משה קמפינסקי בעל חנות היודאיקה 'שורשים' בעיר העתיקה חלק מהתיירים הנוצרים שביקרו בחנותו של משה קמפינסקי מצאו את דרכם אל היהדות. בעל חנות המזכרות התנ"כית מבקש לסייע לכל לקוח להבין מה חולל בתוכו הביקור בירושלים את קולו הנרגש של יוסי רונן, כתב גלי צה"ל, מכריז על פריצה לעיר העתיקה שמע משה קמפינסקי בעיצומו של מבחן בכימיה בעזרת רדיו ואוזניות שהגניב לחדר הכיתה, אי שם בבית הספר שלו בקנדה. "הרגשתי שהנשמה שלי מתהפכת ובאותו רגע נשבעתי שאני אהיה ירושלמי". קמפינסקי (68) נולד בישראל, אך משפחתו נסעה לקנדה, ללמוד וללמד בה. "הייתה שאיפה לחזור לארץ, אבל תמיד היה משהו חשוב יותר לעשות בקנדה". קמפינסקי נשבע ועשה. הוא הגיע לשנה לקיבוץ, אחר כך נישא למישהי "שזה היה הראש שלה, לעלות לירושלים". שלושה ילדים נולדו להם שם, ושלושה בישראל. בחו"ל הוא עסק בכמה תחומים, וגם קירב רחוקים במסגרת קבוצה של הישיבה־יוניברסיטי. כשעלה לישראל והתיישב בעיר הבירה. הוא רצה משהו אחר, משהו ירושלמי. הוא הגיע עם אחיו לרובע היהודי, והם רכשו שם חנות וקראו לה 'שורשים'. "הרעיון היה שכל פריט בחנות יעורר מחשבה או פסוק מהתנ"ך, לא סתם יודאיקה". החנות נפתחה בשנת תשמ"ה, אז היו בה מבקרים רבים, בעיקר יהודים. "אולי בגלל הרקע שלי כעובד סוציאלי, כל מי שנכנס לחנות נפתחה איתו שיחה. צריך לדעת שכל מי שמגיע לרובע היהודי ולכותל משהו זז לו בתוך הלב, אבל צריך לדבר על זה, לעבד את זה, אחרת זה מתפוגג. אז החלטנו להיות חלק מהתהליך הזה". השיחות היו מגיעות לעבודת ה', לאמונה, לירושלים, לגאולה. "זה היה כיף, אף פעם לא ידענו איזה סיפור הקב"ה יזמן לנו". לנצל כל הזדמנות לקידוש השם שש שנים אחר כך עבר העולם הנוצרי שינוי היסטורי. "אני לא יודע למה. אולי זאת התגשמות של 'אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה', אולי זה קשור לעלייה הגדולה מרוסיה, אבל משהו אצלם זז". נחזור רגע לשנים שעשה קמפינסקי בחו"ל ולתקופה שבה סייע לקרב רחוקים ליהדות. "פעם קיבלתי טלפון מרב חב"די שאמר לי 'המסיון פתח בית קפה ליד הבית שלך, אני צריך את עזרה. מגיעים לשם יהודים והמסיון משכנע אותם להתנצר'. הגעתי וישבתי בשולחן עם יהודי בשם מייקל. ניסיתי לשכנע אותו כך ואחרת אבל הוא התעקש. ואני יודע שכשהלוגיקה לא עובדת, כדאי לספר סיפור". קמפינסקי סיפר את סיפור האוצר מתחת לגשר, ואמר לבחור שאוצרו הפרטי, האמת, נמצא ממש בחצר שלו, ביהדות. כל שעליו לעשות הוא רק לקחת את ולחפור. "אבל אז הוא דמע ואמר לי 'אף אחד לא נתן לי את לחפור איתו'. לא ישנתי כל הלילה. עזבתי את מגמת הרפואה שהייתי בה, אפילו שכבר היה לי תואר ראשון במדעים, לקחתי הפסקה של שנה ללימוד בישיבה ושיניתי את המגמה שלי לעבודה סוציאלית. הבנתי שכדי להסביר את היהדות לאנשים אני צריך להגיש להם את חפירה". קמפינסקי התעמק וכתב חמישה ספרים שעוסקים במענה לנצרות ולמסיון. "הרעיון הוא לא לומר שהם טועים אלא לקדש שם שמיים, להעלות על נס את עם ישראל". עם המהפך בשנת 91' החלו להגיע לרובע היהודי נוצרים רבים והם גם