במסגרת המאבק על ערכי המשפחה נשפכו בשנים האחרונות נהרות של דיו. עם זאת נדמה כי דווקא בשל כך יש צורך להאיר את הנושא מזווית נוספת שדומני כי לא עמדו עליה כל כך ויש בה כדי להבין את המשמעות העמוקה של מצווה זו ובמיוחד בדורנו. אולי יש בה אף כדי לקבוע סדרי עדיפויות בחינוך ובהתנהגות הציבורית. לעניות דעתי, האמירה הברורה והחדה שעדיין חסרה בשיח הזה היא זו שתציב עניין זה במקומו הראוי לו ביחס לשאר הערכים והנושאים שבהם ישנו דיון ציבורי. טרם הוצבה במקום הראוי לה התפיסה לפיה הקמת משפחה בריאה ושמחה ובייחוד קדושה על פי יסודות התורה ורוחה, היא עצמה המצווה החשובה והמרכזית שבדור. זו אינה רק פריבילגיה, או עניין פרטי של אדם כזה או אחר. אין אנו מדברים רק על עניין של חזרה לנורמליות, אלא על שלב הכרחי ובלתי עקיף של חזרת האומה לארצה והחזרת השכינה לציון. קביעה זו עולה מתוך עיון בכתבי חכמי האמת ותורת הנסתר, ומתכתבת עם דבריו הבהירים של הרב חרל"פ באשר לתפקידו המרכזי של דור עקבתא דמשיחא. אין תחליף קביעה מפורסמת היא שלכל אדם ישנה מצווה המייחדת אותו, המהווה בשבילו כביש ראשי שבו יוכל לנתב את דרכו. משימה עיקרית שמוטלת על שכמו. קביעה מפורסמת אף יותר היא שהאדם הוא עולם קטן (תנחומא פקודי; אבות דרבי נתן לא ג), ובאמת, צריך לדעת כי יש קשר בין שתי קביעות אלו. כאמור לעיל, רבותינו מקרב חכמי הנסתר ובעלי החסידות הורו לנו כי לכל אדם ישנה מצווה מיוחדת, תיקון ייחודי, שלשמו נשמתו ירדה לעולם (שעה"ג הקדמה טז; אור המאיר פר' נשא). יתר על פני תרי"ג מצוות שאותן כל אחד מישראל מצווה לקיים, מצווה אחת, מעשה מסוים אחד, מהווים את התמצית המעשית הגלומה באישיותו של האדם – כל אחד לפי עניינו ושורש נשמתו. לפיכך, אין אחד דומה לאחר ולא רק שלאישים דגולים אין תחליף, למעשה אין אדם בעולם שיש לו תחליף. מרן הראי"ה כבר כתב על כך בביאורו לווידוי שאנו אומרים ביום הכיפורים – "אלוקיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי" (עולת ראיה ב, עמ' שנו). בווידוי זה אנו מתוודעים לכך שדווקא בעת המסוימת הזאת שבה כל אחד מאיתנו נולד נזקקה הבריאה כולה לבריאתנו, ואנו מתוודים שלצערנו ולחרפתנו אין זה ברור כי עשינו את מה שלשמו הגענו הנה ושמא "עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי". רעיון זה איננו תקף רק לגבי כל יחיד ויחיד, אלא גם כלפי דור שלם. מכיוון שהאנושות כולה היא כאדם גדול, ממילא כל דור הוא מעין חתיכה מהאנושות, מעין יחיד בערך העולם כולו. מתוך כך אפשר לקבוע כי כשם שלכל יחיד מיועד תפקיד ייחודי, כך גם לכל דור תפקיד משלו. הרב חרל"פ קבע כי המצווה הייחודית של דור התקומה בעקבתא דמשיחא הייתה מצוות ההתיישבות בארץ ישראל על כל המצוות הנלוות אליה (ממעייני הישועה פר' מה). לעניות דעתי, לדורנו, דור התקוממות הגאולה, ישנו תפקיד ייחודי הנובע מקביעתו של הרב חרל"פ, כפי שיתברר בהמשך. אני מדבר על הקמת משפחה טובה על כל המובנים והמשמעויות שהנושא הזה מכיל. לא רק להתחתן ולגדל ילדים, אלא להקים את המשפחה על רגליה. על כל ערכיה. על הכבוד והאהבה, על חינוך הילדים לקדושה ולחיים, על זוגיות נפלאה ותקשורת טובה. על היות הבית קן חמים לחיות בו מחד ומגדלור לסביבה מאידך. על הקמת בית שבסופו של דבר יהווה אבן מאבני יסוד חזרת נשמת האומה. לאחר שקבענו קביעה זו, נעבור עתה לשלב ההוכחות. מצע משפחתי רבותינו בעלי חוכמת האמת לימדונו כי "נשמה שנתת בי" אכן "טהורה היא", ומצד נשמת האדם מקומנו בגן עדן. בת מלך היא נשמתנו, מקומה בעליונים. הדבר הצריך לתיקון ולרוממות הוא החלק הקרוי "צלם אלוקים" (ע"ח שער כו פ"א). צלם זה