הזיכרון הראשון שלי בחיים הוא מגיל 3. אחר הצהריים, אנחנו בבית עם אמא משחקים בצעצועים, עד שהיא קמה לענות לצלצול שבקע מהטלפון שבמטבח.
אחרי ה׳הלו׳ הגיעו שתי דקות תמימות, זמן שאז היה נראה לי כמו שנים, שקטות להפליא. היא לא אמרה מילה, לא השמיעה הגה. ואחרי שתי דקות בכי תמרורים שפרץ ממנה בעוצמה מבהילה. היא התרסקה על הרצפה.
לחצו כאן לתרומות
זמן קצר אחר כך הבית כבר המה דודים ושכנים, וכבר הבנתי גם אני במוחי הפעוט: אבא נהרג בתאונת דרכים קטלנית. ככה, ביום בהיר אחד בתחילת הקיץ - אבא שלי התרסק אל מותו ועזב אותנו לאנחות.
גדלתי כיתומה. מאז עברו כבר שמונה עשרה שנים וזה הפך לחלק ממני. מי את, שואלים אותי, ואני עונה: רחלי, בת 21, גרה בירושלים, אוהבת לשיר, ו - יתומה. אמא שלי אלמנה. אחים שלי יתומים. וכולנו בודדים ומתגעגעים מאד.
ועכשיו אני מתחתנת. תמיד אמרו לי: תגדלי, תמצאי לך בחור שיהיה כמו אבא. תמלאי את החסר. ומצאתי, בחור נפלא וצדיק וחכם שאיתו אני עומדת להקים את ביתי. והוא אכן יהיה אבא, מסור ומדהים לילדים שיבואו לנו בעז״ה. אבל הוא לא יהיה אבא שלי. אבא שלי עזב אותי לפני 18 שנה ומאז חלק בלב נשאר שבור ולעולם לא יחלים.
השמחה האדירה שלנו לקראת החתונה טבולה ביגון עמוק, בלב קרוע, בגעגוע שקשה לתאר במילים, וגם בפחד גדול. כן, פחד. איך אמא שלי תצליח לעמוד בהתחייבויות המינימליות שנתנה לקראת החתונה? האם נצליח בכלל לשכור יחידה קטנה משלנו? האם יהיו לנו רהיטים? האם תהיה לנו חתונה שמחה, עם מוזיקה וריקודים, או חתונה ענייה ומסכנה?
בתוך כל השמחה והפחדים האלו המשמשים בערבוביא אני פונה אליכם ומתחננת שתושיטו יד לעזור לי לבנות את ביתי, להתחיל את המסע הזה בטוב, להיכנס לחיים משלי ברגל ימין. פתחו את הלב, כמה שתוכלו, ותעזרו לי להתחתן כמו בנאדם ראוי. תעזרו לחתן שלי לא לסבול מזה שלקח לעצמו כלה יתומה.
מרן שר התורה הרב חיים קנייבסקי הוציא מכתב עם בקשה אישית עבורנו: ״חובה על כל אשר ביכולתו לבוא לעזרת האלמנה בנתינה הגונה״. אני מבקשת מכם, תעזרו לי לשמוח ביום חתונתי. עזרו לאמי האלמנה לחתן את הבת הבכורה שלה. עזרו לנו והקב״ה ישמח אתכם בשמחתכם.