הבן של משה (שם בדוי), תלמיד כיתה ג', נחשב לפנומן בתלמוד התורה שבו הוא לומד. הידע והכישרון שהפגין בלימוד תורה הפתיעו את המלמדים, שאמרו עליו: "זה ילד שמלמד את המלמדים שלו".

מאז שנסגרו תלמודי התורה, ההליכה השמחה של הבן לתלמוד התורה מדי בוקר התחלפה בריטואל לימוד ביתי מורכב ומעיק שמתנהל אך ורק במרחב הקולי, או במילים פשוטות: באמצעות הקלטות של הרבנים במכשיר טלפון לא חכם.

חמש שעות הלימוד הנמרצות של הבוקר במערכת הלימודים הרגילה הפכו לחצי שעה מוקלטת של שיעור בחומש וחצי שעה נוספת של שיעור משניות. דרך הטלפון מתנהלים גם מבחנים אמריקאיים וניתנות מטלות שפרסים בצידן. במקביל מקבלים הילדים חומרים מודפסים לחזרה ולימוד בבית או עם ההורים.

"זה לא קל ללמוד כך, בוודאי לא לילד", מספר משה, אברך כולל ועיתונאי תושב בני ברק, אב לארבעה. "קודם כול יש קושי טכני, קשה להבין דרך הקלטות בטלפון. הבן שלי מוכשר, אבל בתקופה הזאת כואב ממש לראות איך קשה לו ללמוד בתנאים הללו. הקול של הרבי דרך הטלפון פחות ברור, וגם אי אפשר לשאול שאלות.

''בכלל, לשמוע שיעור בטלפון זה ממש לא כמו לשבת בכיתה מסודרת, שם הרבה יותר קל לקלוט. בבית הוא צריך לחפש לעצמו פינה, עם עוד שלושה אחים קטנים בדירה לא גדולה. הוא יושב על מיטה או מוצא איזה שולחן כדי לשבת ולשמוע. לפעמים אני פשוט הולך איתו לבית הכנסת, שם הוא יכול לשבת ולהתרכז יותר בשמיעת השיעור".

"מצאתי אותו לומד באחת בלילה"

נהרות של מילים שטפו את המרחב הווירטואלי והמודפס בתיאורי מצוקות תקופת הקורונה, ובפרט קשיי הלמידה מרחוק. פרט לקושי הטכני באמצעי הלימוד הווירטואליים, הרי שישנן גם הסחות דעת מרובות כאשר כל בני המשפחה שוהים יחד בבית. אבל יש מגזר שמתמודד עם קשיי הקורונה בצורה חריפה יותר כמעט בכל פרמטר משאר חלקי האוכלוסייה. המגזר החרדי, שעל פי רוב מושמץ בהכללה לצד כל אזכור של המושג קורונה, לא רק סובל יותר מהתחלואה והתמותה על אף שמירת ההנחיות, אלא מתמודד עם ההגבלות היומיומיות מתוך נקודת מוצא של תנאי חיים פיזיים ירודים בהרבה.

סולם הערכים הרוחני העמוס במגזר החרדי מאותגר מדי יום מול מגבלות הקורונה. אם נתמקד בתחום הלימודי, הרי שבעוד שכלל האוכלוסייה אומנם מתקשה בלמידה מרחוק אך לפחות נהנית מיתרונות התקשורת דרך מסכים, הרי שאצל החרדים אפשר לומר בהכללה גסה שהמסכים הם אקס־טריטוריה והקושי הלימודי בהתאם. צריך לדייק: כניסתם או אי כניסתם של המסכים, בין בטלפונים ובין במחשבים, לבתים חרדיים היא תנועה שנמצאת על סקאלה רחבה, וכל בית מקבל את ההחלטה האם להכניס מסך, ואם כן באיזה אופן. אבל במבט־על, מסביר לנו גורם מתוך המגזר, המגמה הכללית היא לעשות כל מאמץ כדי לא להיחשף למסכים בבית, ובעיקר לא לחשוף אליהם את הילדים.

