התחלה/ לפני 52 שנה. נולדה בבסיס צבאי בניו־מקסיקו, שם עבד אביה כרופא. בת בכורה למשפחה עם שני ילדים.
אבא/ פרופ' צבי קליין (84), קרדיולוג במקצועו. יליד צרפת ששרד את השואה והגיע בהמשך לארצות הברית. בשנת 1973 עלה עם משפחתו לישראל. "אינטלקטואל בעל אופקים רחבים ומוכשר. למדן עצום, כבר הספיק לסיים שבעה סבבים של הדף היומי. אבא הוא השראה עצומה בשבילי".
אמא/ דבורה ז"ל. ילידת ארצות הברית. "הייתה עקרת בית, אשת חסד, רגישה לזולת. למדה הרבה ומאוד התעניינה בתורת הנפש". האם הלכה לעולמה בגיל 54 לאחר מחלה קשה. "הייתי כבר נשואה עם שלושה ילדים, אבל זה היה אובדן קשה בשבילי. אישיותה משפיעה עליי עד היום".
אמריקאית/ "גדלתי בניו־יורק, בדירה לא גדולה בברונקס, באזור לא יהודי. אני זוכרת אותנו נוסעים הרבה לבקר את סבא וסבתא שגרו ליד. זוכרת המון מפגשים עם המשפחה המורחבת. ההורים שלי דיברו על התוכנית לעלות יום אחד לישראל, זה היה באוויר כל הזמן".
ארצה עלינו/ בגיל חמש עלתה עם משפחתה ארצה לכפר סבא, "כדי שאבא יהיה קרוב לעבודה בבית החולים מאיר. בשבתות וחגים היינו בירושלים בדירה שלנו". לשפה החדשה הסתגלה מהר. "למדתי עברית די בקלות, הייתי חוזרת מהגן ומשננת מילים חדשות".
למקלט/ "עלינו לארץ ממש לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. כשהמלחמה פרצה היינו בירושלים. זה היה מעבר חד, מהחיים השלווים באמריקה למלחמה קיומית. אפילו שהייתי קטנה לא אשכח את המחזה של אזעקה ואנשים רצים ברחובות בהיסטריה. אלו מראות שנחקקו חזק בזיכרון".
מעברים/ בכיתה א' למדה בבית ספר ממלכתי־דתי בכפר סבא. בכיתה ב' עברה לבית ספר יבנה ברעננה ובכיתה ג' נאלצה לעבור שוב, הפעם לירושלים, בעקבות עבודתו של אביה בבית החולים הדסה עין כרם. "עברנו לגור בגבעה הצרפתית למשך שנה וחצי, ומשם חזרנו שוב לרעננה. ממש היהודי הנודד. בתור ילדה התייחסתי למעברים בהשלמה, אבל במבט לאחור היה לא קל להסתגל כל פעם מחדש לחברים חדשים, מורים וסביבה חדשה".
נושמת אומנות/ את החיבור לעולם האומנות ינקה מהוריה. "אמא לקחה אותי למוזיאונים ולתערוכות ולאבא היו ספרי אומנות שהייתי קוראת בשקיקה. הייתי מסתכלת על ציור ושואלת את עצמי איך בן אדם יכול לצייר ככה את ההבעות ואת הרגש. זה הקסים אותי. נכבשתי".
ציירת/ הכישרון האישי לציור התגלה כבר בילדותה. "כשהיה צריך בכיתה מישהו שיצייר, תמיד פנו אליי. כשהשיעור שיעמם אותי הייתי מציירת בעמודים שבסוף המחברת את המורה או את מי שיושבת לידי. תמיד רציתי לצייר, כנראה זה כישרון שה' נתן לי ופשוט חיכה לצאת".
אולפנה/ למדה באולפנת בני עקיבא אמנה כפר סבא. "הלימודים היו מאוד ממוקדי מטרה - להשיג ציונים גבוהים, ולא התחברתי לזה. עניינו אותי הרבה תחומים אחרים אבל לא החומר הלימודי הפורמלי. המסגרת של יותר תוצאות ופחות לחוות הייתה קשה לי".
דרום אפריקה/ בכיתה י' נסעה כל המשפחה עם אביה להשתלמות בדרום אפריקה. "גרנו ביוהנסבורג. באותו שלב החלו להתעורר אצלי מחשבות של תהייה אמונית־דתית ומי אמר שזו הדרך". אחרי חצי שנה בדרום אפריקה הם שבו לארץ. "חזרתי ללמוד באולפנה אבל לא בדיוק השתלבתי, בגלל הבלבול הדתי".
