השמאלן חזר בשאלה

לפני קצת יותר מעשרים שנה הטיל ד"ר גדי טאוב את הפצצה הראשונה שלו לחלל האידיאות הישראלי. ספרו 'המרד השפוף' קרא תיגר על המגמות הפוסט־מודרניות שהלכו וכבשו להן מקום בליבותיהם של היוצרים, ההיסטוריונים והעיתונאים.

"פחדתי קצת. אמרתי: מה אני עושה? אני אריב עם הדור שלי, אני אריב עם המבוגרים והממסד, יכעסו עליי במדור הספרות של 'הארץ', כולם ישנאו אותי", משחזר טאוב. "הלכתי לדבר עם אבא שלי ושאלתי אותו: 'אולי זה לא רעיון טוב לריב עם כל העולם?'. הוא הסתכל עליי ככה", הוא מוריד את המשקפיים לקצה האף, מחווה שאביו היה עושה כשהיה לו משהו חשוב לומר.

"הוא שאל: אתה מאמין במה שכתבת? אמרתי לו: כן. הוא השיב: אז אני לא מבין, מה השאלה? זה הספיק בשביל ליישר אותי. אם יש דבר בעולם שלא רציתי שאבא שלי יחשוב עליי, זה שאני פחדן. אבא שלי הוא אדם חזק עם הרבה אומץ, ולהיות פחדן זו בושה גדולה. מספיק שלא הייתי קרבי, עכשיו גם להיות פחדן?".

טאוב תולה באביו את האומץ שהיה לו אז. אבל כדי לספוג את המתקפות האישיות עליו בשנים האחרונות, הוא צריך גב חזק משל עצמו. מאיש שמאל מתון הוא הפך אט אט לאיש הגות שמרני־ימני, שמקים עליו בכל שבוע מחדש את קוראי 'הארץ'. הם קוראים לו ד"ר גבלס, פשיסט, תקלה אינטלקטואלית ומחמאות יצירתיות אחרות. חברים טובים הפנו לו כתף קרה, יש כאלה שעוברים לידו במסדרונות האוניברסיטה ולא מברכים אותו לשלום. אבל טאוב משתדל לנשום עמוק, לא לפספס אף במה, ולהמשיך. גם אחרי אין סוף מאמרי דעה שפרסם, שבעה ספרי עיון וסיפורת, שני תרגומים ושישה ספרי ילדים, הרעיונות ממשיכים לבעור בו. ההוכחה לכך שהם משפיעים היא כנראה העובדה שיש מי שרוצה להשתיק אותם.

המרוץ של פייסבוק וטוויטר לשלטון

לפני שבועיים קיבלה הוצאת הספרים 'שיבולת', הנמצאת בעיצומו של קמפיין לגיוס מנויים, הודעה שהחשבון העסקי שלה בפייסבוק נסגר באופן חד־צדדי. עשרות אלפי שקלים השקיעה ההוצאה כדי להגיע לקהל היעד ולהחתים מנויים על הוצאת הספרים, אך חברת פייסבוק החליטה שהיא קוטעת את השיווק. ספרו החדש של טאוב עומד לראות אור בהוצאה הזאת בעוד שבועות ספורים, אבל הוא לא נפל מהכיסא כששמע שהדף הוסר בלי אזהרה מראש. "זו שרירות ליבם של הכוחות החדשים", הוא אומר ומתכוון לרשתות החברתיות. טאוב עוקב אחרי ההשתקה המתרחשת מעת לעת בפייסבוק ובטוויטר.

האחרונה קשורה לבחירות בארצות הברית, שם נעלמו מהרשתות ידיעות על שחיתות לכאורה שבה היה מעורב המועמד הדמוקרטי לנשיאות ג'ו ביידן, כדי שלא לפגוע בסיכוייו לכבוש את כס הנשיא.

