העובדה הזאת, על כל משמעויותיה ההיסטוריות מרחיקות הלכת, ידועה לכולם – מהשוטר התורן ואיש הוואקף בהר הבית ועד ראש הממשלה ומלך ירדן – ואף על פי כן היא קבועה ויציבה כבר שנה וחצי: בהר הבית מתפללים יהודים במניין את תפילת שחרית ותפילת מנחה בכל יום, מתחילתה ועד סופה, כולל חזרת הש"ץ בקול רם.
אם עיניי לא היו רואות הייתי מהסס לדווח בפסקנות, אך עיניי ראו גם ראו. עד כדי כך העובדה הזאת נעשתה קבועה בשטח, שבארגוני העולים להר הבית לא חוששים לדבר עליה בריש גלי.
"אמנם אין שינוי רשמי בהנחיות ובהוראות, ובתדריך עם השוטרים בכניסה יגידו לך שאסור להתפלל בהר הבית, אבל בפועל העלייה רגועה, בלי וואקף שנצמד ומפקח עליך. השוטרים מבינים שלא יקרה שום דבר אם ייתנו להתפלל, וכך אכן קורה", מספר אסף פריד, דובר מטה ארגוני המקדש.
"תפילת העמידה והחזרה נעשות מול שער המזרח באזור צדדי יחסית של הר הבית, אז זה לא מעורר מהומה. התפילה היהודית היא די שקטה, אין מואזין ואין צעקות, כך שזה יכול לעבור בשקט. הרי מבחינה חוקית אין כל איסור להתפלל בשטח ההר, אלא רק החשש המשטרתי מפני הפרת הסדר, אז באופן הזה זה לא מפריע ולא מעורר שום מהומה".
זהו האופן שבו מתנהלים הדברים בהר הבית. המקום הקדוש ביותר ליהדות, הוא גם הנפיץ ביותר מבחינה מדינית. מדינת ישראל והמשטרה משתדלים להשאיר את הגבולות מטושטשים, לא לקבוע מסמרות ובכך לאפשר שינויים זוחלים. את הלקח הם למדו בפרשת המגנומטרים הזכורה לרע, כאשר ניסו לקבע מצב חדש בהר באישון לילה. ההתקפלות המבישה דאז הובילה להבנה שבשביל רבולוציה בהר נדרשים כוח ועמידה בלחצים שעוד לא קיימים בקרב מובילי המדיניות, ומשכך נבחרה דרך האבולוציה.
אסור להתפלל, לאכול, לשתות
הדרך הזאת, עם כל החסרונות שבה, הביאה עד כה להישגים. כדי להבין את המהפכה השקטה של הר הבית צריך לחזור אחורה, לא הרבה במושגים מדיניים, אל כהונתו של השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ' בשנים 2015-2013 וגם לשנתיים שקדמו לו. באותם ימים, החוויות של מתי המעט ששמו נפשם בכפם והחליטו לעלות להר היו משפילות ממש. "זו הייתה תקופה שהיה קשה ביותר, התייחסו אלינו כגורם עוין", נזכר הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון ומוותיקי העולים להר הבית. "באנו ורצו רק להיפטר מאיתנו בכמה שפחות זמן. חיכינו מחוץ להר, בשמש ובגשם, הרבה מאוד זמן עד שאפשרו לעלות. כשהגענו למעלה הצמידו לנו איש וואקף שעמד בסמוך ממש ונעץ את העיניים בשפתיים שלנו".
האיסורים היו דרקוניים, והתחדשו כמעט בכל יום על פי הדרישות הגחמתיות של פקחי הוואקף הירדני. על היהודים נאסר להתפלל, לאכול, לשתות מברזי המים במקום, לשבת במקומות מסוימים, להרים עפר מהרצפה או לעצום עיניים בצורה שמרמזת על תפילה. בכניסה היו נערכים בידוקים קפדניים שבמקרים מסוימים אף כללו הפשטה חלקית, ואפילו חולצות עם כיתובים בעברית נחשבו לגורם מתסיס שיש לסלקו. הסיכוי של המבקרים – שלא פעם נסעו מספר שעות כדי לעלות להר – להיכנס, לא היה ודאי בכלל. מספיק היה איום מצד הפלשתינים למהומות, ומפקדי המרחב מיהרו לסגור את ההר.