התגובות המתלהמות סביב פתיחתם וסגירתם של תלמודי התורה החרדיים, שלוו באכיפה משטרתית ביד קשה, העלימו בתוך ענני הקרב את המציאות היומיומית המאתגרת שקיבל על עצמו רוב מניין ובניין של הציבור החרדי בכל הנוגע לנשמת אפם: לימוד התורה של ילדיהם. עם ההחלטה על סגירת תלמודי התורה בגל השלישי בהתאם להוראת הרבנים והמחויבות להנחיות הבריאות, ילדים רבים כמו בנו של משה, שעד היום למדו בחיידר עם אנרגיה טובה, נאבקים עם עצמם ועם הטלפון כדי לשמור על גחלת קבועה של לימוד יומי. הבעיה אינה רק הניתוק מהמסגרת בעצם סגירתם של תלמודי התורה, מסביר הגורם, אלא גם האלטרנטיבה שמצפה לילדים בבית. ההורים רוצים מחד לשמר את הלימוד הקבוע, אולם מאידך נאבקים לשמר גם את העיקרון החינוכי־רוחני של חיים ללא מסך, מה שמעניק את הפתרון הלא קל של לימודים במרחב קולי בלבד.

ראוי לציין כי ישנן לא מעט משפחות מהמגזר התורני־לאומי, בעיקר מהחוגים המכונים "ישיבות הקו", שחיות גם הן באורח חיים דומה, ושורה של מוסדות חינוכיים שבהם לומדים ילדיהן מתנהלים גם הם רק באמצעות מרחב קולי. אולם בהשוואה בין־מגזרית, הציבור החרדי מתמודד עם הלימוד הקולי בהיקפים כמעט מוחלטים ביחס למתרחש במגזר הדתי־לאומי.

עדי, מורה תושבת בני ברק ואם לארבעה, דווקא הייתה שמחה לחבר את ילדיה ללימודים דרך הזום. כמורה שמלמדת בממלכתי־דתי היא מרגישה את חשיבות האינטראקציה שמאפשר לה הזום עם תלמידיה שלה לעומת השיעורים המוקלטים בטלפון.

אולם נאמנה לקו החינוכי של תלמודי התורה לומדים שני בניה הגדולים, תלמידי כיתות ו'-ז', ובתה הלומדת בגן באמצעות המרחב הקולי בלבד. בדומה למשה מתארת גם עדי את הקושי ללמוד באמצעות הטלפון כאשר בבית יש כל הזמן גורמים מסיחים ברקע. "אנחנו חיים פה שש נפשות בדירת 60 מטר, שלושה חדרים. לילדים יש רק את החדר שלהם וסלון. זו צפיפות קשה, בטח כדי ללמוד באמצעות האזנה בלבד".

עדי מצביעה על קושי נוסף, שכמעט לא דובר בשיח הקורונה: מצוקת מכשירי הטלפון. בעוד הרשויות הרלוונטיות דאגו לספק מחשבים לבתי התלמידים בכלל האוכלוסייה על מנת לאפשר להם למידה מרחוק, הרי שבבתים חרדיים, שבהם מספר ילדים זקוקים למכשיר טלפון בו־זמנית כדי ללמוד, ובמקרים רבים מדובר בשמונה ותשעה ילדים, אין די מכשירי טלפון שיאפשרו לכולם את הלמידה.

ומה עולה בגורלו של לימוד התורה של הילדים בימים אלה? עדי מתארת את סדר היום המדולדל של הילד, תלמיד כיתה ו', זה שלמד ברציפות מדי יום משמונה בבוקר ועד שש בערב. היום המלא הפך לשלוש שעות לימוד בלבד, שמתחילות בעשר בבוקר ומותירות לו זמן פנוי בשפע גדול מדי.

