השנה ל"ג בעומר חל בערב שבת קודש. ישנן גם הרבה שנים שבהם ל"ג בעומר חל במוצאי שבת קודש.

ידוע ומפורסם, שעליה המונית של יהודים גורמת לחילול שבת המוני של השוטרים שצריכים לשמור על המקום. גם בערב שבת, שאחרוני היוצאים ממירון גורמים לחילול שבת של השוטרים, וגם במוצאי שבת שצריכים להכין את השטח בשבת.

לא חוששים לכל זה. אף שעליה למירון היא לא מצווה מדאורייתא ולא מצווה מדרבנן, רק מנהג שנהגו בדורות האחרונים, וגם לא מנהג מחייב, ומי שאינו עולה למירון לא מבטל שום מצווה או מנהג, בכל זאת לא חוששים לחילול שבת המרובה שגורמת העליה.

מצוות תפילה בהר הבית

בהר הבית יש מצווה של תפילה. עיקר התפילה היא בהר הבית, כמבואר בתפילת שלמה המלך (מלכים־א, ח, לג-לד): "בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם".

הקב"ה קיבל תפילת שלמה, כמו שכתוב (מלכים־א, ט, ג): "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים".

תפילת שלמה מתקיימת גם בזמן הזה שאין בית המקדש, כמו שנאמר במסכת ברכות (דף סב ע"ב) "כל הרוקק בהר הבית בזמן הזה - כאילו רוקק בבת עינו, שנאמר 'וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים".

וכך כתוב בספר המצוות לרמב"ם (מצות עשה ה): "המצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה, וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר (משפטים כג כה) ועבדתם את י"י אלהיכם, ואמר (ראה יג ה) ואותו תעבודו, ואמר (ואתחנן ו יג) ואותו תעבוד, ואמר (ס"פ עקב) ולעבדו. ואעפ"י שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו (בשרש הרביעי) הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפילה. ואמרו גם כן ולעבדו זה תלמוד. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי (פרש' יב עמ' רכח) אמרו מנין לעיקר תפילה בתוך המצות מהכא את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד. ואמרו (מדרש תנאים ממדרש הגדול פ' ראה) עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו. כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו, כמו שבאר שלמה עליו השלום (מ"א, ח; דה"ב ו)".

וכן יש מצווה להכין את השטח לקורבנות ולבנין בית המקדש, וכן שלא ישתלטו הערבים על הר הבית.

חששות האוסרים לעלות להר הבית

במלחמת ששת הימים כבשנו את הר הבית, והרבה ת"ח אסרו את העליה, משום שחששו שיבואו אחרים לעלות שלא כדין, היינו בלי טבילה, או שילכו במקומות האסורים משום כרת, או שלא יודעים את מקום העזרה שחייב כרת.

בסכנת השתלטות גויים - מתבטלים החששות

אולם בגמרא בשבועות (דף טז ע"א) מבואר שבעקבות סכנת השתלטות גוים על המקום - לא חוששים שיבואו אחרים לעשות עבירות.

הגמרא אומרת שבהר הזיתים היה מקום שלא היה מקודש בקדושת ירושלים, ואף על פי כן קראו לו ירושלים. ולמרות שזה גרם לבעיות שעמי הארץ היו אוכלים שם קדשים קלים מחוץ לירושלים המקודשת ועברו על איסורי תורה, השאירו שם את החומה "מפני שתורפה של ירושלים היתה ונוחה ליכבש משם".

כלומר, בגלל שהמקום היה מאד חשוב ביטחונית, לכן חז"ל קראו לו ירושלים והכניסוהו לחומה כדי שעמי הארץ ימסרו נפשם על הגנת המקום, למרות שזה גרם שעמי הארצות יעברו על איסורי תורה. וכמו שכותבים שם התוספות: "אף על פי שהיה הדבר בא לידי תקלה, הכניסוה, כדי שימסרו עצמם עליהם יותר כשיש בה שם קדושה".

מהר הזיתים נלמד קל וחומר להר הבית עצמו, שלפי כוחות הבטחון אם היהודים לא עולים להר הבית אין כח למשטרה לשמור על המקום, ממילא לא חוששים אם יבוא לידי מכשול.