"ה'ניו־יורק פוסט' חשף את המיילים האלה, ופייסבוק וטוויטר פשוט חסמו את הידיעה הזאת". אבל בעידן שבו המידע כל כך זמין וזורם, קשה להעלים פרשיות בסדר גודל כזה. "זו הייתה טעות טקטית גדולה. ראשית, ההשתקה הביאה תשומת לב עצומה לסיפור. שנית, זה איחד את שורות הרפובליקנים. לקונגרס יש כוח באמריקה וג'וש האולי, רפובליקני ממיזורי, צייץ למנכ"ל ומייסד טוויטר: 'ג'ק, אתה מאיים לסגור את החשבון שלי? זה לא רעיון טוב. רוצה להעיד על זה בשבועה בסנאט?'".

טאוב מסביר שפייסבוק וטוויטר פטורות בחוק מאחריות על התוכן המתפרסם בהן, ואדם שנפגע מפרסום יכול לתבוע רק את הכותב ולא את הרשת החברתית. "אבל הם מהנדסים את התוכן ומתערבים בו, והם עושים את זה בלי שתהיה להם accountability, כלומר אחריותיות. הם בעד ג'ו ביידן, הם תורמים לקמפיין של ג'ו ביידן וחוסמים מידע שעלול לפגוע בו. אם הוא ייבחר, הוא לא ייגע להם במונופול. יש פה ממש התערבות בבחירות, ועכשיו ראינו את הקצה הגלוי של זה. אנחנו יודעים כבר מזה זמן שהם מטים את האלגוריתמים שלהם ופוגעים בחשיפה של פוסטים ימניים".

את ההשתקה הזאת חווה טאוב בעצמו. כבר שלושה חודשים הוא מצלם פודקאסט שנקרא 'שומר סף' - שיחות על מגוון נושאים אקטואליים בזירה הישראלית והעולמית, ואתר 'חדשות המשק' מקדם אותו בתשלום בפייסבוק. "את הפרקים הביקורתיים כלפי אובמה הם לא מסכימים לקדם, כך גם פרק מלפני הקורונה שבו אמרתי שטראמפ ינצח. למה? הם לא מסבירים, הכללים שלהם לא שקופים".

הקמפיין של הוצאת שיבולת חזר לבסוף לרשת אחרי התערבות פוליטית, ועל הדרך הרוויחה ההוצאה 250 מנויים חדשים. ניסיון ההשתקה שוב התגלה כחרב פיפיות. מפייסבוק נמסר: ״מחקירת הצוותים הגלובליים שלנו עולה כי מדובר היה בטעות טכנית שתוקנה״.

אם כבר הבחירות בארצות הברית, זרוק הימור.

"לפני הקורונה הייתי ממש בטוח שטראמפ ינצח. גם עכשיו אני נוטה לחשוב שטראמפ ינצח, אבל איבדתי את הביטחון, כי באמת מדובר בהפרשים עצומים. חלק מזה ניתן להסביר בכך שגם באמריקה, יותר מאשר אצלנו, אנשים לא אומרים את האמת בסקרים. שמעתי כמה סוקרים מסבירים את זה. הם שואלים אותך מה אתה מצביע ואז אתה עונה ביידן, ואז שואלים אותך למי השכן שלך מצביע. אנשים שמצביעים טראמפ ורוצים להגיד את זה אבל מפחדים, אומרים שהשכן מצביע לטראמפ. זה מדהים כי אף אחד לא מצביע לטראמפ, אבל לכל אחד יש חבר כזה".

לדברי טאוב, ניצחון של ביידן יהיה רע מאוד לישראל, כמו בשלטון אובמה. או מדויק יותר: זה יהיה שלטון אובמה דה־פקטו. "את ביידן יעיפו מהר מאוד, כי הוא דמנטי. קמלה האריס תשב על הכיסא שלו ואובמה גר ארבעה בלוקים מהבית הלבן. נוח לו שהאריס תהיה בממשל חלש ולא מתוחכם ותיתלה בו".

