מותו של הנער אהוביה סנדק ז"ל כתוצאה ממרדף משטרתי עורר גל מחאה.
התנהלות המשטרה באירוע מתחילתו רצופה טעויות, שלכאורה יש בהן יותר זדון משגגה: מרדף פרוע אחרי רכב מבלי להזדהות כשוטרים; נגיחת הרכב שבו נסעו הנערים וגרימת התאונה הקטלנית; איזוק הנערים הפצועים; הימנעות מבדיקה יסודית שהייתה אולי מגלה את אהוביה ז"ל; סגירת זירת האירוע מפני עיניים ביקורתיות, כולל עיניו של חבר הכנסת סמוטריץ'; מעצר הנערים עם שחרורם מבית החולים, וניסיון לגלגל עליהם את מות חברם.
כל אחד מאלה וכולם יחד הם מעשים מחרידים ומקוממים שאסור לעבור עליהם בשתיקה, אבל ההחלטה להוביל את המחאה בסיסמאות כמו "לסגור את ימ"ר ש"י" גם היא מקוממת. וכי רק ימ"ר ש"י היא הבעיה? רק לנערי גבעות מתנכלת המשטרה?
אזרח בן 66 נלקח בלילה ממיטתו בלי נעליים למעצר שווא, ומאותר כעבור יממה ביער כשהוא סובל מהיפותרמיה; ילד חרדי מוכה על ידי שוטר ומוטח במדרכה; שוטר סמוי רודף אחרי ילד בן 12 ממוצא אתיופי שחיכה מחוץ למספרה; אזרח בדואי מוגדר כמחבל על ידי בכירי המשטרה כדי להצדיק את הריגתו בשוגג; נשק מושתל בביתו של ערבי במזרח ירושלים כדי להאדיר את תפקוד המשטרה; זהו לקט כותרות מהשנה האחרונה. ככל שנדפדף לאחור, נמצא עוד ועוד ראיות לתפקודה הלקוי של המשטרה. אלו אינם מקרים בודדים שיש לחקור ולבדוק כיצד קרו. כבר שנים רבות שמשטרת ישראל היא במקרה הטוב אטומה, במקרה הרע אלימה שלא לצורך, ובמקרה הגרוע מושחתת ובריונית.
מפגיני בלפור, היפים והאמיצים, אך חשו בנחת זרועה ומיד עלתה צעקתם בתקשורת ובכנסת. המשטרה הבינה מיד שטעתה בכתובת, שבבלפור צריך להתנהג יפה, באיפוק, בכבוד ובמתינות, כי המפגינים שם מקושרים מדי ומתוקשרים מדי. המשטרה מזהה את החלשים, אלה שאיש לא יעמוד לצידם אם יוכו שלא בצדק, אם יוגש נגדם כתב אישום שלא בצדק, אם יישלפו ממיטותיהם באמצע הלילה לחקירה מיותרת או יבלו שבת במעצר על לא עוול בכפם. ובחלשים האלה, יהיו הם נערי גבעות, אתיופים, חרדים או ערבים, היא מתעמרת. ואנחנו שותקים, לא רואים ולא שומעים. עד שזה מגיע לאחד משלנו, ואז אנחנו נדהמים מהאלימות, מחוסר ההגינות ומהשקרים הבוטים. וגם אנחנו צועקים, אבל אנחנו בכל זאת פחות פוטוגניים, פחות אליטה, ואנחנו גם מתעייפים מהר.
תמיד זה כך. מי שנפגע מהמשטרה זועק ומתקומם, אבל ההתעניינות הציבורית שוככת, והמשטרה ממשיכה בדרכה. הרי הרחובות בערו כשזעמם של יוצאי אתיופיה על פגיעת המשטרה בהם התפרץ בעקבות מותו של סלומון טקה ז"ל. אולי הייתה לכך השלכה על היחס ליוצאי אתיופיה, אבל המהות לא השתנתה. המשטרה שלנו היא גוף בעייתי מאוד, שקווי היסוד שלו לקויים, שתרבותו הארגונית מעוותת. המשטרה הרי צריכה להיות מופת להגינות, להשתמש בכוח הנתון בידה במתינות ובחוכמה, להיות גוף שמשרה ביטחון ומעורר אמון, כזה שהחלשים נושאים אליו את עיניהם ופונים אליו לעזרה. בפועל, האנשים הטובים והראויים, שמתגייסים למשטרה מכל הסיבות הנכונות, נאלמים ונעלמים אל מול התרבות הארגונית הפגומה.
לא מיותר להזכיר כי לפני כשבע שנים, שבעה (!) ניצבים פרשו מהמשטרה כשהתגלתה התנהגותם המופקרת והמושחתת. השכבה הבכירה במשטרה נתפסה אז בקלונה, אבל איש לא שאל מה מלמדת ההתנהלות הזאת על הארגון ועל האווירה השלטת בו. העובדה שאנשים מגיעים לשכבה הבכירה ביותר, מפקדים, מנהלים ומנחים את הכפופים להם, ודרכם את האזרחים במדינה, תוך התנהגות מבחילה כזאת, חייבה בדק בית יסודי ביותר, שינוי מהמסד עד הטפחות. אבל הם פרשו, וכולנו המשכנו בחיינו, מתוך התקווה המוכרת והשגויה ש"שוטרים באים רק אם מתנהגים לא יפה". זו טעות כפולה. ראשית, גם מי שמתנהג "לא יפה" ראוי שיפגוש מולו סמכות המייצגת סדר וערכים, ולא שוטר שמתנהג בכוחנות ובאטימות או גרוע מכך. שנית, כולנו נזקקים לשוטרים גם כשאנחנו "מתנהגים יפה". אנחנו זקוקים להם לשמירת הסדר הציבורי, להגנה מפני בריונים ועבריינים, לקיומנו התקין כחברה.
ימים אלה, שבהם מפכ"ל חדש עומד להיכנס לתפקידו, הם הזדמנות למהפכה במשטרה ואת זאת עלינו לדרוש. לא ועדת חקירה לימ"ר ש"י, לא שינוי היחס לנוער הגבעות, אלא קוד אתי חדש למשטרה שסביבו ייבנה מחדש גוף שכולנו נוכל להסתמך עליו, להיעזר בו ולהתגאות בו.
"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך... למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים טז). הסופדים לאהוביה סנדק ז"ל תיארו נער שהיה מסור ליישוב הארץ, שכאב את קלקולי המציאות ושאף לתיקונה. הלואי שאסון מותו יתניע מהלך של שינוי ותיקון המערכות המופקדות על יישום הצדק והסדר הציבורי, "כי כדאי הוא... להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן" (רש"י שם, כ).