העולים בטהרה נכנסים רק במקומות המותרים

ידיעת מקום העזרה נתבררה במשך הזמן ממקורות נאמנים מכל הכיוונים. ברור מעל לכל ספק שמקום המקדש הוא תחת כיפת הסלע, כמבואר ברדב"ז (ח"ב סי' תרצא). ומאז מלחמת ששת הימים התבררה יותר המסורת הרצופה.

גם מצד הטופוגרפיה של ההר, מוכח שאבן השתיה היא בכיפת הסלע. מכיוון שבמסכת מידות (פ"ב) מבואר שבית המקדש היה בפסגת ההר, וכן מפורש בכתבי יוסף בן מתתיהו (מלחמת היהודים ח"ה פ"ה אות א), וכל פסגת ההר מסלע הוא תחת כיפת הסלע, ולא שייך כלל לחשוב שמקום המקדש הוא במקום אחר. וא"כ אין עוד מקום להסתפק על מקום המקדש, ומשם ניתן למדוד את מקום העזרה. (עי' חצרות בית ה', המקום אשר בחר ה', המסורת על מקום המקדש. הספרים האלו נמצאים באוצר החכמה).

אין לחשוש שמי שחשובה לו ההלכה יעלה בטעות למקומות האסורים. מכיון שכל העזרה היתה על הרמה הבולטת והמוגבהת בהר הבית. מי שאינו עולה על הרמה, אין חשש שיכשל בכרת. העולים בטהרה לא עולים על הרמה, וכן לא נכנסים לחיל שאסור מדרבנן, אלא נמצאים רק בהר הבית שאינו אסור אלא למי שטומאה יוצאת מגופו, ולזה מספיק טבילה במקוה כשר (עי' כלים פ"א מ"ח).

תביעת המקדש

המדרש שמואל (בובר, פרשה לא, ד) נותן לכולנו מוסר חשוב: "וישלח ידו המלאך ירושלם לשחתה, ויאמר למלאך המשחית בעם רב... ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם [לה'] מזבח וגו' (שמואל ב כד). למה דוד דומה באותה שעה? לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע בשל מה הוא מכהו, באחרונה אמר לו דע על נקמת פלוני הכיתך. כך כל אותן האוכלוסין שנפלו לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו בבנין בית המקדש. והרי דברים קל וחומר, ומה אלו שלא ראו בבנין בית המקדש כך, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך התקינו הנביאים הראשונים שיה' ישראל מתפללין שלשה פעמים בכל יום, ואומרים השב שכינתך לציון וסדר עבודתך לירושלם עירך".

זה לשון השבילי אמונה מנכד הרא"ש (הנתיב העשירי, להאמין בגאולה ובתחיה ובעוה"ב, פרק ראשון): "כתיב במדרש כי יתנדבו הרבה מישראל תופסי תורה וחסידים ואנשי מעשה לבוא לדור בארץ ישראל ולהתישב בירושלים עיר הקודש איש איש כפי נדבת לבו ונצנצה בו רוח טהרה והכשר חיבת הקודש מארבע פנות העולם אחד מעיר ושנים ממשפחה, וכאשר יתישבו שם למען היות לו ניר ויתד נאמן בהר הקודש בירושלים, וע"ז נאמר (ירמיהו, ג, יד) וְלקחְתי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר ושְׁנַיִם מִמשְׁפָחָה. וכאשר יתיישבו שם החסידים ההם ירבו להתפלל בהר הקודש בירושלים, וישמע הבורא יתברך שמו, ויקרב קץ הגאולה".

מסקנה

היום כבר אין שום חשש לעלות על הר הבית במסלול שהעולים בטהרה עולים. וכל מי שבא לחשוש לקלקולים, צריך הרבה יותר לחשוש מפני העליה ההמונית להר מירון בערב שבת קודש ובמוצאי שבת קודש, שבאים הרבה יותר לקלקולים שגורמים חיוב מיתה של חלול שבת קודש. ושם גם אין את ההיתר שחז"ל אמרו בענין סכנה שאם לא עולים יכבשו הגוים את המקום, משא"כ בהר הבית נלמד מחז"ל שיש היתר זה מק"ו של הר הזיתים.

על כן הגיע הזמן להתחזק בעליה להר הבית בטהרה [אחרי טבילה במקוה, ובלי נעלי עור, ורק במקומות המותרים, ולא לרוק], ולעלות להתפלל שם, וזה החיזוק הכי גדול לתביעה לבנין בית המקדש.

הרב יצחק ברנד הוא ראש כולל וראש מכון בריתי יצחק, ורב 'בני עליה'