לפני עשור, בעקבות התגברות המודעות לעלייה להר הבית, הגבירו גם בצד הפלשתיני את ההצקות. התנועה האסלאמית הצפונית בראשות השיח' ראאד סלאח הקימה שני ארגונים בשם מוראביטון ומוראביטאת, שהעמידו תמורת תשלום גברים ונשים מקומיים במשך שעות הביקור שהוקצו ליהודים, ותפקידם היה להיצמד אל קבוצות היהודים תוך כדי זעקות קרב אסלאמיסטיות. "אני זוכר את עצמי בחול המועד סוכות לפני עשר שנים, עם אשתי, תינוק קטן עליי וילד בן עשר, כאשר מאות ערבים מסתערים עלינו בצעקות 'אללה וואכבר' ממרחק של מטר. המשטרה ראתה אבל לא טרחה לעצור את זה, והדינמיקה הזאת רק החריפה את הפרובוקציה שלהם", מספר פריד.
נקודת המפנה עליה מסכימים הפעילים והעולים כולם, היא כניסתו של גלעד ארדן, כיום שגריר ישראל לארצות הברית ולאו"ם, למשרד לביטחון הפנים ב-2015. אלה היו ימיה הראשונים של ממשלת הימין האחרונה שכיהנה כאן, והשינוי שהביא איתו ארדן חלחל במהירות די גבוהה לשטח. "ארדן הכניס את יורם הלוי להיות מפקד מחוז ירושלים ואת דורון תורג'מן להיות מפקד מרחב דוד. הרגשנו פתאום סוויץ', שהיהודים הם לא הבעיה. שגם אם יהודי אמר 'שמע ישראל' זה לא פיגוע, יש פרופורציות".
לעבור מהגנה להתקפה
"היו לי שני עקרונות שאותם הדגשתי גם כשראיינתי את המועמדים למחוז ירושלים, יורם הלוי ואחריו דורון ידיד", משחזר ארדן מניו יורק בשיחה עם 'בשבע', "זה הוגדר על ידי בצורה הכי חדה, שהר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, ולכן חופש הגישה ורמת הביטחון שמגיעים למבקרים היהודים חייבים להיות מוחלטים. אני שם כרגע בצד את הסטטוס קוו שהוחלט עליו לצערנו אחרי מלחמת ששת הימים, שלעניין זה אתה יכול להבין ששר לא מחליט על דעת עצמו וזה עניין מורכב וגדול יותר. אבל כל מה שבמסגרת הסמכות הוריתי לשנות, וזה אכן קרה".
שתי הפעולות הראשונות והמשמעותיות של ארדן היו סילוק הארגונים המתסיסים מההר וביטול המדיניות של סגירת ההר לנוכח איומים אסלאמיים. "הבנתי שהמדיניות הנכונה היא שאתה צריך להיות שם תמיד בהתקפה, לא בהגנה", הוא אומר. "אתה צריך לעצור את המסיתים, ולהוציא מחוץ לחוק את היוזמים. כאן אנחנו מגיעים לעיקרון נוסף שהבאתי למשרד, והוא שהריבונות שלנו בכל ישראל מתחילה קודם כל משם. זה לא במקרה שהאויבים שלנו מסיתים על בסיס ירושלים והר הבית, כולל בשבועות האחרונים. בסוף הסכסוך במהותו הוא עדיין הוא סכסוך על נושאים דתיים. הם לא מכירים בזכותנו על ההר והארץ".
הפעילות של ארדן להרחקת המוראביטון והמורביטאת כללה שלב משפטי ושלב אכיפתי. אחרי עבודת מטה יחד עם משרד המשפטים, נמצאה הדרך להוציא מחוץ לחוק את שני הארגונים יחד עם פטרוניתם התנועה האסלאמית. בעקבות זה המשטרה והשב"כ יכלו לחלט כספים ולעצור פעילים, ותוך זמן קצר המהומות היזומות בהר שככו. העולים הרגישו בזאת מיד.
"אחרי זה היה צריך לטפל ביחס של המשטרה", ממשיך ארדן ומתאר. "הפעילות שלי מול מפקדי המחוזות ורוח המפקד הייתה שהיהודים רצויים ואנחנו רוצים לעודד ולאפשר לכל יהודי לבקר בהר. המדיניות שהשתרשה עד אז הייתה שבתשעה באב או בסוף הרמדאן סוגרים מראש את ההר. אני אמרתי שזה פרס לאלימות ואסור שזה יקרה. תעשו מעצרי מנע ואל תענישו את היהודים".