הבחירה/ "באיזשהו שלב עשיתי חשבון נפש עם עצמי והגעתי למסקנה שזה אורח החיים שאני רוצה ואני יודעת בכל ליבי שהיהדות זה משהו מיוחד. מאז משהו נרגע בי. התחלתי להיות רצינית בלימודים, השקעתי ונהניתי ללמוד ולראות תוצאות".
שירות לאומי/ התנדבה בבית הספר לחינוך מיוחד 'שפירא' בקריית שמונה והדריכה בסניף בני עקיבא המקומי. שם גם הכירה את מי שלימים יהיה בעלה, בני, תלמיד שיעור א' בישיבת ההסדר בעיר. לקראת שבת הארגון הוא הגיע לסניף כדי לעזור עם עוד כמה חברים מהישיבה. במהלך אותה שנה הם החלו לצאת, בסופה הוא התגייס לצבא ומיד כשהשתחרר נישאו.
אוניברסיטה/ בתום השירות התחילה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת בר אילן. "אהבתי את התחום אבל כל הזמן רציתי ללכת ללמוד אומנות, רציתי ליצור. בזמנו כדתייה לצערי זו לא הייתה אופציה. המילה אומנות לא הופיע ברשימת המקצועות הפוטנציאליים לבת דתית". לאחר שנה עזבה את האוניברסיטה ועברה ללימודי גרפיקה במכללת אמונה. כזוג צעיר הם גרו במעלה אדומים, שם למד בעלה בישיבה. בהמשך עברו לטלמון ומאז הם שם.
החצי השני/ בני כהן (53). שימש כמזכיר היישוב טלמון וכיום חשב מלווה ברשויות מקומיות. "הוא העוגן שלי בכל מה שקשור לחיבור לקרקע המציאות, כי אני מטבעי מעופפת. הוא העוגן הכלכלי, העוגן הנפשי, שתומך בי מתוך אמונה שלמה במה שאני עושה. תמיד איתי, מחזק ומעודד".
הנחת/ שבעה בנים ותשעה נכדים, בנים. "אנחנו בסימן בנים". הבן הבכור כפיר (31), אופק (30), דרור (28), ברק (25), צור (23), דורון (17) והבן הקטן אייל בכיתה י'. "בית של בנים זה מלא אנרגיות. הם הדבר הכי חשוב בחיים שלי. כשהיו קטנים רציתי להיות שם בשבילם ובחרתי במודע להיות איתם בבית".
מציירת/ כל השנים עסקה באומנות על אש קטנה. תוך כדי גידול הילדים למדה במכללת אמונה ציור, צבע ורישום וציירה להנאתה. "הלימוד העניק לי כלים ראשוניים לציור. כשהבן הקטן יצא למעון התחלתי לצייר בבית, בעיקר הייתי מצלמת תמונה ומציירת אותה. אפילו הצגתי כמה תערוכות. אבל הרגשתי שאני רוצה לשכלל את היכולות שלי וחיפשתי דרך".
קופצת למים/ באמצעות שיטוט בפייסבוק נחשפה לאומנות של הצייר הבינלאומי ארם גרשוני. "התעניינתי, הלכתי לתערוכה שלו ואמרתי לעצמי: 'ככה בדיוק אני רוצה לצייר'. הוא הציע לי להתמקצע ולהתפתח בבית הספר שלו 'התחנה', בית ספר לרישום וציור בתל אביב, והחלטתי לקפוץ למים".
המהפך/ "זו הייתה החלטה רצינית מבחינתי, כי מדובר היה בכיתת יום שכללה לימודים כל יום מתשע בבוקר עד שלוש וחצי בצהריים, במשך שלוש שנים. הבן הקטן שלי היה אז בן שלוש והחלטתי ללכת על זה".
ציור פיגורטיבי/ שם למדה את הציור הפיגורטיבי. "זה ציור שמציירים על ידי התבוננות. המודל יכול להיות אדם, כלי או נוף. אומנם הציור מבוסס על מה שאני רואה, אבל המטרה היא לא להעתיק את המודל אלא ליצור יצירה בפני עצמה עם רעיון שעומד מאחוריה".
לא בשבילי/ כשנתקלה בלימודים באומנות לא צנועה, התייעצה עם הרב רמי ברכיהו מה עליה לעשות. "לא התאים לי שציורים כאלה ייצאו ממני. הרב רמי הגדיר את הגבולות והמורים שלי, ארם גרשוני ודוד ניפו, כיבדו את זה. כל הגישה שלהם הייתה מאוד מכבדת. אלו היו בשבילי שלוש שנים מלאות ומעשירות".