איך לדלג על מבחן בוזגלו

'ניידים ונייחים', ספרו החדש של טאוב, נמצא בהגהות אחרונות בדרכו למכבש הדפוס. בניגוד למה שאפשר לחשוב, הספר דווקא לא עוסק בטכנולוגיה אלא בהגדרה של מעמדות וקבוצות והוא מנתח את המציאות דרך מערכות היחסים ביניהן.

"הניידים הם אנשים שיש להם אופק בינלאומי, מקצוע שאפשר לקחת אותו ממקום למקום וחברה שנקודת ההתייחסות שלה היא לא רק בארץ. לעומת זאת הנייחים, סוציולוגית, אחוזים במקום. הם תלויים בשפה המקומית, העסק שלהם הוא לא כזה שבו אפשר לסגור את הלפטופ ולנסוע ללונדון או לבודפשט. הם קשורים לחבלי מולדת, לשפה שבה הם מנהלים את חייהם ולמילייה המקומי". טאוב נזהר. הוא לא רוצה לאגד את פועלי כל העולם יחד, כי זהו בעצם מרקסיזם, וזו לא כוונתו. "יש פה שתי שכבות. לא כל מי שנייד הוא גלובליסט ולא כל מי שנייח הוא לאומי".

"הנייחים המפוכחים", מסביר טאוב, "מבינים שההתקפה על מדינת הלאום שומטת את הבסיס הפוליטי של כוחם, ולכן כותרת המשנה של הספר היא 'המאבק נגד הדמוקרטיה'. המאבק של האליטה הניידת נגד הלאומיות הוא כפפת משי שמכסה אגרוף ברזל. הוא עוטף את הסנטימנט האנטי־דמוקרטי בשפה הומניסטית. זה הולך כך: ההמונים הם גסים והלאומנות שלהם מסוכנת. זו עריצות הרוב, ולכן לא צריך לתת להם יותר מדי כוח. בפועל יש פה אליטה שאיבדה את השלטון, שלא מצליחה להחזיר אותו בקלפי ומנסה בדרכים עקיפות לשמר אותו בידה".

התיאוריה שלך נשמעת קרובה לזו של ד"ר אבישי בן חיים. קרובה, אבל לא חופפת. התיאוריה שלו נשענת על בסיס עדתי. האם הנייחים שלך הם מזרחיים?

"אני ואבישי אחים. יש לי גם ויכוחים איתו, אבל בגדול הוא צודק. יש פה הגמוניה שמגינה על הגמוניותה מפני הסכנה של הדמוקרטיה. הניידים יותר מזוהים בעיניי כאשכנזים, אבל הקריטריון של הקבלה לשורות האליטה הוא לא עדתי. זה נכון שכשאמיר השכל כועס, יוצאות לו אמירות. מישהו אחר אמר, אני לא רוצה לומר מי: כשההורים שלי בנו את המדינה, אתם עוד לא ירדתם מהעצים. יש כאן טוויסט עדתי, אם לא גזעני. אבל אם מר בוזגלו יקבל את העמדות של הניידים, יעשה מנוי לכתב העת 'תיאוריה וביקורת' (של מכון ון ליר, ע"ל) וישמיץ את הציונות, יקבלו אותו בשמחה".

עיקר הוויכוח של טאוב עם בן חיים נוגע ללב האפיון של הנייחים או ישראל השנייה. "ישראל השנייה היא לאומית ולא עדתית. גם אבישי מדגיש את הצד הלאומי שלה. לכן היא מייצגת את המאחד. ישראל השנייה תומכת בכור ההיתוך, ואילו האליטה הפוסט־לאומית תומכת בפוליטיקה של הזהות. לקבל את הפוליטיקה של הזהות זה לקבל את התנאים של האליטה".