נקודת המפתח לשינויים מרחיקי הלכת בשש השנים שחלפו מאז, היא במידה מרובה שני הצעדים האלה, ומהלך נוסף שהוביל מפקד המחוז דאז יורם הלוי. "הלוי יזם את הרחקת אנשי הוואקף מהקבוצות", אומר פריד. "פעם הם היו ביחס של אחד לאחד עם העולים והסתובבו ממש בתוך הקבוצות, הטרידו ובדקו. הלוי הרחיק את אנשי הוואקף לעמדות קבועות ורחוקות. ברגע שזה המצב ומי שעומד מולך זה השוטר, אז באמת לא אכפת לו שתתפלל או תגיד דברי תורה. האטמוספירה הרגועה שנוצרה – בלי וואקף, בלי מורביטאת ומוראביטון ובלי כניעה לאיומים – כבר הייתה כר פורה לשינוי זוחל בהגבלות נגד היהודים".
התפיסה החדשה שהוביל ארדן לא מצאה חן בעיני כל הגורמים, והוא מצא את עצמו לא פעם בעימות מולם. גורמים שפעלו באותם ימים במשרד לביטחון הפנים יודעים לספר על ויכוחים קבועים עם המל"ל והשב"כ על פתיחת ההר וההקלות ליהודים, כאשר במערכת הביטחון מעלים מנגד כל העת את החשש מפני הסלמה שתיגרם בשטח ופגיעה ביחסים עם הירדנים. החשש מפני הירדנים אכן אינו מופרך, כמו שמתאר יוני בן-מנחם, חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
"הירדנים כל העת פועלים בזירה הבינלאומית ושולחים תלונות לאו"ם ולממשל האמריקני, הן בתקופת ארדן והן בימים אלו", הוא אומר. "התפילות והגידול במספרים של העולים להר לא נעלמים מעיניהם, והם רואים בזה הפרה של הסטטוס קוו. גם אסור להתבלבל – האיום של אלימות עדיין קיים. רק השבוע הכריזו בחמאס שאם יאפשרו ליהודים לעלות להר ביום ירושלים, שחל השנה בשבוע האחרון של הרמדאן, הם יגיבו בירי טילים. בירושלים עצמה מאיימים באינתיפאדה. צפוי לנו מבחן גדול ביום שני הקרוב".
ואכן, השבוע קיבלנו תזכורת כואבת לכך שגם אם השיפור ניכר, לממשלת ישראל יש עוד הרבה לאן לשאוף. האיומים של חמאס, שכללו הופעה נדירה של מנהיג הזרוע הצבאית המסתתר מוחמד דף, עשו את שלהם, ונכון לכתיבת שורות אלה ממשלת ישראל התקפלה וסגרה את ההר לכניסת יהודים עד סוף הרמדאן – כולל יום ירושלים.
בן-מנחם מסביר כי החשש שמסתובב בירדן ובמזרח ירושלים ושמעורר את גל האיומים, הוא שישראל תלך לצעד של הסדרת התפילות בהר הבית ליהודים ולמוסלמים במתחמים נפרדים, כמו שעשתה במערת המכפלה אחרי הרצח של ברוך גולדשטיין. לאור התנהלות הממשלה החשש נשמע מופרך למדי. "זה דבר שעלול להוביל להתלקחות בכל המזרח התיכון, אבל כל עוד נתניהו עומד בראש הממשלה אין חשש שיקרה דבר כזה. כל השינויים שאנחנו רואים נבעו מרמת המשטרה, בשום מצב לא יוזמה של נתניהו. לממשלת ישראל אין שום מדיניות ברורה בנושא הר הבית, אין לה יעד שאליו היא חותרת ושלגביו היא נושאת ונותנת מול ירדן. הרי יש לנו קלפי מיקוח מולם, והיה אפשר להגיע להסדר שבו יהודים מתפללים בבית כנסת מסודר. אני הייתי עד בזמן כהונת שרון לפגישה שאליה הגיע המלך עבדאללה במסוק לחוות השקמים ועשו עסקים. אבל לביבי אין ערוץ מולם וגם אין מוטיבציה להשיג אחיזה בהר".