הוא אותה ברייה נסתרת המהווה גורם מתווך בין גוף האדם ונפשו הבהמית לנשמתו האלוקית. מהו אותו צלם, ומה הוא מכיל? באופן גס אפשר לומר כי צלם אלוקים הוא מעין מסגרת שבה שוכנים היצרים של האדם – יצר הטוב ויצר הרע (שם, שער נ פ"ז). היצרים הללו מתפקדים כיועצים שדרכם עוברים המסרים מהמציאות הגופנית־גשמית לחלק האלוקי־נשמתי של האדם ולהפך. בהתאם לתיקון יצרים אלו ועל פי הרגלי מידות טובות, שמתוכם יצרים אלו יבואו לידי ביטוי נכון, כך יכולתו של האדם לקיים את מצוות התורה ולהפך. מתוך כך מובן מדוע המידות לא נקבעו כמצוות מפורשות בתורה. זאת משום שהמידות הן ה"מובן מאליו", הבסיס שרק על גביו אפשר לצוות את האדם (שערי קדושה חלק א שער ב). מי שיצרו תוקפו לתאוות ממון, לרדיפה אחר אכילה גסה ולשאר מרעין בישין, בוודאי שאין מקום לצפות ממנו לחיי תורה וקדושה נעלים. המשפחה בישראל היא הצלם שבו נשמת האומה יכולה לחול. המשפחה מהווה כר ומצע נוח שבו המידות האנושיות באות לידי ביטוי באופן היסודי והטוב ביותר. כך היא טבעה של משפחה - מקום שבו האדם עשוי למצוא בו את מיצוי כוחותיו הנפשיים בצורה הנינוחה ביותר. הדברים ידועים ואין צורך לחזור ולפרט עד כמה מידותיו של האדם מקבלות ביטוי בלי מסכה ובלי פאסון דווקא במסגרת הצמודה ביותר שבה הוא חי ופועל בלי הפסקה. מתוך כך ניתן להבין כי אם הארץ מהווה את גופה של האומה, והשכינה הקרויה בלשון קבלית "כנסת ישראל" היא נשמת האומה, הרי שצלם אלוקים של האומה המתווך בין שני חלקים אלו אינו אלא בניין המשפחה הישראלית. אך ברור הוא כי בניין משפחה בריאה וטובה, כזו המממשת את קדושת החיים במעשיה וברוחה, רק היא עשויה להיות המצע שעליו תוכל השכינה לחזור למעונה. איבר מאיברי האומה חשוב מאוד להבין את גודל המהפכה שיש במושג זה לעומת המושג המקביל אצל אומות העולם. בישראל, שלא כמו אצל בני נח, המשפחה מהווה אבן אחת מתוך חומה גדולה הקרויה אומה (עין איה שבת ב, פ"ה פס' סא). באומות העולם המשפחה היא מעין התרחבות של היחיד, ולא שום דבר מעבר לכך (אין גדר קהל בבני נח: נזיר סא לב; צפנת פענח סנהדרין מג ע"ב; נפש החיים פלאג'י מערכת המ"ם אות ז). עיקר המשמעות של משפחה שכזו איננה מחויבת להיות יותר מאשר חברת אחריות לתמיכה באדם הבודד. באופן זה בהחלט אפשר להבין את מי שטוען כי צוותא זה הוא לו לזרא. הוא מעדיף חיבור אנושי אחר, באיזה אופן שיהיה. יחיה כל אדם לפי תחושת טובתו האישית ותו לא מידי. לא כך הם פני הדברים בישראל. המשפחה איננה התרחבות של היחיד, אלא אבן אחת מתוך פסיפס שלם. ישראל נחלקו למשפחות משפחות. כל משפחה היא ענף בעץ הגדול הקרוי האומה הישראלית. כריתת ענף אחד ממעטת את נופו של העץ, ומאבדת הסתעפות שלמה של זלזלים ופירות. באופן מדויק יותר אפשר יהיה לדמות זאת, כפי שדימינו זאת למעלה, לאדם. איבוד של משפחה אחת דומה לאיבוד איבר מתרי"ג איבריו של האדם. וכי ייתכן שיהיה מישהו שיוכל להתייחס לכך בשוויון נפש?! קביעתו של הרב חרל"פ כי המצווה היסודית לדור התקומה היא בניין גופה של האומה דורשת מאיתנו להכיר בכך שחזרת צלם האומה למקומה היא המשך המשימה הנדרשת מדורנו, והיא הדורשת מאיתנו לעשות כל אשר לאל ידינו להחזיר את עטרת המשפחה למקומה. עיכוב החזרת השכינה לציון גורם נזק וצער רב בכל המציאות. לא רק אנו סובלים ממנו. כל העולם כולו נמצא בסערה, והוא לא יעמוד על תילו עד שלא נעשה את המוטל עלינו, ויפה שעה אחת קודם. הכותב הוא ראש מכון רבנן דאגדתא - בית מדרש ומכון מחקר למדע האמונה *** מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com (המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