טאוב לא סתם מנסה לטפס מעל הסיפור העדתי. התיאוריה שלו מבקשת להסביר תהליכים שמתרחשים במדינות מערביות רבות ולא רק בישראל. "תראי את אנגליה. יש את החסידים של הברקזיט ויש את חסידי האיחוד האירופי. חסידי האיחוד זו אליטה ניידת שמרגישה קרובה יותר לניידים מהצד השני של התעלה מאשר לאחיה. היא רוצה להחליש את כוחם הפוליטי, להעביר את מוקדי ההכרעה למקום שבו האליטות פוגשות את האליטות, לאיפה שהנאורים נפגשים עם הנאורים, כי כל השאר הם דתיים, מלאי דעות קדומות, פרימיטיביים מנשקי קמעות.

"מצד שני, לנייחים תומכי הברקזיט נמאס שהחלטות קריטיות לגבי החיים שלהם נקבעות באיזו ביורוקרטיה רחוקה בבריסל, שאין להם שום השפעה עליה. ההתארגנות הפוליטית של בני אדם למשול בגורלם בדברים הכי חשובים שציבור עובר ביחד - מלחמה ושלום, מגפה ובריאות ועוד הרבה מאוד אספקטים של חברה ומדינה - דורשת החלטות ערכיות ולא אדמיניסטרטיביות. את זה לקחו מהם. כל ניסיון להתעלות מעל הלאומיות מתעלה מעל הדמוקרטיה. והדמוקרטיה היא לא החרטא ברטא שאומרים לנו משפטנים עם הדמוקרטיה המהותית שלהם. דמוקרטיה היא ריבונות האזרחים".

איפה אתה מניח את הציונות הדתית במפה הזאת? רבים מהם אוחזים במקצועות לגמרי ניידים, מצד שני הלאומיות היא נר לרגליהם.

"הם נייחים. נייחים זה הרבה פעמים מבחירה. אני בא מהצנטרום של הפיילה של ישראל הראשונה. אבא שלי היה פלמ"חניק ואז מפא"יניק והיה בכיר בשירות הציבורי. הוא היה מזכ"ל בנק ישראל ויו"ר הרשות לניירות ערך. כשהליכוד עלה לשלטון פיטרו אותו, אבל הוא לא הסכים לעבור לסקטור הפרטי למרות שהוא היה יכול להרוויח יפה. הוא אמר: אני באתי כדי לשרת את הציבור, לא כדי להתעשר". אמו של טאוב לימדה בתיכון היוקרתי שליד האוניברסיטה. "החברים מהכיתה שלי עובדים בפרקליטות", הוא מספר, ועם כל זה הוא בוחר להציב את עצמו בצד של הנייחים.

לפי טאוב, החזון של הניידים הוא כפר גלובלי. כולם יהיו בו ניידים, השאלה היא מי יתנייד ולאן. "חלקם יעברו בטרקלינים של שדות התעופה, וחלקם ינועו כמו עדרים חסרי זהות בין שאריות של מדינות שפעם הייתה בהן חברה סולידרית, מדינת רווחה ושגשוג. לא במקרה סוגיית המהגרים זה אחד הדברים שהם הכי מתעקשים עליו. הם מבקשים לטשטש את ההבדל בין אזרח למהגר, ובכך את הזהות הלאומית שלנו. בסוף יהיו לכולנו רק זכויות אדם ולא יהיו זכויות אזרח. זו אבן הראשה של הטיעון שלי. בכפר הגלובלי שאתם מדמיינים לא תהיה אזרחות, כי לא יהיה שום מכניזם שבו ציבור מתארגן כדי לעצב יחד את גורלו".