החלו לבקר בחנותו של קמפינסקי, בהתחלה כבודדים ואחר כך כקבוצות. מאז מגיעות קבוצות באופן קבוע לשיח עם קמפינסקי בתוך החנות. הדלתות נסגרות, הכיסאות מפוזרים והאנשים מתיישבים להקשיב. "אני מדבר על למה אני כאן, מה אני רואה בעולם. אני מסביר עד כמה היהודי המאמין אוהב את ה' ועובד אותו. זה משהו שהנוצרים לא מבינים. הם חושבים שיהודים אוהבים תורה והלכה, אבל לא את ה'. הם לא מבינים את החוויה שעובר יהודי מאמין". קמפינסקי איננו מתכוון לגייר את המבקרים, אבל לפעמים זה קורה בלי כוונה. יש שהתגיירו ועלו ארצה מהולנד ומדרום־אפריקה ויש שמתגיירים ונשארים בחו"ל. אבל הרוב פשוט מבינים אחרת את היהדות בעקבות השיחה הזאת. "לחלקם אולי הייתה מתאימה מסגרת של בני נח, אבל היא עדיין לא מוסדרת אז הם נשארים במדבר". השיח מפתיע ומאלף. "משהו קורה לאדם כשהוא מגיע לישראל, ופי עשרה כשהוא נכנס לירושלים. ובגלל שהנוצרים מגיעים מרקע רוחני, הם משייכים הכול לחוויה שלהם, אבל הם ברובע היהודי החוויה מגיעה ממקום אחר. עם ישראל", מסכם קמפינסקי, "צריך לעשות משהו בעולם. הוא צריך לתפוס כל הזדמנות להגדיל את שם ה' בעולם ולקדש שם שמיים, לא רק בעם ישראל אלא גם מחוצה לו". ואיפה אם לא ברובע היהודי בירושלים, בסמוך למקום שעליו נאמר 'נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים'". *** גבי שיינין גבאי מניין קבוע בכותל המערבי, לשעבר איש החברה קדישא ירושלים, דור שביעי בעיר כמו הוריו וכמו אנשי ירושלים בתקופת עולי הרגלים, גבי שיינין מפזר חסדים לתושבי העיר: ביתו פתוח לאורחים מכל סוג, במשך שנים עשה חסד של אמת עם הנפטרים והוא מספיק גם לדאוג לרווחת המטופלים היהודים בבית החולים הצרפתי "הבית שלי ברובע זמני, עם ביאת גואל הוא יהיה שייך לכהנים". גבי שיינין צילום: חנה טייב סבי סביו של גבי שיינין עלו לארץ ישראל בעליית תלמידי הגר"א. מגילת היוחסין שלו נטועה שבעה דורות בתוך העיר העתיקה וראשי המשפחה היו המוהלים והשוחטים של הרובע היהודי. בזמן מלחמת השחרור נמלטו סבו, סבתו ואמו מביתם והוא כבר נולד בירושלים שמחוץ לחומות. אבל החלום לשוב אל כור מחצבתו מעולם לא נזנח. "בשנת 76' נישאתי לסמדר. החותן שלי, אליעזר שפר, היה ממשחררי העיר העתיקה. הוא היה מראשוני המגיעים להר הבית והשתתף בתפילת המנחה הראשונה שאחרי שחרור הכותל. הוא עצמו, דור שביעי בטבריה, נרשם להגרלה של דירות ברובע היהודי וזכה. כשנישאתי הוא אמר 'יש לי זכות לדירה ברובע', אמרתי לו 'לי יש זכות אבות ברובע' וכך עברנו לגור ברובע היהודי". עם השנים נבנה ממש בצמוד לבית מבנה הקבע של ישיבת הכותל. בימים אלה גם בית הכנסת 'תפארת ישראל' הולך ומשוקם מטרים בודדים מביתו. שיינין קשור בנימי נפשו אל הבית והרובע, אבל מבחינתו הוא מחזיק בו באופן זמני. "כל השנים אמרתי בליבי: הבית יהיה שלנו עד ביאת גואל צדק, ואז הוא יהיה של כהנים, כי כאן הם צריכים לגור, הם ישרתו במקדש. היום יש לי חתן כהן והבית יהיה שלו כדי שיוכל לעבוד את עבודת הקודש. אנחנו מוכנים לזה ומצפים לזה כל יום". את הציפייה