אגב, בתהליך הצמיחה הרוחני של אבא שלי, הוא עבר במקומות מגוונים. משם הוא הביא לנו הרבה. כשאני שומע מנגינות אשכנזיות של הימים הנוראים, אני לא שומע אותן מבחוץ, אלא כחלק מהרפרטואר עליו גדלתי. לא רק ניגונים שהפכו לעממיים כמו 'וטהר ליבנו', אלא גם ניגוני עומק כמו 'י-ה אכסוף'. הרבה ניגונים רצו מפה לשם בתוך הבית, ממנו הפכתי להיות שוחר מוסיקה והתחלתי במסע חיפוש אחרי הלב האבוד שלי".

כפי שהספקתם להתרשם עד כה, בחרנו לארח את עקיבא תורג'מן לראיון עומק פחות שגרתי, עבור אמן בסדר גודל כמו שלו. אם חשקה נפשכם לדעת פרטים מדויקים על כל תג ושיר בקריירה המוסיקלית הענפה שלו, כמה צפיות יש לשירים שלו ביוטיוב (המון), באילו במות נחשבות הוא הופיע ואילו תארים קטף במהלך השנים – אתם יותר ממוזמנים לפתוח ויקיפדיה. אך בכל זאת, למי שטרם הספיק להכיר את המשפחה הענפה של עקיבא, נזכיר כי אביו הוא הרב דוד תורג'מן, ראש הישיבה בדימונה, ואימו, הרבנית פנינה, גם היא אשת חינוך, יחד הם מחזיקים כבר שלושים שנה את הגרעין התורני המקומי.

לא כל חייו היו בתוך המסגרות הדתיות הסטנדרטיות: הוא הלך ללמוד בישיבת 'מקור חיים', אך חתך משם בכיתה י' והלך לטייל בשביל ישראל. הוא למד בישיבת רמת גן, ואחרי שנתיים בישיבה התגייס לצבא ושירת בגולני. בסוף השרות הצבאי הכיר את אשתו והתחתן. במשך שנה היה אברך בישיבת רמת גן ומשם עבר אל העיר הגדולה תל אביב.

משפחת תורג'מן היא משפחה מוסיקלית, כך שמגיל צעיר מאוד עקיבא זוכר שהמוסיקה מלווה את חייו. "כבר בגיל שש, כל אחד מהילדים לומד לנגן על כלי, ישר שמים אותו בקונסרבטוריון, ממש חוק חינוך חובה" – הוא מחייך. "כשאתה בן למשפחה בת אחת-עשרה ילדים שכולם לומדים מוסיקה וכולם מנגנים ברמה מאוד גבוהה, אין לך הרבה ברירה. אבל לא כולם לקחו את זה לאפיק המקצועי". אחד הפירות המוסיקליים שהמשפחה כבר הספיקה להצמיח היא אחותו הגדולה, הזמרת רוחמה בן יוסף. "היא היתה הראשונה שלקחה את הדבר הזה ומימשה אותו לכלים של מפגש ויצירה אישית. היא בהחלט השפיעה על היצירה שלי, נתנה לי את האמביציה ליצור והוכיחה לי שזה אפשרי".

הזכרת את בית ההורים, ישיבת רמת גן, רבי נחמן מברסלב והרב קוק. למי אתה קשור היום?

"היום אני קשור בצורה מובהקת לרבי נחמן מברסלב. לפני שאני עולה להופעה, אני אומר: 'הריני מקשר את עצמי לכל הצדיקים האמיתיים שבדורנו ולכל הצדיקים שוכני עפר קדושים אשר בארץ המה, ובפרט לרבינו הקדוש צדיק יסוד עולם נחל נובע מקור חכמה רבינו נחמן בן פייגא זכותו תגן עלינו אמן'. בלי זה, אני לא עולה. רבי נחמן הציל לי את החיים.

"אני עדיין לומד הרבה כתבי הרב קוק ומתפעם מהגדלות האינסופית של הרב קוק. מאידך אני יכול ללמוד גם מתורתו של מניטו - הרב יהודה ליאון אשכנזי זצ"ל, שלא הכרתי. פלא עולם. חכמה נפלאה. אני לא אחד שיכול להיתפס לצרות, אלא צריך רוחב. בעולם של פיזור אנרגטי, רבי נחמן מייצר אצלי עמוד שדרה שמחבר אותי לעצמי ולריבונו של עולם. הוא בעצם אומר לי: 'אתה יכול ללמוד מה שאתה רוצה, אבל אם אתה רוצה קפסולה שתשמור עליך, זאת הקפסולה'. רבי נחמן מאוד מרכזי בהשראה שלי".