טאוב בעד לאומיות, אך התנגד לחוק הלאום בנוסח שחוקק. "אני חושב שזה נותן מעט מדי ומאידך מאפשר להציג אותנו כאפרטהייד. בימין חשבו שזה יבלום את בית המשפט", הוא אומר וצוחק, "ממתי השופטים צריכים שיהיה כתוב משהו כדי שהם יעשו לו פרשנות תכליתית ויהפכו אותו? אמרתי: תכתבו בחוק משהו על השוויון. אמרו לי: מה פתאום, יבטלו את חוק השבות. אמרתי: תכתבו 'מבלי לפגוע בזכויות המיעוטים', כמו שכותבים בחוקות שיש בהן סעיף על האופי הלאומי של המדינה. זה לא נכנס כי הם חשבו שזה יקצין את בית המשפט. אבל בית המשפט מחרב את חוק השבות בלי חשבון גם ככה, כשהוא פוסל כל חוק שמאפשר לעודד מסתננים לצאת מכאן".

מה שכואב לטאוב הוא שחוק הלאום הפך לסלוגן אנטי־ישראלי מובהק. "את זה לוקחים לקמפוס ואומרים: הנה, בישראל יש יהודים וערבים, והמדינה היא רק של היהודים ורק להם יש זכות הצבעה".

הרב טאו ממליץ על טאוב

טאוב, שנולד לפני 55 שנים, תכנן בכלל להיות מתופף כשיהיה גדול, והוריו נאלצו לספוג שלוש שעות של אימוני תיפוף ביום. את שנות התיכון עשה טאוב בליד"ה היוקרתי, ואז התגייס לקורס טיס. במשך שנה הוא החזיק מעמד בקורס, וסבל מכל טיסה. כשעף משם הוא נחת היישר בבור של חיל האוויר בקריה. אחרי השחרור עבד בתוכניות הילדים של קול ישראל ואחר כך בערוץ הראשון. "זו הייתה תקופה מדהימה. יכולנו לעשות מה שאנחנו רוצים. זו הייתה מין שמורת טבע כזאת שיכולנו להתפרע בה".

בשנים האלה טאוב כתב ספרי ילדים שהצליחו וזכו בפרסים. "עד היום פוגשים אותי אנשים ואומרים לי: 'גדלתי על הספרים שלך! מה קרה לך שנהיית כזה מגעיל? היית פעם נפש יפה ועכשיו אתה ביביסט", הוא מחקה את המעריצים המאוכזבים.

באותה תקופה כתב טאוב גם סיפורים קצרים וגם את 'המרד השפוף', שבזכותו הוא יכול להתהדר בשייכות למועדון מאוד סגור ומצומצם של סופרים: "הרב טאו המליץ על הספר לתלמידיו". אני מתפעלת, אבל טאוב מסתייג. "זה קצת הכעיס אותי, כי לא רציתי שהספר הזה ישמש את הדתיים להתקפה על החילונים ולהוכחה לכך שהעגלה של החילונים ריקה". הספר, שראה אור לפני 23 שנים, עוסק בהתפוררות תחושת המשמעות ובמשבר הערכים שפקד את החברה הישראלית, ותוקף את הפוסט־מודרניזם, את ההיסטוריונים החדשים ותרבות הפי סי. "חשבתי שהפוסט־מודרניים הלכו בנתיב שהוא ללא מוצא", הוא אומר, "אבל לא חשבתי את זה על עצמי ועל הציונות שלי, שהייתה שמאלית מתונה, מפלגת העבודה".

קשה למצוא אנשי שמאל שתוקפים את הפוסט־מודרניזם. זה מגיע בדרך כלל עם דעות ימניות.

"בסוף זה קרה גם לי", הוא אומר ומחייך, "אבל אז הפוסט־מודרניים היו נדירים ואנחנו התנגדנו להם. לחלק מהאנשים שעבדתי איתם לא עמד כוחם והם נכנעו לפוסט־ציונות. הם כל כך נבהלו מטראמפ או מביבי, שהם עשו ברית עם הקומוניסטים".

