על פי מחקר שפורסם בימים האחרונים, למעלה מתשעים אחוזים מהבקשות לקיצור שליש מעונשם של אסירים ושחרור מוקדם נדחות.
ב-46% מהמקרים בשל היעדר טיפול לאסיר במהלך מאסרו. ב-28% בשל היעדר תוכניות שיקום, ורק ב-10% בלבד בשל התנהגות שלילית במאסר. התוצאה היא שכשליש מהאסירים מעדיפים לוותר מלכתחילה על בקשת השחרור המוקדם.
עו"ד שוש חיון, מומחית בדין הפלילי, לא מופתעת מהנתונים וקובעת כי מדובר בכשל חברתי ומערכתי כולל. למעשה, מבהירה עו"ד חיון, התוצאה של המציאות הקיימת היא שעבריינים יוצאים מהכלא אחרי ריצוי מלוא עונשם אך ללא טיפול, ללא פיקוח ולרוב כאשר הם עבריינים גדולים מכפי שהיו כשנכנסו בשערי הכלא.
"וועדה מיוחדת הוקמה לפני כמה שנים לבחינת הפשיעה בישראל וכדי לקבוע מה צריך לעשות למיגור הפשיעה וצמצום אחוזי הכליאה. היו פתרונות מדהימים של הרחבת עבודות השירות וצמצום עונשים קצרי טווח, בנו בית משפט קהילתי שדואג לתעסוקת עבריינים, דיור וטיפול, אבל לא דאגו לשיקום אסירים".
חיון מרחיבה ומסבירה: "כשאסיר משתחרר בהפחתת שליש הוא צריך לחתום פעם בשבוע במשטרה ולחתום, יש לו תכנית של הרשות לשיקום האסיר לטיפול במסגרת הקהילה. הוא מגיע לוועדה פעם בחודש או חודשיים ומדווח על הטיפול והשיקום של חייו. כשלא מעניקים לו את השליש הזה הוא משתחרר כשהוא יותר עבריין. מה אנחנו כחברה מרוויחים מזה?".
עוד היא מוסיפה ומציינת כי עבריין בכלא שאינו עובר הליך שיקום הופך ליותר עבריין, ולעומת זאת "אם הוא יודע שאם הוא יעשה טיפול ויתנהג בצורה טובה יופחת לו שליש, מראש הוא יתנהג בכלא בהתאם להליכי שיקום, אבל אם הוא מכיר את הנתונים הקיימים הוא מוותר מראש כי בשביל מה לו ללכת לטיפול ולחינוך, הרי אין לו סיכוי להשתחרר. בשביל מה שישקיע את עצמו בחינוך וישמע לכללים?".
"ב-93 אחוזים מבקשות השחרור המדינה מתנגדת. איפה ההיגיון כאן? למה לא להחזיר אותם משוקמים לחברה? למה אתם מתנגדים?", שואלת חיון ומוסיפה: "תמיד התשובה הראשונה היא קושי תקציבי, אבל מעבר לכך למדינה לא ברור כמה היא צריכה להשקיע בכך. היא השקיעה בהפחתת עונשים ובניית בית משפט קהילתי אבל לא הפנימה את הצורך בשינוי בתנאי המאסר".
"ענישה והרתעה לבדם אינם משיגים את התוצאה של מיגור הפשיעה. צריך לעשות שינוי, ראשית בתפיסה של הפרקליטות. אם מגיע אליהם אסיר שעבר שיקום, עדיף שבתקופה שהוא בחוץ הוא יהיה תחת פיקוח מאשר שהוא ישלים את התקופה וייצא כך לחברה".
מוסיפה עורכת הדין חיון ומספרת על נתון נוסף הנוגע לגברים הנכלאים על עבירות של אלימות במשפחה. לדבריה אסירים שכאלה מתוייגים מלכתחילה ככאלה שלא יקבלו שחרור של שליש. כך הדברים בפועל ולמעט אחוז אחד בלבד הם אינם משתחררים. התוצאה היא ייאוש מלכתחילה של האסירים מסיכויי השחרור המוקדם שלהם, כך שהם גם לא עוברים הליכי שיקום וטיפול, אינם רואים עילה שלא להתדרדר בין כותלי הכלא, וכשהם משלימים את תקופת מאסרם הם שבים למשפחותיהם כשהם אלימים לא פחות, ולרוב יותר. חיון מדגישה כי נתונים אלה רלוונטיים גם לעבירות ברף הנמוך וההחלטה לגביהם אינה אלא כשל מערכתי חמור.
"ברוב המקרים אני מצליחה לשכנע את בית המשפט להעביר את האסיר לשיקום יחד עם המשפחה במקום כלא. הפרקליטות עומדת על רגליים אחוריות כדי לשלוח אותו לכלא ואני שואלת מה מחכה לו בכלא? בית המשפט בהרבה מקרים משתכנע ואומר שעדיף שהאסיר ישקם את עצמו ויחזור לפרנס את המשפחה שלו תחת פיקוח מאשר שנזרוק אותו לכלא".