והאמונה השלמה שהגואל צפוי לבוא בכל יום, מספר שיינין, הוא קיבל מאמו. בביתו ממתין שופר, "אני מחכה לשמוע את קולו של השופר מהר הזיתים, ואז אעלה על גג ביתי ואתקע בו בקול גדול". לבני הזוג שיינין שישה ילדים "פזורים בכל הארץ", ונכדים שהוא כבר לא סופר. מניין עם הרגשה ביתית שיינין משמש כגבאי של שני מנייני שחרית קבועים. האחד בשעה שש בבוקר בבית כנסת חב"ד, מניין שמתקיים כבר 40 שנה בימות החול. השני מתקיים מדי שבת בשעה תשע בכותל. "הרב ישעיהו הדרי, שיום היארצייט שלו חל לא מזמן, אמר על המניין שלי בחב"ד שהוא כמו אקמול. טוב שיש בבית, אבל שאף אחד לא יצטרך", צוחק שיינין. הסיבה: המניין נגמר בשש ועשרים, לא משנה מה. המניין של שבת בכותל מוגדר כמניין של צעירים. גם הוא נגמר בשעה קבועה. "הוא מיועד לבני נוער שלא קמים עם אבא, כאלה שמגיעים מהצבא, רוצים לישון עד מאוחר ובכל זאת להתפלל". הנערים הם אלה שמנהלים את המניין. "אני נותן להם הרגשה ביתית, שזה המניין שלהם. מי שרוצה, מאיזו עדה שלא תהיה, עולה חזן". אורחים רבים מבקשים להשתתף במניין, לקיים קריאות של בר מצווה ולעלות לתורה. "אני אומר להם בואו, הכותל הוא שלי כמו שהוא שלכם. הם באים, עולים, הולכים ואני אפילו לא יודע מי הם". ביתה של משפחת שיינין, כמו בתים של משפחות רבות ברובע, פתוח לאירוח. הם לא יודעים מראש כמה אורחים יופיעו בארוחות שבת וחג, וגם לא בטוח שיכירו אותם. גם את המידה הזאת למד מאמו, הוא מספר. "כשהיינו קטנים לא היה הרבה מה לאכול. אמא הייתה מצמצמת באוכל שלנו ומחלקת אוכל לאנשים שהיו מגיעים אלינו הביתה. יום יום היה נוצר תור ובו ניצולי שואה ואנשים חסרי יכולת כלכלית מחכים למנה שלהם. אבא שלי עבד מאוד קשה כדי לפרנס. יום אחד הוא הגיע בהפסקת צהריים כדי לאכול. אחד הנזקקים גער בו שיחכה בתור ולא יעקוף, אז אבי קנה לעצמו מנה של פלאפל וחזר לעבודה. אנשי ירושלים היו שואבים מים לעולים לרגל. אנחנו רק ממשיכים את דרכם". שיינין מוכר בירושלים לא רק בשל הגישה המיוחדת שלו לחיים אלא גם בזכות הטיפול שלו במתים. שנים ארוכות עבד בחברה קדישא בעיר. עד היום, למרות שיצא לפנסיה, אנשים עוד פונים אליו שיעזור להם בשעתם הקשה. "זהו תפקיד קשה נפשית ופיזית", הוא אומר, "אבל אולי לזה נולדתי, לעזור לחיים ולמתים. עשיתי את תפקידי בנאמנות". פעם שאלו אותו איזו הלוויה הותירה עליו רושם מיוחד. תשובתו הייתה נוגעת ללב: "כל הלוויה של כל אחד מטלטלת. אדם שנפטר הוא היקר ביותר לקרוביו, ולמרות שהיו לי לפעמים עשר הלוויות ביום, צריך לזכור שכל אחד מהנפטרים הוא יחיד לקרוביו". ובכל זאת, השנים הארוכות הותירו בו זיכרונות כואבים. חתן שנהרג ביום חופתו, "ואני ראיתי את החתן בבגדיו, ואת בגדי השבע־ברכות מוכנים. הייתי קרוע מבפנים". או ערב ליל סדר אחד של תאונת דרכים. "נאלצתי לקבור אמא ושני ילדים שנספו ביחד. הגעתי הביתה כשכל המשפחה שלי כבר הייתה לבושה בבגדי חג ואשתי כמעט הדליקה נרות. היא שאלה אותי מדוע אני כל כך עצוב, הרי ליל הסדר היום. לא יכולתי להסביר לה את הכאב, את הקושי