חוץ מהמשפט המפורסם 'בוודאי ישנו שם' מסיפורי מעשיות, ששילבת בשיר 'אל תעזבי ידיים', איך רבי נחמן נוכח ביצירה שלך?

"כל השיר הזה נכתב במקור שלו על 'מעשה באבדת בת מלך'. אבל גם בלי זה, רבי נחמן הוא חלק מהחיים שלי ונכנס לי לכל השירים. יש הרבה שירים שעוד לא יצאו החוצה שהם ביני לבין עצמי. אני משתדל להביא את מי שאני אל הבמה, אבל אני יודע שזה עוד לא קורה בצורה מלאה. אני מתפלל על זה".

מקצועיות דקדושה

למרות הרושם שההתקדמות של עקיבא, מזמר חתונות, סולן 'הלב והמעין', מופעי 'צמאה' והלאה אל שיריו האישיים, עובדת כתכנית מסודרת מראש, האמת היא בדיוק הפוכה: "לפני שש שנים ישבתי בבית קפה עם חבר שמדריך רכיבה טיפולית. הייתי עדיין אברך בישיבת רמת גן, עם חלומות ענקיים. בשלב מסוים הוא היה צריך לענות לשיחת טלפון עם אחד החניכים שלו. הוא הסביר לו איך לעלות על הסוס וחזר על סדר הפעולות, בין השאר אמר לו: 'אל תשכח, קודם כל תנועה ואחר כך כיוון'. התערבתי לו בשיחה ואמרתי: 'מה אמרת עכשיו?' הוא ענה: 'זה הסלוגן שלנו. אם אתה עומד על הסוס ואתה מנסה למשוך את המושכות, הסוס יעיף אותך. גם אם אתה מול תהום, תתחיל ללכת ורק אחרי זה תנהל את המושכות'.

"זה התחבר לי עם האמירה של רבי נחמן שהתנועה מולידה חום והחום מוליד התלהבות. אז התחלתי לרוץ עם מה שיש, רק שיתנו לי לשיר. לא לחכות לחלום המלא. בתוך התהליך, קבלתי עצות מהמון אנשים. ידעתי שהיעד שלי הוא לקחת את השירים מהמגירה, לשייף אותם. אבל ידעתי שאני חייב להתחיל בתנועה.

"אבל לא היתה לי הסתכלות קדימה, שזו הייתה טעות שלי. כי היום גם תוך כדי תנועה חייבים לפתוח ווייז. חבל להתברבר. אני לומד מזה לחיים. התנועה מקודשת, אבל לא צריך לקדש גם את ההתברברות. תוך כדי תנועה צריך להבין לאן, אפילו כמה פעמים ביום".

השלב הראשון היה ללכת ללמוד בבית הספר למוסיקה 'מזמור' בגבעת וושינגטון. "שם הכרתי את נאור כרמי, אחד מאבני הדרך הכי משמעותיים שלי". כרמי הוא האחראי לכך שקולו של עקיבא התנשא מעל גלי האתר לראשונה במסגרת האלבום הראשון של צמאה, לפני שבע שנים עם ניגון רבי לוי יצחק.

"באתי עם גיטרת קומזיצים של מדורות וזרקתי לו הערות על השירים והוא גם קיבל אותן. ככה הפרויקט התחיל. חשבתי שזה הולך להיות מופע שכונתי ברובע י"א באשדוד. אם הייתי יודע שזה כלל עולמי, לא היה לי את האומץ להצטרף. הייתי סטודנט שנה א' במזמור והיו מוסיקאים פי אלף טובים ממני. מבחינתי זו היה קריאת כיוון בתחילת הדרך שלי כמוסיקאי, שאפשר לעשות מוסיקה הכי מקצועית, בצורה גדולה ומרשימה, בתוך הקדושה".

דתיים ישראליים

לאחרונה נכנס השיר שלך 'אל תעזבי ידיים' לפלייליסט של גלגלצ. זה קרה כי הצלחת לפצח את סוד הנוסחה המנצחת, או שפשוט השטח הבשיל?

