לא ברק משמים, לא מחבל צמא דם, לא שריפת יער ולא קריסת מבנה. מה שהרג את אחינו במירון היו הדחיפות. דחיפות חזקות שלא הגיעו כתוצאה מניסיון להיחלץ משריפה חלילה, אלא כחלק מתרבות של דחיפות.
האמת צריכה להיאמר. בתוך המחנה החרדי יש תרבות של דחיפות באירועים המוניים. דחיפות כוחניות ומאסיביות. לא אשכח את הדחיפות שחוויתי אישית עם שני ילדי בהלוויה של הרב עובדיה זצ"ל כשהתקרבה המיטה לאזור בו היינו. היו אלו דחיפות חזקות מאוד שאינן מתחשבות בנדחפים.
הייתי באירועים המוניים רבים של מגזרים אחרים. בדחיפות כאלו לא נתקלתי באף אירוע. איני אומר זאת מתוך מטרה לנגח את אחינו החרדים, אוהב אני את הציבור החרדי אהבת אמת ויודע היטב כמה דברים טובים עלינו ללמוד מהמגזר החרדי. אני אומר זאת כדי להציל נפשות.
הדחיפות הללו כבר הביאו לפטירתם של שני אברכים בהלוויה של הרב וואזנר זצ"ל. וגם אז פחדנו לדבר על הדחיפות ודיברנו על כוחות ההצלה ועל המשטרה ועל כל מיני אשמים. רק על הדוחפים לא דיברנו.
צריך לבדוק מי מהגורמים הממונים שגה, וצריך לבדוק ולוודא שדבר כזה לא יקרה. אבל כל עוד תרבות הדחיפות תימשך לא ניתן יהיה למנוע אסונות מעין אלו. דחיפות הורגות. לפני שבע שנים קברנו שני נפטרים, היום אנו קוברים עשרות. צריך לשים לזה סוף.
עד היום הייתי מאוד גאה בכך שלקחתי את ילדי להלוויתו של גדול הדור, הרב עובדיה יוסף זצ"ל. שמחתי שילדיי זכו לחלוק כבוד אחרון לאחד מגדולי התורה שצמחו לעם ישראל במאות השנים האחרונות. היום אני מכה על חטא. צדקתי שלקחתי אותם להלוויה, שגיתי כשהתקרבתי למסלול המיטה.
אסור לאדם לסכן עצמו ובוודאי לא את ילדיו, גם לא בשביל סיבות רוחניות גדולות. לא הייתי צריך להיות במסלול ההלוויה, הייתי צריך לשמור מרחק בטוח של כמה מאות מטרים משם. סיכנתי לחינם את ילדי. עד שלא יפסקו הדחיפות הללו, עלינו להימנע מלהגיע לאירועים המוניים כאלו. לא בכל יום מתרחש ניסא.