לא רק טכני/ "מהמורים שלי לציור קיבלתי כלים רוחניים של המתנה, אורך רוח והתבוננות. כי בניגוד אולי למה שאנשים חושבים, ציור הוא ממש לא רק משהו טכני אלא קודם כול עבודה על הנפש. הציור משלב בתוכו רוח וחומר. ה"מה", המשמעות של הציור, היא משהו רוחני, וה"איך" הוא להצליח לראות ביצירה שטיח של גוונים".
אותם כלים/ את שיטת ימימה למדה כמה שנים לפני שהתחילה לצייר, "ולהפתעתי גיליתי שעבודת המידות ותיקון הנפש ועבודת הציור מתבססות על אותם כלים. כמו למשל מידת הרוחק, להשכיל במצבים מסוימים להתרחק מהסיטואציה ולהסתכל בצורה נקייה. גם בציור לפעמים אנחנו כבר בתוך הציור ולכן לא מצליחים לראות את התמונה המלאה וצריכים להתרחק קצת".
אומנית/ בתום לימודיה בבית הספר לציור המשיכה להתמקצע בכמה סדנאות לציור דיוקנאות וסדנאות לציורי נוף. מאז היא מקדישה את עיקר זמנה לציור, יוצרת ומעלה תערוכות. בימים אלה היא מציגה בגלריה על הגבעה במיתר תערוכת יחיד, 'כלים קטנים אורות גדולים', באוצרותה של רונית עמית נהיר. "ביצירה שלי מניע אותי הרצון להביע ערכים יהודיים וכלליים דרך האומנות, להביע את היהדות דרך פן ויזואלי שמתקשר ברמה אחרת".
הטובים לאומנות/ "כשהלכתי ללמוד ציור לפני עשור היה מדובר בתחום שהוא כביכול רק של קבוצה מאוד ספציפית בעם, השמאלי־חילוני־בוהמייני. כאב לי שזירת האומנות אומנם רוחשת ושוקקת פעילות, אבל כמעט בלי אומנים מהמגזר הדתי. הרי יש לנו ברוך ה' משוררים, זמרים ומדענים מוכשרים ומה לא, אבל הקטע הזה של האומנות הפלסטית היה חסר באותה תקופה".
השינוי/ "האמנתי שכדי לקבל את הפסיפס המלא של הקולות צריך לעודד ולדחוף ליצירה גם את האומנים מהמגזר. זה קול שצריך להישמע. היום, אחרי עשור, לשמחתי אני מרגישה שהציבור שלנו עובר תהליך נפלא. הוא נפתח לאומנות ולצורך שבכך והשינוי קורה בשטח".
פרס/ לאחרונה זכתה בפרס השר להשכלה גבוהה ומשלימה ליוצרים בתרבות יהודית על שם אורי אורבך ז"ל, בקטגוריית אומנות פלסטית. "זו זכות עצומה בשבילי".
אם זה לא היה המסלול/ "אולי הייתי לומדת יותר יהדות ועוסקת רק בזה".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב/ קמה בשעה שבע, מארגנת את הבית, לומדת דף יומי, פרשת שבוע או ימימה, עושה הליכה או יוגה. בסביבות עשר נכנסת לסטודיו ולעבודה, עד חמש. לישון הולכת בסביבות אחת עשרה בלילה.
פלייליסט/ אוהבת מוזיקה ישראלית ויהודית. אתי אנקרי, ישי ריבו, אביתר בנאי וחנן בן ארי באים בחשבון.
השבת שלי/ "מעין עולם הבא כפשוטו. בשבת יש מפגש נקי עם הילדים ועם חברים. כל שבת אנחנו מטיילים בטבע עם הנכדים".
דמות מופת/ "ימימה אביטל זצ"ל. הלימוד שהיא הביאה לעולם עוזר לאנשים להתמודד עם עצמם ולשפר את מערכות היחסים שיש בחייהם".
מפחיד אותי/ "מחבלים וקורונה, אבל אני מבינה שפחדים הם דמיון, ומה שמפחיד יותר מכול זה הפחד מלפחד".
משאלה/ "שנזכה להיגאל מהגלות והפירוד שמקננים בתוכנו".
כשאהיה גדולה/ חולמת להמשיך ללמוד, ליצור, להציג ולהיפגש עם קהלים, עד כמה שה׳ ירצה.
לתגובות: rivki@besheva.co.il