את התואר הראשון עשה טאוב במשך תשע שנים. את השני הוא סיים במהירות כי 'המרד השפוף' היה באוויר, ונבטה בו ההכרה שהוא רוצה לטוס לארצות הברית ולעשות שם את התואר השלישי. זה קרה גם בגלל שהכתיבה על מגמות פוסט־מודרניות הצביעה על הצורך להכיר את ארצות הברית יותר לעומק, אבל גם כי הוא רצה לברוח. "הייתי הירושלמי הזה שלא היו לו את כל ההתפרעויות של התל־אביבים. רציתי להטיף להם מוסר וגם להתקבל על ידם באמצעות הספר. היו אנשים שקלטו את זה ולא הבינו: אתה מתנשא עלינו? אתה מטיף לנו? אבל לאבחנות שכתבתי בספר היה תוקף". הוא זרק את הפצצה ונסע ללימודים.

שלוש שנים וחצי עשה בארצות הברית, נקרע בלימודי התואר ומתגעגע לתל אביב. כשסיים את החובות שקשרו אותו לארצות הברית, חזר לישראל כדי להמשיך את התזה. את עבודת המחקר שלו כתב במהירות הבזק, משום שהצעת עבודה מהאוניברסיטה העברית כבר נקשה בדלת, בתנאי שיסיים את המחקר בתקופה קצרה מאוד. הוא כתב עשר שעות ביום, ובלילות בילה בצד האפל של תל אביב. כך נולד הספר 'אלנבי', המבוסס על חוויות החיים ההן. "הספר מאוד בוטה מבחינת המין והאלימות שבו, אבל המסקנה שלו היא שזה לא מקום טוב לחיות בו. הפרוץ הוא הפצוע".

אחר כך כתב את סדרות הטלוויזיה 'אלנבי', שנוצרה בעקבות הספר, ו'הרמון' שמבוססת על סיפורי כתות, בין השאר על הכת של גואל רצון. זווית הראייה שלו על כתות היא אחרת מזו המקובלת. "הרמון היא על הרצון של אנשים להשתעבד. אסור להגיד את זה. אנחנו חייבים לדבר כל הזמן על העצמה ועל אוטונומיה, בעיקר של נשים מוחלשות. אבל בכל אדם יש גם רצון להשתעבד מפני שהחופש הוא גם מועקה. אחת הדמויות אומרת לילדה שמצטרפת לכת: 'תראי את כל האנשים האלה בחוץ, הם כל כך לבד. את יודעת מה זה משפחה עם 40 ילדים? את יודעת איזה שבט אנחנו, איזה שיתוף זה?'. זה דבר שלתרבות הליברלית אין כמעט שפה להגיד את זה".

אני מנסה להבין אם בעצם הוא מצדיק את קיומן של כתות. "לא", הוא מרגיע, "הצורך להשתייך מופיע בצורתו הקיצונית בנכונות להשתעבדות. הייתי רוצה שנעצור באמצע, במקום שיש בו איזושהי שייכות וסולידריות".

עוד קודם לכן, שנתיים אחרי העקירה מגוש קטיף וצפון השומרון, הוציא טאוב את ספרו 'המתנחלים', ספר שיש בו ביקורת על תנועת ההתנחלות ומבקש לעמוד על סלע המחלוקת בין המתנחלים לימין החילוני או למדינה. "הספר נכתב בתקופה שאחרי אוסלו, כשחשבתי שהוויכוח נגמר. ואז שאלתי איך בונים את הגשרים בחזרה. החברים מהשמאל אמרו: ניפטר מהשטחים וניפטר יחד איתם מהמתנחלים. ואני אמרתי: אני לא רוצה להיפטר מהמתנחלים, אני רוצה להחזיר אותם הביתה לברית עם הציונות כמו שאני ראיתי אותה, לרדת מהמשיחיות. קראתי לזה לחזור מהרב קוק הבן לרב קוק האב. כתבתי משהו שהיה בו פולמוס, אבל הוא נכתב בטון של הבנה". גם אותו, אגב, שלח טאוב לרב טאו, כדי שיציץ בעגלה של החילונים ויבין שהיא לא ריקה. בפעם הזאת לא קיבל תגובה.