והפחד. אתה צריך לעשות סוויץ' ולשמוח עם המשפחה. עד היום יש לי משקעים מזה". שיינין מהרהר, אבל אחרי רגע מתעשת: "כל אחד בא לעולם כדי לתקן משהו, אולי באתי לתקן את זה". שיינין פרש לגמלאות מהעיסוק בקבורה, אבל הוא נפגש יום יום עם אנשים שנמצאים על ערש דווי. הוא משמש בהתנדבות כרב של בית החולים הצרפתי, שנמצא מול שער יפו, ומבקר שם יום יום, כבר כמעט 30 שנה. "זה בית חולים נוצרי מובהק, אבל כשר למהדרין", הוא מפתיע, "אני מגיע לשם, מדליק את האש, בודק מה קורה במטבח, מבקר את החולים. הבאתי אנשים שיעשו שם את ליל הסדר, אני תוקע להם בשופר. אני לא מאחל לאף אחד להיות שם, אבל מי שכבר שם, אני דואג שתהיה לו קצת יהדות". כשאני מעזה להתפעל מהיקף העשייה, הוא אומר מיד: "ככה זה כל אנשי ירושלים, כולם אוהבי צדקה וחסד, כולם אוהבים לעזור לכל אדם בכל מצב. והאמת? אלה לא רק אנשי ירושלים, ככה זה בכל ארץ ישראל". ***** אפרת חלמיש אם לתשעה, מראשוני המתיישבים בעיר דוד ובעלת מתחם האירוח 'חן המקום' שנת הקורונה הביאה את משפחת חלמיש לפתוח את החצר המטופחת שלה בעיר דוד לזוגות שחיפשו מקום להיפגש. שבע חתונות יצאו משם, אבל עוד לפני כן הסיורים ב'חן המקום' גילו למבקרים מי האנשים שמחזירים לחיים את תקופת התנ"ך המגורים הזמניים כזוג צעיר הפכו לסיפור חיים של שלושים שנה. אפרת חלמיש צילום: חנה טייב "הגענו לכאן באופן זמני, זוג מאוד צעיר עם תינוקת. בשעתו ביקשו מזוגות צעירים שיחזקו את המקום. קיוו להביא משפחות גדולות יותר בתוך כמה שבועות". אפרת חלמיש מתגוררת כבר שלושה עשורים בעיר דוד עם בעלה, הרב חן, ר"מ בישיבת שבי חברון. תשעה ילדים נולדו להם כאן, במקום שבו הילך דוד המלך. הגבעה הזאת היא נוף הולדתם. אי אז, לפני 30 שנה, המקום היה זר ולא מוכר. חלמיש ובעלה גדלו בהרצליה, הם אפילו לא טיילו במקום. למען האמת איש לא טייל בו. הוא נודע ככפר ערבי לא מאוד ידידותי. התנאים שבהם חיה משפחת חלמיש הקטנה היו קשים מכל היבט שהוא. "היינו כעשרה זוגות צעירים, בערך 20 נפשות בשלושה מתחמים, רחוקים מאוד זה מזה. על גג של כל מתחם עמד מאבטח, כל הליכה ממתחם אחד למשנהו דרשה ליווי של מאבטח מלפנים ומאחור. היינו צמודים למכשיר קשר כדי להזמין ליווי". כל כניסה לבית כללה טקס ביטחוני מקדים. "מאבטח היה נכנס לפנינו, סורק את הבית, ורק אחרי ההכרזה שהבית בטוח יכולנו להיכנס פנימה". גם התנאים הפיזיים היו מאוד מאתגרים, בלי מים זורמים ועם חשמל שפועל לסירוגין. "גרנו בחדר אחד ובו שתי מיטות סוכנות שקיבלנו מישיבת עטרת כהנים ולול לתינוקת. היו לנו מקרר משרדי פצפון ותנור נפט, שהיה המוצר הכי הכרחי ומרכזי בכל בית. הוא סיפק חום ואפשרות לבישול וחימם לנו את הלב". בעידן השפע שלנו תנאים כאלה נשמעים כמעט בלתי אפשריים. איך שורדים את זה? "בשנים הראשונות התחושה הייתה מאוד הרפתקנית וחלוצית, היו לנו הרבה אמונה וכוח של משימה ושליחות. זו תחושה שאני יכולה להרגיש היום אצל שכניי בכפר התימנים, שגאלו בתים לפני חודש. גם היום אני מרגישה בשליחות, אבל זה אחרת. באותם ימים תושבי