עובדים בתיאום עם המשטרה
אך לצד הביקורת על חוסר המדיניות של הממשלה, את פירות המדיניות של ארדן קוטפים פעילי הר הבית כבר שש שנים. הנתונים שנאספו בארגון 'יראה' ממאגרים רשמיים של המשטרה מציירים תמונה ברורה: ממספרים של 10,000-5000 עולים יהודים להר הבית בשנים שקדמו לכניסת ארדן, המספרים מטפסים ל-35,000 בשנה שלפני הקורונה. גם גודל ותכיפות הקבוצות עלו פלאים, כאשר מהגבלה של קבוצה אחת על ההר בכל זמן נתון המונה לא יותר מעשרה משתתפים בימי אהרונוביץ', נכון לתקופה שקדמה לתקנות הקורונה הותרה כניסה של חמש ואף שש קבוצות במקביל, כאשר בכל אחת מהן יכולים להשתתף עד מאה אנשים.
"היום אני חייב להגיד שמקבלים אותנו בסבר פנים יפות", מעיד הרב מדן. "מדברים יפה, וגם הכניסה פנימה בהחלט בסדר ראוי וטוב, לא מתנכלים ולא בודקים שפתיים, לא מקפידים על כל דבר קטן, נותנים ללכת ולהסביר. אם יש כאלה שמקפידים על מסלול שונה מבחינה הלכתית - הולכים לקראתם. מערכת היחסים שונה לחלוטין ממה שהיה לפני שנים. הייתה השתפרות הדרגתית. יש בהחלט קו של שיפור גדול שצריך לברך עליו את המשטרה בקול גדול".
שינוי הגישה שהושרש במשטרה בא לידי ביטוי גם בוועדת היגוי משותפת לארגונים השונים העוסקים בהר הבית יחד עם משטרת ישראל. בוועדה חברים חמישה פעילים מגופים בעלי גישות מגוונות לעניין הר הבית, שביחד עם המשטרה מעלים את הצרכים וחושבים על פתרונות. "אנחנו מדברים שם עם מפקד המחוז או המרחב על אירועים גדולים שצפויים או עליות גדולות", מתאר אסף פריד, חבר הוועדה. "אלו דברים שבעבר המשטרה הייתה מופתעת מהם ובגלל זה אנשים לא יכלו לעלות. היום יש תיאום בכל נושא ויש מענה".
פריד מתאר אירוע שבעיניו מסמל את המהפך ביחס המשטרתי. "שבועיים אחרי הפיגוע בו נרצחה הלל אריאל הי"ד בקרית ארבע, משפחתה ביקשה לעלות להר למעין עליית תנחומים. הם הזמינו את מפקד המחוז דאז יורם הלוי. יורם הגיע, אבל לא כמפקד מחוז שבא לאבטח, הוא ליווה אותם אישית כמנחם. הערבים השתוללו. יותר מזה, הוא הביא צוות תקשורת שלו שיתעד את העלייה. בסוף העלייה יהודה עציון, שהדריך את העולים, אמר תודה למשטרה, והמשטרה הוציאה את זה לאחר מכן כהודעת דוברות רשמית מטעמה".
אחרי שנאמרו כל הדברים האלו, נותרת שאלת נוספת: אם כל ההצלחה הזאת מבוססת על מדיניות העמימות והזחילה, מדוע פריד מדבר על כך בפומבי ולא חושש שהדבר יחבל במאמצים לשינוי. פריד מלמד אותי רז מרזי ההתנהלות הסבוכים של המקום. "אני לא חושש. להר יש התנהלות שבה כל שוטר שמתחלף מקבל את חוקי המקום כאילו ניתנו למשה בסיני. במשך שנים ארוכות זה עבד לרעתנו, אבל בשנים האחרונות זה עובד לטובתנו. ההר פועל על אינרציה, וקשה לקחת דברים שכבר נקבעו אחורה. אחרי הלוי בא דורון ידיד שהמשיך באותה מדיניות, ואחריו תורג'מן שהיה מפקד המרחב וגם הוא ממשיך מאותו מקום. גם השר לביטחון הפנים אוחנה ממשיך את הקו של קודמו ארדן. אתה מעריך שהדברים מתקבעים וממשיכים הלאה".
