"בעיניי יש שני הרב נריה - הרב נריה אחד בדמות ראש הישיבה עם השיחות בערב שבת ובסעודה שלישית, זה הרב נריה שדומה לרבנים סטנדרטיים כל אחד בסגנונו שלו. ויש הרב נריה שני שהוא אחר לחלוטין, הרב נריה שיושב איתך לאכול ארוחת בוקר כאחד התלמידים". לפני 25 שנים, בתאריך י"ט בכסלו תשנ"ו, נפטר הרב משה צבי נריה זצ"ל, "אבי דור הכיפות הסרוגות", מייסד מרכז ישיבות בני עקיבא ורב תנועת הנוער בני עקיבא שהשפיע רבות בעיצוב צביונו וערכיו של הציבור הדתי־לאומי וחינך לאהבת ארץ ישראל ותורת ישראל. אחד מתלמידיו הוא תא"ל במיל' ארי סינגר, קצין מילואים ראשי בצה"ל. סינגר זוכר היטב את חוויית הקריאה בעיתון בארוחת בוקר לצידו של הרב. "היינו פותחים עם ראש הישיבה את עיתון 'הצופה', והרב היה קורא איתנו. הרב לימד אותנו להסתכל על החדשות בעיניים תורניות, לפרש את החדשות לא בצורה זולה אלא להסתכל בצורה עמוקה על התהליכים שקורים בעם ישראל. גם היום ראשי ישיבות שהם הרבה יותר צעירים לא רואים הרבה מהם אוכלים ארוחת בוקר, ובוודאי לא רואים הרבה מהם קוראים עיתונים. אולי זה בגלל שעיתון הצופה כבר לא קיים", הוא מתבדח. מבחינת סינגר מדובר ברגע מכונן, "לימוד לכל החיים. הרבה פעמים אנחנו לומדים לעשות חלוקה, ללמוד תורה ולקרוא עיתון, אבל לקרוא עיתון בעיניים של ראש ישיבה, להסתכל דרכו על תהליכים של גאולת ישראל, זה חדש לך בתור ילד בכיתה י' וזה החיבור של התורה לחיים, לראות את התורה כתורת חיים. לשמוע את הרב נריה מעביר שיעור בגמרא ובכתבי הרב קוק ואחר כך לקרוא עיתון זה אחד. היה לרב חדר קטן, לשכת ראש הישיבה, ארבע אמות על ארבע אמות גודלו, עם ספרים עד התקרה. היינו יושבים איתו ומדברים על הישיבה והחיים. לי עכשיו זה מובן מאליו, אבל זה לא מובן מאליו החיבור הזה. עולם בית המדרש לא מצטמצם בתוך הארבע אמות. אתה מכניס את החיים לתוך בית המדרש ומבית המדרש יוצא לחיים". סינגר מבקש להדגיש את העין הטובה ולימוד הזכות של הרב נריה על הסובב אותו. "תמיד עין טובה. לפעמים היו ויכוחים סוערים. אתה נסער בעולם שמתחלק לטובים ורעים, והרב נריה אומר לך: 'יש לו נקודת זכות, למרות שאנחנו חולקים עליו במגוון נושאים'. כשהיינו בישיבה בפורים בשמינית עשינו דו־שיח בין הרב נריה זצ"ל לבין אבא קובנר, משורר עברי וסופר מוכר, איש השומר הצעיר. בעיניי גם זה היה לימוד, להביא את אבא קובנר לדיון בישיבה ולראות את הכבוד ההדדי ביניהם". מתי פגשת לראשונה ברב נריה? "הפעם הראשונה שפגשתי את הרב נריה הייתה בסוף כיתה ט', שנה אחרי שעליתי לארץ. למדתי במכינה לכפר הרא"ה בגבעת שמואל, ואחרי שגמרנו כיתה ט' במכינה אמרו לנו 'בואו ליום כיפור בכפר הרא"ה, זה משהו מיוחד'. זה היה בשנת תשל"ד, שנה מאוד מאוד טעונה אחרי מלחמת יום כיפור, שנפלו בה לא מעט חללים בוגרי הישיבה. אני זוכר שהגעתי לישיבה ועמדתי חמישה מטר מהרב נריה, ראית מלאך ה', הבכיות והמנגינות שלו זה אירוע שנחרט לכל החיים". בהמשך כלוחם בצה"ל, שוחחתם על נושאי צבא? "כן, אחרי מלחמת שלום הגליל, הרב נריה קרא לי. כשהגעתי אמר לי הרב שהוא רצה לשמוע חוויות מהמלחמה, והתחלתי לספר לו: היינו פה, נסענו שם וירינו. אומר לי הרב: לא, לא. לא לזה התכוונתי, אלא ללימודים הרוחניים של הלחימה. ישבתי איתו שעתיים וניתחנו סוגיות של ערכים ומוסריות במלחמה. הייתה לחימה בשטחים אורבניים ודיונים בשאלות ערכיות לא פשוטות. אחרי השיחה הרגשתי במידה מסוימת שאחרי חוויית מלחמה, צריך להחזיר אותך מהעצני לעדינו. על דוד המלך נאמר שהוא עדינו העצני, כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ. הרגשתי