הרובע תפרו לנו וילונות כדי שלא יוכלו לראות אותנו מבחוץ, לזהות אם אנחנו בבית ולפגוע בנו". עם השנים התרחבה ההתיישבות בעיר דוד. היום מתגוררות בה כמאה משפחות ומאות רבות של ילדים. כבר לא מונים את מספר המתחמים שבהם גרים יהודים וכולם מהלכים כאן בבטחה, גם ילדים קטנים וגם התיירים הרבים מרחבי הארץ והעולם. התרחבות ההתיישבות לא התרחשה ברגע אחד. התהליך ארך שנים רבות, בהן שנים שלוות יותר ופחות. חלמיש מציינת את פתיחת מנהרת הכותל, האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת הסכינים והשנים שבין 'עופרת יצוקה' ל'צוק איתן', כנקודות ציון מאתגרות. "היו תקופות שבהן מאוד חששתי, לא נרדמתי בלילות. עברנו כאן הרבה דברים, אבל השליחות מגיעה עם איתנות מיוחדת. לפחד יש פנים אובייקטיביות אבל גם צד סובייקטיבי, זה תלוי בכוחות הנפש והאמונה". לפני עשור, כשמישהו מבני המשפחה היה פותח את הדלת הוא היה חוטף מטח גולות. זה הכאיב, שבר משקפיים וחלונות ורשתות. היו גם אירועים של השלכת אבנים ובקבוקי תבערה, "אבל כבר היה ברור שההתיישבות פה היא עובדה ברורה. גם הסביבה ידעה את זה". למרות כל זאת, בימים כתיקונם, מספרת חלמיש, שורר דו־קיום עם השכנים. "מאוד קל לדבר על דו־קיום כשגרים בשינקין, אבל אנחנו גרים עם הערבים באותה שכונה, באותה חצר, תופסים אחד לשני את החנייה. כשהיה לנו שכן ערבי צמוד הוא יכול היה לשאול עשרות כיסאות ושולחנות מהחצר שלנו, ואפילו לא הייתי סופרת כמה הוא לקח. כשאני הייתי נתקעת עם הרכב הוא היה עוזר לי. כשמישהו מהם חולה או נפצע אנחנו הראשונים שמגישים עזרה ראשונה. אז כן, על פני השטח יש דו־קיום ואני מעדיפה לחשוב על זה ככה". בונים חורבה בחצר לפני כ־15 שנה התבססה אצל בני הזוג ההבנה שהם כאן, שזו השליחות שלהם בה"א הידיעה. אז הקימה חלמיש את 'חן המקום', פרויקט אירוח והדרכת קבוצות בחצר המטופחת של ביתה, בליווי כיבוד קל או ארוחה של ממש. "מיד כשהגענו לכאן ביקשו מבעלי שיתראיין ויסביר על ההתיישבות שלנו במקום. לא הייתה פה הסברה. במשך שנים לא הגיעו מבקרים לעיר דוד". במהלך השנים גם זה השתנה. "טיפין טיפין התחילו להגיע לכאן אנשים ואנחנו העברנו שיחות על המקום, על החיים כאן, על ירושלים. בשלב מסוים נבנה בסמוך לכאן מרכז מבקרים. היום הוא אחד המקומות הכי מטוילים בארץ, אבל מטבע הדברים הוא אינו עוסק בהתיישבות העכשווית במקום. לנו היה חשוב להביא את הסיפור של החיים פה, את ההווה, את קולם של האנשים שמחיים את התנ"ך. מתוך הרצון הזה מיסדתי את העניין של השיחות". בשנים בריאות, כמו שהיא מכנה אותן, מגיעות לכאן קבוצות שרוצות לשמוע על עיר דוד, "גם איך חיינו אז ואיך חיים פה היום, וגם לחוש את הלב הפועם במקום". חלמיש מחפשת דווקא את האנשים שאינם מהמגזר שלה. "חשוב לי מאוד להביא לכאן אנשים שלא שוחחו מקרוב עם מתנחלת, אמא ברוכה או דוסית. המפגש מאוד מרגש, פתאום מבינים שעיר דוד היא הלב של כולם, ושזו הגבעה עליה נכתב התנ"ך. הרבה פעמים אנשים אומרים 'אז התנ"ך באמת היה'. לפעמים הם נכנסים לבית ומנשקים את