לפני שבועיים עברתי ליד חדר מוזיקה בישיבה ושמעתי קולות של תופים. איך לומר, כבר מרחוק שמעתי שזה לא ממש 'על'. זה היה ליד הקצב.
ככל שהתקרבתי הקול הזה הלך וקסם לי. בתקופה הזו הרבה מאוד מהלימודים וההתרחשות האינטנסיבית של הישיבה בקדש ובחול מתקיימת מרחוק. בישיבה עצמה יש מעט תלמידים. קולות חיים באשר הם, ממש משמחים (גם אם הם לא ממש בקצב...)
נכנסתי פנימה וראיתי תלמיד מתוק שמנסה לנגן על התופים. זה תלמיד שרק לפני חודש גילה שזה אחד החלומות שלו בשלב הזה. אנחנו מאמינים שישיבה זה מקום לחלומות.
היועצת שלנו קנתה לו מקלות לתופים, איש יקר ממרכז ישיבות בני עקיבא מצא לו תופים משומשים והביא אותם אליו הביתה, והוא עושה כעת את צעדיו הראשונים על הכלי הזה.
לקח לו כמה שניות לראות שאני מסתכל עליו. כששם לב, הוא הפסיק לרגע וניסה קצת במבוכה להבין מה בדיוק אני רוצה?
שאלתי אותו אם הוא מוכן שנתאמן יחד. הוא היה קצת מופתע מהשאלה, אך תוך כמה דקות מצאתי את עצמי מתופף איתו בהתלהבות, והרעש של התופים עושה לנו שקט מכל רעשי הרקע שמסביב. מהמתווה ומכל הנלווה, מהחל"ת ומהמשל"ט. פשוט נכנסנו לקצב אחר.
תוך כדי נגינה נזכרתי איך גם אני, בגילו, מצאתי קצת שקט דרך הרעש הזה של התופים. מאז, קבענו חברותא בתופים. אני מדגים מקצב והוא צריך להתאמן עליו עד לשיעור הבא, הוא מלמד מעבר חדש, ואני צריך להכין אותו בתור שיעורי בית.
אני חושב רבות על החברותא הזו! כמה זה לא היה קורה 'בימים רגילים'. אנחנו עמוסים ועסוקים בדברים חשובים שלא מאפשרים לנו לראות את הדברים היותר חשובים שיש ממש לידינו. 'אולי זה פחות מתאים', אולי זה 'פחות שייך', אולי מחר, ועוד סיבות טובות שגורמות לנו לא לעשות דברים מצוינים.
תודה קורונה! איזה זום מדויק את נותנת לנו. איזה קצב אחר. מאז, אני שם לב לכל כך הרבה דברים קטנים כאלו. חברותא עם תלמיד בודד שמתעקש להגיע וללמוד איתי כוזרי, שיחת עומק רגועה עם תלמיד. מנהל תיכון שמוזמן ע"י השמיניסטים ללמוד איתם גמרא בגן משחקים ביישוב. (כי נמאס מהזום)
ר"מ שעושה כל יום תפילה מוזיקלית עמוקה ומחנך את תלמידיו לתפילה בכוונה, לימוד מסילת ישרים בחצר עם חבורה קדושה שלא נשברת מהקור והרוח. מלא חבורות לימוד תורה קטנות בווטסאפ. ביקורי בית לצוות, ביקורי בית לתלמידים, ועוד ועוד דברים כאלו.
כך בתקופת הקורונה, עם כל הטרללת שמסביב, אני מוצא את עצמי יותר ויותר מגיע לדברים שכולנו יודעים שהם 'הכי חשובים בעולם', אך 'העולם החשוב', לא כ"כ נותן לנו להגיע אליהם.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק טבע ביטוי באורות התורה: "'מה קטנו מעשיך ד'". זה מתמצת בדיוק את מה שאני מרגיש. לראות את היופי שיש בדברים הקטנים. תודה רבה קורונה. גם זום לטובה. יהי רצון שתלכי מאיתנו מהר, אך אנא, השאירי לנו את הדברים הקטנים האלו שלמדנו לראות.
הרב איתמר ליברמן הוא ראש ישיבת בני עקיבא נר תמיד - מערב בנימין