שכשאתה יוצא כבן ישיבה למלחמה אתה נהפך מהר מאוד מעדינו לעצני, אבל אתה צריך לחזור מהר מאוד מעצני לעדינו. הראייה שלו על הצבא היית שהקב"ה הולך בקרב מחניך, חיבור של תורה לחיים". מעגלים של שותפות תא"ל (מיל') ארי סינגר (60), נשוי לרחל, אב לשישה ילדים וסב ל־15 נכדים, מתגורר בפדואל. הוא עלה לישראל בגיל 13 מארצות הברית, ושותף בעסק המשפחתי בבורסת היהלומים. בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה למד, פרט לקשר המדובר עם הרב נריה זצ"ל, גם אצל הרב בנימין הרלינג הי"ד ואצל הרב יהושע ויצמן, כיום ראש ישיבת ההסדר במעלות. במחזור שלו למדו הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות בני עקיבא, והרב דוד גבריאלי, ראש ישיבת ההסדר נווה דקלים באשדוד. לאחר לימודיו בישיבת ההסדר בגולן השתחרר בתום מלחמת שלום הגליל כמפקד מחלקה. מזה כשלוש שנים הוא משרת כקצין מילואים ראשי. "כקצין מילואים ראשי אתה קם בבוקר ויש לך את מערך המילואים על הראש שלך, על הצדדים הטכניים והצדדים הרוחניים של מוטיבציה. אחד הדברים היפים במערך המילואים הוא שיש שליחים הדדיים, של הצבא בחברה ושל החברה בצבא. זה הופך את רוב תושבי מדינת ישראל במעגלים השונים לשותפים בביטחון. זה לא רק אני, זה גם אשתי והילדים שלי, אלו שהיו בצבא ואלו שלא היו בצבא. הצבא הוא המקום היחיד שבאמת כל הפסיפס של החברה הישראלית משרתים בו באהבה ואחווה, שלום ורעות. אין מקום אחר", קובע סינגר. "מרצונם, גבוהים ונמוכים, ימנים ושמאלנים, אשכנזים וספרדים, פריפריה ומרכז. כדי שהעסק יהיה בטוח וכדי לממש את האמון ההדדי, זו חתיכת שליחות. זה קשה מאוד אבל יש סיפוק גדול בשליחות". איך היום כתא"ל משפיעה עליך תורתו של הרב נריה? "היא משפיעה עליי כארי, איפה שאני לא נוגע, ארי היהלומן וארי הקצין. כמפקד מחלקה (מ"מ – ד"ע) בשריון. כמפקד גדוד. כמפקד חטיבה. כסגן מפקד אוגדה וראש מטה אוגדה סדירה. במצטבר כמעט 40 שנה במילואים. הרב נריה בנה בנו את היכולת להרכיב משקפיים של בן תורה. איפה שהקב"ה שם אותך - אתה מגיע בעוז ובענווה. בסוף הקב"ה מכוון את השליחות שלך". איך אתה רואה את המפגש איתו במבט לאחור? "כמובן, אני גדול מימדים והרב נריה קטן מימדים, אבל אתה מרגיש שפגשת אדם ענק שאתה יכול להתייעץ איתו. הרבה פעמים כשהתייעצתי איתו הוא הפתיע, אתה לא יודע מה הוא יגיד בנקודות מבט שלא חשבת עליהן. הרבה פעמים אדם בא להתייעץ כדי לחזק את דעתו. הרב נריה, לעומת זאת, שומע ועונה לאדם במקום ובשיקולים שהוא נמצא. בגלל יכולת ההקשבה והעובדה שהוא מכיר אותך, הוא מגיע ממקום טהור, בלי קופסאות". בסיום הריאיון שמתקיים בביתו של סינגר, אנחנו עולים לחדר העבודה שלו, שם ניצבת תמונה של הרב נריה ומתחתיה הכיתוב "לאורו נלך" יחד עם מילותיו האחרונות של הרב נריה זצ"ל: "קדושה אני מבקש, תנו לי קדושת ארץ ישראל, תנו לי קדושת אהבת ישראל". "התמונה של הרב נריה זצ"ל נמצאת פה כבר שנים, לא הכנתי אותה בשביל הריאיון", הוא מתבדח. "הממשק העיקרי שלי איתו היה בגיל 14־18, ואתה שואל אותי היום בגיל 60 מה תרם לך הרב נריה. לכאורה יש פה משהו שהוא מאוד עמוק. כשאתה מתחיל ללכת במסע החיים שלך אתה מגלה שהשנים שמעצבות אותך אלו השנים האלה. הישיבה התיכונית היא המקום הראשון שבו אתה מקבל את המשקפיים על החיים, והרב נריה הוא האופטומטריסט שלי. הוא לימד אותנו לדעת להסתכל טוב ועמוק באהבת ישראל גדולה מאוד. כשאתה הולך לכיוון הנכון ואתה רוכש כלים בכל שדרות החיים האזרחיים והצבאיים, בשגרה ובמלחמה, העין הטובה והחיבור של הרב נריה זצ"ל לחיים מלווה אותך לכל החיים".