הקירות. אני מדברת מהלב ופוגשת את הלב. אנשים מספרים שזה מאוד נגע בהם, הדהד בהם ופתח אותם". הקורונה השביתה את ביקורי הקבוצות אצל חלמיש, אבל לא כיבתה את הלהט לארח. אחרי החגים המשפחה פתחה את הלב ואת החצר המקורה והמחוממת לאירוח זוגות שחיפשו מקום נעים להיפגש בו, כשהכול סגור במגבלות הקורונה והחוץ הירושלמי מקפיא עצמות. "בגלל שאנחנו גם עוסקים הרבה בזוגות צעירים, בכלות ובחתנים, חשנו במצוקה שלהם. אז החצר אירחה פגישות. זה עבר מפה לאוזן ואפילו מישהו עיצב לי כרזה בהתנדבות. בכל ערב היו כאן שלושה זוגות". יותר ממאה זוגות הגיעו לחצר, לרוב משפחת חלמיש אפילו לא ידעה מי הם. "הגיעו לכאן זוגות מכל הקשת הדתית והחרדית. היו כאלה שזו הייתה להם הפעם הראשונה בעיר דוד". שבע חתונות יצאו מהמפגשים האלה, "ואלה הזוגות שעליהם אנחנו יודעים. אני מקווה שיצאו הרבה יותר מזה. אומנם לא ראינו את הזוגות, אבל הרגשנו את המתיקות באוויר". היום הקבוצות מתחילות לחזור. וכשהן באות, הן רואות מהחצר של משפחת חלמיש את מצפה יוסף שבכפר התימנים ממול. "זה ממש ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. אנחנו רואים את זה מתגשם. זה לא קורה ביום אחד, זה תהליך. ה' שב ושב ושב לציון, והוא עושה את זה ברחמים גדולים". ***** שמחה רז סופר ועורך, דור רביעי בירושלים בלילות הוא ישב וכתב ספרים על צדיקי ירושלים וליקט מדרשים שנכתבו עליה, עד זריחת קרני השמש מעל גגות העיר. הסופר הוותיק שזכה לאחרונה בפרס שר החינוך מקווה שהסיפורים יחדרו ללבבות "קיבלתי סחרחורת מכמות המדרשים על ירושלים". שמחה רז מקבל את פרס תרבות יהודית צילום: אליהו ינאי הערב (חמישי) יישב הסופר שמחה רז על הבמה במוזיאון ישראל ויקבל את אות יקיר העיר ירושלים, כהוקרה על פעילותו רבת השנים בתחום הספרות והתרבות בעיר הבירה. לרז, דור רביעי בירושלים, ימלאו בקרוב 90 קיצים. שנים שבהן ראה את ירושלים מתכווצת, מתרחבת ונבנית באופן מואץ. רז נקרא על שם סבו, ר' שמחה מנדלבאום, איש ציבור, התיישבות וחסד. ביתו של הסב, שנודע בשם 'שער מנדלבאום', היה ממוקם בגבול שבין ירושלים הישראלית והירדנית, ושימש כמעבר היחיד בין חלקי העיר. רז נולד בעיר העתיקה בירושלים למשפחת רקובר ברוכת הילדים. לאביו היה בית מסחר למזון, אך הוא נשרף בידי פורעים ערבים. אביו העביר את העסק למקום אחר, סמוך לשער יפו, אך גם הוא הועלה באש. בשנת תש"ח נמלטה המשפחה מהרובע ובית המסחר הועתק לשוק מחנה יהודה. רז הוא אחיהם של פרופ' נחום רקובר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, והרב ברוך רקובר ז"ל, שהיה אב"ד חיפה. בבגרותו למד בישיבת מרכז הרב, שם גם הוסמך לרבנות, אך מעולם לא כיהן כרב. "אמי הצדקת עליה השלום אמרה שהיא רוצה שבניה יידעו ללמוד כמו רבנים, אבל לא ישמשו ברבנות, שתהיה תורה לשמה". רז שירת בחטיבת גולני ולאחר מכן יצא לשליחות בדרום־אפריקה כדי לנהל את מערכת החינוך היהודית בקייפטאון. לפני צאתו את הארץ ביקש להחליף את שם משפחתו רקובר בשם עברי. ראשי התיבות של שמו, שמחה זלמן רקובר, יצרו את