"אף פעם לא עבדתי עם מישהו שנתן לי נוסחה שתכניס שיר שלי לתוך המיינסטרים. מה שכן, ידעתי שאם אני רוצה להצליח עם המוסיקה שלי, היא צריכה להיות בכלים של עולם הזה. לבוא בצורה שמתכתבת עם מה שהולך בעולם המוסיקה, מבחינת טקסט ומבנה השיר. למשל, אי אפשר לעשות שיר באורך שש וחצי דקות ולצפות שישמיעו אותו. אפילו אני ערל אוזניים לאורך שכזה. עם הזמן הבנתי שגם לצדדים החיצוניים יש מהות.

"גדלתי ברמת גן, מבחינתי - אנחנו רוצים לדבר על תוכן וכוונה. לפתח את מי שאתה ולא את מה שאתה. עד היום אני מתפלל על זה, שאביא תוכן אמיתי, טהור וקדוש. שאזכה לטבול במקווה לפני כל הופעה. אבל פתאום הבנתי שאי אפשר לבוא לפגישת עסקים עם סנדלי שורש ומכנסיים קצרים. הרגשתי שהשירים הראשונים שלי לא היו בכלים נכונים. וזה לא קשור למפיק, אם הייתי בעצמי סגור על הכלים בהם זה צריך להיות, זה היה קצת אחרת. זה נטו דיוקים שלי עם עצמי לאורך הזמן. בגלל שהייתי מהורהר וכבד והחיים היו מלאים שאלות קיומיות בין הפטיש לסדן במלחמת התרבות שמתחוללת מתחת לפני השטח. כשבאתי ליצור מהמקום הזה, זה היה מסורבל מידי. יצא עקיבא אפלולי וכבד. מה עם עקיבא של שמונה בבוקר עם הילדים והציפורים מצייצות?".

באופן כללי, למה לדעתך רוב השירים המצליחים הם שירי דיכאון?

"לצערנו, רוב היצירה בעולם הזה נולדת מכאב. רבי נחמן מגדיר את זה כ'יגון ואנחה'. רוב המוסיקה זה בכלל יללות. אני לא רוצה ליילל, אלא ליצור מתוך מקום שלם. אם לפעמים יש מקום של כאב או שמחה - כמובן להביא אותו. זו הייחודיות בחיים של קדושה - הרמוניה בין המון רבדים בחיים שיוצרת מציאות שלמה, שיכולה ליצור מפגש אמיתי בין החומר לרוח ובין קודש לחול. הקדושה לא מעניינת אף אחד אם היא נמצאת בבית המדרש ומנותקת. כשאדם עושה קידוש הוא צריך יין, זה משהו אדום שעושה אותך שיכור. מאוד 'עולם הזה'. אי אפשר לקדש על גמרא. מאוד קשה ליצור מהמקום הזה. הרבה יותר קל לכתוב שיר על כאב או פחד".

מה גורם לשיר לקפוץ לך לראש? איך זה עובד?

"לפעמים השיר מגיע מהמילים, מזיקוק של רגש. נקודה שמתחשק לי לחפור בה ויש לי כמה מילים שמתחיל להיווצר מהן משהו. ולפעמים אני מתחיל עם מנגינה. בדרך כלל היצירה היא משהו שהוא תמיד סוד. אני לומד אותו כל הזמן. הלוואי שאדע לספר אותו".

איזה שיר שלך הוא הכי שמח?

"למרות שיש לי את השיר 'הכל עוד אפשרי' שמלא בתקווה, 'פשוטים' הוא השיר הכי שמח שלי. בשקט שלו יש שמחה. משהו שליו ושלם. חשוב לי להדגיש: זו לא הסיטואציה היום-יומית שלי, אלא התפילה הגדולה שלי. זה שיר מאוד חשוף וזה לא פשוט לי. במיוחד כלפי החברים מעולם הישיבות ששומרים על קווי המתאר הרוחניים שאת הקשר הזוגי לא חולקים עם אף אחד בעולם. מה אתה חולק עם כל מאן דבעי את התחושות והרגשות שלך? אין לזה מקום לצאת החוצה".