יעילותו של האנטגוניזם

לפני כמה שנים השתתף טאוב בכנס סודי משותף ליהודים וערבים. הסודיות נשמרה כדי שהערבים המשתתפים בו לא ייפגעו. "זה היה כשעוד עישנתי, ומכיוון שהיהודים התרבותיים כבר לא מעשנים, אז רק אני והערבים עישנו. עמדנו ופטפטנו. באסם עיד, אדם מקסים, פעיל זכויות אדם נגד הרשות הפלשתינית, אמר לי בקול הבס שלו: אתם הישראלים תמיד מדברים על סיום הכיבוש, אבל למה שניתן לכם לצאת? אמרתי לו: מה זאת אומרת, אתם לא רוצים עצמאות? הוא אמר: מי ישמור עלינו? הבנתי שאנחנו נרקסיסטים שחושבים מנקודת המבט שלנו, וכל החבר'ה האלה חושבים שאם ישראל תצא, יאכלו אותם. הם מדברים במונחים אחרים לגמרי. כתבתי את זה ב'הארץ' ומאוד התעצבנו עליי".

ב'המתנחלים' טאוב עוד קורא להתיישבות ביהודה ושומרון "כיבוש". היום עמדותיו נמצאות במקום אחר לגמרי, אבל זה היה תהליך ארוך. תחילה הוא תמך באוסלו, אחר כך זרם עם אהוד ברק, שחשב שההדרגתיות שבהסכמי אוסלו יוצרת רק חיכוך, אז כדאי לקפוץ ישר לסוף. ברק, כראש ממשלה, הציע לערפאת כמעט את כל יהודה ושומרון, אך הלה השיב להצעה הנדיבה בשלילה. "בקמפ דייוויד 2000 אמרתי זהו, הוא לא רוצה מדינה, זה שטויות. ואז נהייתי חד־צדדיסט. אמרתי שהמדינה צריכה רוב יהודי על בסיס דמוגרפי, אז צריך לצאת. נכפה עליהם מדינה כי זה אינטרס שלנו".

בטיעון הזה הוא החזיק תקופה ארוכה, אבל אז התרחשה ההתנתקות והטילים המשיכו לנחות בישראל בלי הפוגה. "ואז אמרתי: רגע, עזה זה צ'ופצ'יק כזה קטן בדרום, מה יקרה אם יהיה להם את כל השטח מעל נתב"ג? זה לא משהו שאנחנו בכלל יכולים לחשוב עליו". המכה הסופית לרעיון שתי המדינות ניחתה מבחינתו ב־2011, עם האביב הערבי שהבהיר לו שמדינות לאום הן לא דבר יציב בעולם הערבי. הוא הבין שצריך מחסום גיאוגרפי בין ישראל לירדן.

"אני מאוד מצטער שהמתנחלים בטהרנותם פעלו במרץ נגד החלת הריבונות בבקעת הירדן, מפני שתוכנית טראמפ הייתה בעיניי חלום. קיבלנו את מה שרצינו והסכמנו באופן עקרוני למה שהפלשתינים מעולם לא הסכימו לו. הם לא הסכימו ליותר, אז אין ספק שהם לא יסכימו לפחות, וככל שהם לא יסכימו אנחנו יכולים לקבוע". הפתרון הראוי, חושב טאוב, נמצא בטווח שבין נתניהו, בגין ורבין. סוג של אוטונומיה, כשישראל שולטת במרחב האווירי והאלקטרוני שלה ובמעברים שלה. "נצטרך לתת להם איזו מידה של ניהול עצמי, כשהסמכות הביטחונית בידינו במובן הרחב של המילה".

