יום הזיכרון, והרשת מתמלאת בתמונות וסיפורים על הנופלים וזה קשה מנשוא. פתאום אתה רואה עוד נופל שהכרת. ואתה קורא פוסט של חבר פייסבוק שאתה לא באמת מכיר, אבל הוא כותב על החבר שלך שקיבל כדור לחזה בחברון. מסתבר שגם הוא הכיר אותו. ולכולם יש פרצוף של מלאכים. כולם נהרגו לפני שהספיקו להשאיר משהו בעולם. אבל אז אתה מגלה שהם השאירו כל כך הרבה. הגדוד שלי בצה"ל בתקופה של כחודשיים השתתף בשלוש הלוויות. להלוויה הראשונה הלכתי. אדם בן יהודה ז"ל עבר איתי ביחד טירונות ואימון מתקדם. צחוקים. סיגריה בכל רגע שאפשר. שאלות. שיחות ומה לא. הייתה לו נשמה שהיא רק טוב. ההלוויה שלו הייתה לי קשה. כל הגדוד עמד שם יחד והדממה החרישה. חודשיים אחר כך נהרגו אבינועם כהן ואבשלום ערמוני ז"ל במהלך תרגיל בו השתתף הגדוד שלי. אני לא הייתי עם הגדוד באותו יום ארור. עם אבשלום לא היה לי קשר קרוב כל כך. אך זכורה לי במיוחד סיטואציה שקרתה בזמן שהוא פיקד עלינו במהלך תרגיל משותף של מסיימי קורס מ"כים וקצינים. הוא היה ממסיימי קורס קצינים ואני קורס מ"כים. לתומ"ת שלנו נפרס זחל ונשברו לו המוטות פיתול ועוד כמה דברים שמשמעותם שהמצב דפוק. במצב כזה, פעמים שאנשים העומדים למבחן מתחילים "להסתער לתוך קיר", לעבוד ולהעביד את כולם בחוסר יעילות ועם הרבה רעש - העיקר שעיניהם הפקוחות של המפקדים שלהם יראו את המוטיבציה. אבשלום לא היה כזה. הוא עצר, חשב, הסביר והצליח לגרום לכולנו להתאחד סביב הצלת התומ"ת שלנו. הוא גם הבין שהוא יצליח לעמוד בזמנים אפילו אם נישן שעה קלה ולא התפתה להשאיר אותנו ערים כל הלילה ללא סיבה. אבינועם היה בשבילי האוזן בדיוק בתקופה בה התלבטתי אם לצאת לקורס קצינים. הוא היה יחד עם אבשלום בהשלמה החילית של קורס הקצינים ואני הייתי בקורס מפקדים. הרבה שאלתי אותו והרבה התלבטתי איתו. ראו עליו מיד שהוא יהיה מהקצינים האלה שמצליחים לגעת בחיילים שלהם בנשמה. ממש בסוף הקורס הוא הודח. הוא יכל להשתחרר מצה"ל כמעט מיד בזכות הפז"ם שלו ותאריך השחרור שהתקרב. גם אני זרקתי לו כמה מילים על כך שברור שכדאי לו ללכת על זה. אבל אבינועם בחר להאריך את השירות כדי להיות מ"כ פשוט בגדוד. הוא אמר לי: "חבל, אני יודע כל כך הרבה מכל הקורסים שעברתי וזה בזבוז לא להשתמש בידע הזה". וככה, באותו בוקר ארור, בסוף אותו התרגיל, מתהפך תומ"ת. אבשלום הקצין נהרג. אבינועם מפקד התומ"ת נהרג. שאר היושבים בתומ"ת נפצעים. חלקם קשה. כולם מגדוד 411 של התותחנים. כולם חברים. להלוויה לא הרגשתי שאני מסוגל להגיע. הלכתי כמה ימים אחר כך לניחום אבלים. אני זוכר את אבא של אבינועם מבקש מחברת כנסת שהגיעה לנחם שתנסה לעזור במתן דרגת סג"מ לבנו לאחר מותו. הוא הסביר בכאב גדול כמה אבינועם עבד קשה בשביל לקבל את הדרגה הזאת אך בסוף לא זכה. פעם ראשונה שראיתי, וגם קצת הבנתי, מה זה אב שכול. יהי זכרם ברוך