אולי כתבת אותו לחילונים וזה בכלל לא מיועד לחברים הדוסים?

"את השיר כתבתי קודם כל לעצמי, או יותר נכון לאנשים דרך עצמי. דתיים וחילונים כאחד. המטרה היא להגיע לאוזניים וללבבות. אני לא כותב אותו כמסר לאומה, אלא מזקק רגש. אנשים בחוץ חושבים שאהבה זה מבול של יצרים ומימוש של פנטזיות והמטרה שלי להגיד בדיוק להפך. אהבה זה השקט, השמחה הפשוטה בבית. שם זה נמצא ומתפתח. נכון, היא צומחת ממשברים ויש הרבה התמודדויות. אבל אהבה היא בית עם מרחב אינסופי ולכן זה השיר הכי שמח שלי. אני מודה לה' שהוא עבר דרכי".

למה יש תחושה שהדתיים אוהבים שירים שנכתבו לחילונים?

"כי הדתיים לא מדברים בשפה דתית ביום-יום שלהם. הם חיים בעולם הזה והשפה שלהם היא ישראלית. לרבי נחמן היה חשוב שבהתבודדות כל אחד ידבר בשפה שלו, גם אם זה כולל סלנג שאין מקומו בבית המדרש. תביא את עצמך מהמקום שאתה נמצא בו, לא בגלל שאתה מקדש את השפה הזאת, אלא כדי לצמוח. אם תביא את עצמך, זה יגע. גם אם אנחנו לומדים ליקוטי מוהר"ן, קשה לדבר על הגעגועים של הנשמה אל מקור חיותה, אז לשיר את זה? ב'אל תעזבי ידיים' זה קרה. לא כיוונתי לזה, אבל התפללתי שזה יקרה. הלוואי שיקרו לי עוד ניסים כזה".

מוצף בסיכונים

בשנים האחרונות יש בציבור הדתי מעבר מהישענות מוזיקלית על חוזרים בתשובה, כמו עדי רן, שולי רנד ואביתר בנאי – למוסיקאים שגדלו בבתים דתיים כמו חנן בן ארי, ישי ריבו ועקיבא כמובן. "הגל הראשון עם מאיר בנאי, אביתר בנאי, שולי רנד - בהחלט היה קרקע פוריה לצמוח עליה, כי גדלתי עליהם", הוא משתף. "אמנם לא שמעתי רק אותם, אבל בכיתה י' אביתר בנאי שרף לי את הלב, שנתיים אחרי זה שולי רנד הוציא את האלבום שלו - הם היו הקרקע שלי לשבת ולכתוב שירים. גיליתי שאני יכול להביא את העולם שלי כמו שהם מביאים את שלהם. זה אפשרי. לא חייבים לדבר על אהבות ואכזבות. שירים הם פלטפורמה לכל מה שתרצה. במובן הזה, ישי ריבו הוא גם קרקע בשבילי, הוא היה הראשון להגיד לאנשים שיש דבר כזה מוסיקאי דתי שמביא את עצמו אל הבמה עם העולם שלו. עד אז, התעשיה והרדיו אמרו על אביתר ושולי: הם גדלו במחוזותינו החילוניים. הם דוברי השפה. פתאום מגיע מישהו מבחוץ ומצליח לכבוש".

הדוסיות מגבילה לך את הקריירה?

"בטח, אבל אני משתדל לא להסתכל על זה בצורה הזאת. יש הרבה סיטואציות שאני נתקל בהן, בעיקר סביב דואטים עם נשים, למרות שאני חושב שנשים צריכות לשיר. לא רק שאני בעד שירת נשים, אני חושב שזה קריטי, מדובר בחצי מאוכלוסיית העולם, רק שזה צריך לקרות בפלטפורמה ההלכתית הנכונה. אחותי רוחמה אומרת בריש גלי שהפלטפורמה שבה המוסיקה שלה צריכה להגיע היא נשית. היא דוגמה לכך שזה אפשרי, למרות שברור שזאת התמודדות קשה".