אתה ממשיך להביע את העמדות שלך מעל כל במה אפשרית, ובמיוחד ב'הארץ'. לקול שאתה משמיע יש המון תהודה, אבל גם המון התנגדות.

"המון התנגדות. אבל ברגע שאתה מנטרל את העלבון, אז האנטגוניזם הוא לא בלתי מועיל לקידום דעותיך. למשל, במאמר הראשון שלי על 'ניידים ונייחים' ציטטתי בהתחלה את מארין לה פן".

שהיא סדין אדום.

טאוב מחקה את מתנגדיו ומיילל כמו חתול טורף: "זה נתן תהודה עצומה למאמר".

אז אתה משתמש לפעמים בפרובוקציות.

"נכון. לא תשכנע את אלה שצורחים עליך, לעומת זאת אתה תמיד צריך לחשוב על אלה שמקשיבים לוויכוח מהצד". טאוב אפילו מצא יתרון בכך שהוא מצויר על מטרות של הרבה מאוד כותבים. "היו המון מאמרי התקפה נגדי, בסוף זה מגדיל את התהודה שלך ואת המרכזיות שלך. אז זה לא שהשמאל של הארץ יתחיל לאהוב אותי, אבל אני נתקל בהמון מתפכחי שמאל ולכל אחד מאיתנו היה חשוב שהיו כאלה לפניו. לי היו אברי גלעד ועירית לינור. אני מקווה שאנחנו, שכבר עברנו צד, עוזרים למי שמתפכח לעשות את התהליך הזה, לצאת בשאלה", הוא מחייך.

טאוב ספג ועדיין סופג הרבה אש. אבל הוא גם רכש חברים חדשים שקיבל מהם חיבוק חם, ובהפגנות של הימין הוא מקבל הרבה אהבה וחוזר הביתה "עם זיעה של אחרים עליך. אנשים באים לחבק אותך. אני אוהב את זה". אבל מעבר לכל אלה, יש כנראה את העניין הקטן הזה עם היושרה הפנימית. "בתהליך התפכחות אתה פתאום שם לב שדברים שיוצאים מפיך אינם אמת, וזה דבר לא נוח. הדבר שהכי מקומם אותי בשמאל הוא 'את זה כמובן אי אפשר להגיד, אבל...'. ההשקפה השמאלית הלכה ונזקקה ליותר ויותר שקרים והכחשות, כי היא הפסיקה לתאר את המציאות, היא הפכה לשקר מפותל בהרבה דברים. ואז אתה יוצא משם ומרגיש תחושת שחרור ואומר: קודם אמרתי את הדברים בשקט, עכשיו אני לא רוצה בשקט. תקראו לי פשיסט, לבריאות".

את ספר ההגות הראשון שלו הוציא טאוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד, את הספר החדש הוא עומד להוציא בספריית שיבולת. בכך הוא בעצם מצטרף לימין הנבער, הבבוני. "אני פוגש חברים בימין ויש להם יראה בפני אנשי השמאל. הם מאוד היו רוצים שהשמאלנים התרבותיים יעריכו אותם. אבל לי אין רגשי נחיתות. הייתי באצולת ירושלים ולא מפחיד אותי שאומרים עליי כל מיני דברים, כי אני שחצן מהבית".

אבל מעבר לחיסון הטבעי שלו, טאוב מסביר שלדעתו אין היום לימין בכלל במה להתבייש. להפך. "כרגע השמאל נמצא בעמדת נחיתות אינטלקטואלית. הדעות בשמאל ממוחזרות, הן מחוממות במיקרו. המטחנה הפוסט־מודרנית שמכניסים לתוכה את אותם רעיונות ומוציאים מצידה השני את אותם רעיונות, זה עניין משמים. מנגד, הימין חווה לאחרונה פריחה, הוא תוסס ומעניין מבחינה אינטלקטואלית והוא כבר לא מפחד שינזפו בו".