האב אומנם משקיע בלימוד עם הבנים בבית, היא אומרת, אך זו אינה אותה איכות לימוד שקיימת במסגרות המסודרות. אבל עדי גם רואה את האור, ומספרת איך הקושי ללמוד מגלה גם את החיבור האמיתי של בנה ללימוד: "לילה אחד יצאתי מהחדר שלי באחת אחרי חצות כשסיימתי להכין שיעור. אני רואה את הילד שלי יושב ליד השולחן בסלון עם אוזניות ועם גמרא פתוחה, מקשיב לשיעור בטלפון. אמרתי לו: מה קרה, למה אתה לומד באחת בלילה? הוא אמר: אמא, אני חייב להשלים את השיעור, זה חשוב לי. אני חייב להספיק, אין מצב שאני לא לומד את זה. בכיתי ממש כששמעתי אותו", היא נרגשת.

בידוד בלי סרטים מצוירים

משה, שמתמודד בביתו עם קשיים דומים, מצא פתרון יצירתי שיעודד את בנו ללמוד: "אמרתי לו שאם ילמד טוב אני אעשה לו משרד. מה זה משרד? לשים לו כיסא פלסטיק ליד השולחן בפינת האוכל, עם ממתק וטישו, ולסגור לו את הפינה הזאת. התחושה הזאת של פרטיות נתנה לו המון מוטיבציה. גם הילדים האחרים ביקשו משרד".

משה סבור שתוכנת הזום לכשעצמה אינה תוכנה בעייתית, "אבל יש עיקרון אצלנו שאין מסכים". המחיר אינו פשוט: "היו לנו תקופות ארוכות של בידוד, ואי אפשר להושיב את הילדים מול דיסני או דרדסים. הם רואים את אבא ואמא עובדים ליד מחשב אבל יודעים שמסך זה לא בשבילם. זה דבר שברגע שהוא נכנס מאוד קשה להוציא אותו. יש כאלה שמשתמשים בחלופות כאלה ואחרות, בסינונים שונים, וברור שהיה יכול להיות לנו יותר קל, אבל ככלל אנחנו לא רוצים שילדים יחיו עם מסכים ומוכנים לשלם מחיר".

כעיתונאי המעורה בקולות מבחוץ ביחס למגזר החרדי והקורונה, משה כואב ומתוסכל מחוסר ההערכה הציבורי לקורבנות הכבדים שמקריב המגזר שלו לא רק לטובת האינטרס הבריאותי אלא גם למען שמירת השלום עם כלל האוכלוסייה. את האצבע הוא שם על המחיר הכבד ביותר מבחינת המגזר: סגירת תלמודי התורה.

"בין השיקולים שהיו לסגירת תלמודי התורה היו לא רק התחלואה ושמירת ההנחיות, אלא בהחלט עמד שם גם השיקול של מניעת מלחמת אחים וחילול השם ביחס למגזר הכללי. זה היה מורכב משני הדברים. צריך להבין, אנחנו מדברים על אנשים כמו הרב קנייבסקי, שלימוד התורה הוא כל חייהם.

''החינוך שלנו מגיל אפס זה ללימוד תורה, זה אצלנו בדם, לימוד תורה שקול כנגד כל המצוות. אני רואה את אבא שלי, כשהוא בא אליי ואני מכין לו כוס קפה – הוא מוציא בינתיים גמרא משקית ולומד. אם הוא מחכה בתור לרופא או נוסע באוטובוס – הוא מוציא גמרא.

''גדלנו על זה שכל שנייה של ביטול תורה זה דבר נורא. על הרקע הזה צריך להבין מה המשמעות של סגירת תלמודי התורה בשבילנו. איזה מנהיג אחר היה מוכן להקריב את נשמת אפו בשביל שלום עם מגזר אחר? המגזר החרדי הקריב את תמצית דמו, ולא רק בשביל הבריאות. זה היה הרבה כדי שלא להכעיס, שלא ייווצר חיכוך. כל כך מקומם שמעצימים תופעות שוליות, ואת הדבר הזה בכלל לא מבליטים. אני לא זוכר תקדים כזה, זו הקרבה גדולה מכל הבחינות".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com