להצלחה של עקיבא יש גם מחיר מאתגר: הפרסום. "רבי נחמן אומר שקשה מאוד להיות מפורסם. נקודה. גם למפורסם של אמת קשה להיות מפורסם", הוא מצטט. "גם אם אדם מביא את התוכן בצורה הכי נכונה, ככל שהוא גדל - הסכנה יותר גדולה. יש הרבה כוח ביד, שפוטנציאל ההרס שלו מאוד גדול. רבי נחמן מסביר שכשלאדם יש השפעה חיובית על מישהו אחר, הוא עלול להשתמש בה לטובת עצמו. אם הוא ייקח קרדיט, הוא שם את האיש הזה על הגב. ואם חלילה יהיו לו נפילות, הוא ייפול יחד איתו".

אתה לא מתגעגע לימים הפשוטים של אברך מן המניין בישיבה?

"לפעמים אני מתגעגע", הוא מודה, "יש בזה ממד של 'אני לא חייב כלום לאף אחד', אבל הנקודה היא לא לברוח מאחריות, אלא להסתכל למציאות בעיניים. לעלות על הבמה זה לא טבעי. זה מסוכן. מי אני שימחאו לי כפיים? אני משתדל להכיר בזה שכל העולם הזה מראשיתו ועד סופו מוצף בסיכונים. אני מעורבב בתוך עולם המוסיקה ומכיר המון אמנים. מי שלא מתמיד עם עצמו באופן קיצוני בעבודה של מודעות פנימית ומכור למחיאות כפיים – זה מתכון לכדורי הרגעה.

"הדיבור שלנו עכשיו, נותן לי כוח לשים על השולחן את גבולות הגזרה שלי כאמן שומר תורה ומצוות ששואף לחיות על פי אמות מידה פנימיות שיהיו המצפן שלי לחיים ולעשייה מוסיקלית".

הסוכה היחידה בשכונה

הסטטוס שלך בוואטספ הוא 'אנן בחביבותא תליא מילתא'. תסביר.

"כולנו תלויים באהבה. אפילו יש לי שיר כזה באלבום הבא שלי. הרבה פעמים נדמה לנו שצריך ליצור שיח מקרב רק בין דתיים לחילונים, אבל עם עצמך אין צורך להיות עדין. אנחנו בדור שכל אחד צריך לתת עידוד וכוח אחד לשני ולעצמו. אנחנו תלויים באהבה".

מזה שש שנים מתגוררים עקיבא ורעייתו יחד עם שני ילדיהם בתל אביב. הטריגר למעבר לשם מחממת האברכים ברמת גן, היה ארגון שרצה לדחוף משפחות דתיות לתל אביב ממקום של מפגש. "חצי שנה היינו בפרויקט הזה, ואז עזבו אותנו לנפשנו", הוא נזכר. "מה שגרם לנו להגיע מלכתחילה ואז גם להמשיך היה החיבורים עם אנשים, והמפגש הבלתי אמצעי איתם. יהודים שמחפשים יהדות הולכים למרכזים כאלה ואחרים, אבל במרכז הסצנה לא חיים דתיים. אנחנו כאן בשביל האנשים שלא מחפשים".

זה עובד?

"כמעט כל שבת מתארחים אצלנו חברים ואורחים. הנוכחות שלי בשכונה היא משמעותית. גם כלפי חוץ וגם בשבילי. הרגשתי שהזהות היהודית שלי מורכבת בעיקר מהדתית, רציתי להרגיש ש'בתוך עמי אנכי יושבת'. להיות חלק מהמפגש הזה. רציתי לשבור את ההגדרות החיצוניות. האם בגלל שאני מאמין בתפיסת עולם מסויימת, נגזר עלי שכל החברים שלי יהיו באותו סגנון?".

לא קשה לנחש שהאושפיזין החביב עליך הוא אברהם אבינו...

"בהחלט. אברהם אבינו ישב בחום היום. אני לוקח אותו כמודל. הוא ידע שאף אחד לא יבוא אליו בשרב הזה, אבל ישב בכל זאת כי הרגיש שהוא צריך לעשות את מה שמוטל עליו. גם אם יש סגר וקורונה, מה שיגרום לאנשים לא להגיע, אני עושה את מה שמוטל עלי. אם היו אומרים לך שהסוכה שלך היא היחידה בשכונה, היית מקל בזה ראש? אחים שלי הפצירו בי לנצל את ההזדמנות ולבוא אליהם לכל החג, אבל אמרתי להם שאין מצב. אני לא מוותר על הקמת הסוכה. יגיע מי שיגיע".

להורדת הגליון המלא