השם שז"ר, אבל בשעתו היה זה שמו של הנשיא. הוא החליט לקחת את השמות זלמן־רקובר, ובהיפוך אותיות - ר"ז. לשמוח בשמחת ירושלים במשך השנים היה רז מרצה בכיר מטעם מרכז ההסברה של מדינת ישראל והעביר יותר מאלף הרצאות. במשך שמונה שנים שידר תוכנית בערוץ 7 רדיו שבועית שבה עסק בפרשת השבוע. "האתגר היה לא לחזור על אותם הדברים, ובכל שנה זה היה מאתגר יותר". שנים ארוכות עסק רז גם בהגשה ועריכה של תוכניות ספרות בערוצי הרדיו השונים. אך מכל אלה, הולך שמו לפניו בזכות ספריו הרבים. רז כתב 28 ספרים, וערך 33 ספרים שכתבו אחרים. שישה מספריו עוסקים בעיר ירושלים ובצדיקיה: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב צבי יהודה קוק, הרב הנזיר, הרב מאיר יהודה גץ והרב אריה לוין, שהוא מכנה "מורי ורבי". "נפגשתי איתו אישית יותר מ־200 פעם, וראיינתי עוד 400 אנשים כדי לכתוב את שני הספרים עליו. הוא היה דמות ירושלמית בכל רמ"ח איבריו, אחד בדורו, כמו רבי עקיבא וכמו הלל הזקן. אדם שידע לשמוח בשמחת ירושלים". רז גדל בירושלים ומכיר אותה ככף ידו. "מגיל קטן נשמתי את האוויר שלה, חייתי את העיר. אבל כשכתבתי את האגדות על ירושלים קיבלתי סחרחורת מרוב מדרשים שנכתבו עליה". רז כתב את הספרים 'ירושלים לדור ודור' ו'ירושלים של אגדה' על עיר הולדתו. מדרש אחד עורר בו טלטלה של ממש. "המדרש בתנא דבי אליהו העוסק בפסוק 'שירו לנו משיר ציון, איך נשיר את שיר ה' על אדמת ניכר' מספר שהבבלים דורשים מהלוויים לשיר את שיר ה' והם מסרבים. הבבלים שוב דורשים והלוויים שוב מסרבים, וכשהבבלים שואלים 'מדוע אתם מעדיפים להיהרג ולא לשיר?' משיבים הלוויים את המשפט המצמרר 'שוטים שבעולם, אילו שרנו - לא גלינו'. כלומר, אילו ידענו לשיר את שירת ציון, לשמוח בגאולה, להעריך את היותנו בירושלים, לא היינו גולים". רז היה רוצה שהמוטו הזה יילך איתנו גם היום, שנדע להודות על הטוב. "רב אריה לוין ידע לשמוח בשמחת ירושלים כשהיא עוד הייתה קטנה, והיום, כשעיר על תילה בנויה, שכונות שלמות גדולות ומאוכלסות, אנחנו לא יודעים לשמוח בשמחתה של העיר". רז הרבה לכתוב בלילות, עד שקרני אור ראשונות נראו באופק מעל גגותיה של העיר. "אני ראיתי בזה את קרני השכינה". בכתיבה שלו הוא ראה שליחות: "שמתי לנגד עיניי את דברי רבי נחמן מברסלב, שאמר שכל העולם רואה בסיפורי מעשיות דברים שאמורים להרדים את האדם, אך הוא רואה את תפקידם לעורר אותו. הבאתי את מעשיהם והנהגותיהם של חכמים בשפה שווה לכל נפש, כך שגם מי שתורתו לא אומנותו יכול להבין וללמוד מהם". ספריו תורגמו לשפות רבות ועוררו תגובות בארץ ובעולם. חרדים, דתיים וחילונים קיבלו על עצמם הנהגות טובות בעקבות קריאתם. לפני כמה חודשים זכה רז בהוקרה נוספת - פרס שר החינוך לתרבות יהודית על מפעל חיים ועל תרומה משמעותית בתחום התרבות היהודית בישראל. "הרבי מקוצק אמר על הפסוק 'והיו הדברים האלה... על לבבך', יש דברים שמונחים על הלב, אבל הם לא נכנסים אל הלב, אלא בשעת רצון. אני מקווה שמשהו מהכתבים שהשארתי ייכנס פנימה אל ליבותיהם של האנשים".
