צמיחה רוחנית

את חוות 'שיח השדה' במושב שובה שבנגב המערבי תכנן איתי לחמן בדוגמת תיבת נח: "המפלס הראשון משמש לקומפוסט ולצמחי המרפא שלנו. המפלס השני משמש את בעלי החיים שאנחנו מגדלים בחווה והמפלס העליון הוא מגורי הבחורים שחיים ולומדים פה", הוא מפרט. משפחת לחמן, איתי ואסתר וחמשת ילדיהם - שיוויתי אברהם, עטרת פז, כתרי אליעזר, רבקה נורי וטוביה יערי, הם ממקימי הקהילה של בעלי התשובה במושב הוותיק. "איתי הקדים את זמנו והגה את רעיון הקהילה שלנו", אומרת אסתר. "אחת השאלות הבוערות כיום בחיי בעלי התשובה היא איפה לגור. אנחנו עסקנו בזה מרגע שהתחתנו, לפני כ־14 שנה. עד שהגענו לכאן עברנו בית כמעט כל שנה. גרנו בתקוע, בגוש עציון, בנחלאות, בבת עין. חיפשנו את המקום שלנו, אבל בכל מקום הרגשנו שאו שזה בורגני מדי וכל אחד שקוע בענייניו, או שזה עולם ישיבתי שבו הגברים חיים סביב עולם התורה והנשים ספונות בתוך ביתן. רצינו מקום שבו חיים תורת חיים, שמתקיים בו שיח נפשי קהילתי הכולל את כולם".

"חלמתי על מקום שמחבר בין עולם הנפש לעולם המעשה, שזו לדעתי מהות התורה", אומר איתי. "עקב הגלות נוצר פירוד, ובעיניי חלק מהמהות של חיים בארץ ישראל זה החיבורים הללו. כבעל תשובה חיפשתי חיבור בין האקולוגיה שאיתה הגעתי מהבית לעולם התורה". יחד עם שני חברים איתי ניסח חזון ליישוב של חסידות ארצישראלית. לשאלתי מהי ההגדרה של חסידות ארצישראלית, הוא אומר שמדובר באנשים שמעניינת אותם פנימיות ועבודת ה' ושהם גם אנשי עשייה ועבודה.

לאחות אצבע עם כורכום

חוות שיח השדה הפורחת, שבה לכל שיח וצמח יש תכלית ושליחות, היא פרויקט חדש בחיי הזוג לחמן, שלהם רקורד מרשים ויצירתי של עשייה ביחד ולחוד. גם לאיתי וגם לאסתר יש סיפור חיים מיוחד המהווה חלק בלתי נפרד מחייהם המשותפים.

אסתר נולדה בכפר עציון למשפחה דתית לאומית שעלתה מארצות הברית. לקראת סיום התיכון הפסיקה לשמור מצוות, התגייסה לצבא והדריכה טיולים בשדה בוקר. "דווקא בטבע, במקום לא דתי, הרגשתי שאני פוגשת את ה'. גיליתי שם משהו שהיום אני יכולה לקרוא לו פנימיות. בחינוך שבו גדלתי, שאני מוקירה ומעריכה אותו ובמיוחד משנולדו ילדיי, לא שמו דגש על פנימיות. לא למדתי מעולם חסידות וגם לא דיברו על עבודת ה' ורוחניות".

המשפחה שלך קיבלה את העובדה שעזבת את הדת?

"זו לא הייתה דרמה גדולה", היא אומרת. "לפעמים נראה לי שדווקא ההתחזקות שלנו כיום יותר קשה לעיכול בשבילם. יחד עם זאת, עם השנים אני יותר ויותר מעריכה את הזכות שהייתה לי לגדול בבית דתי. אני חיה עם חוזר בתשובה, אז אני יודעת", היא צוחקת. "הוא מביא את האש ורואה הכול במבט חדש וזה מה שהחזיר אותי לדרך הזאת, אבל בגידול ילדים צריך שכל ישר ורגליים על הקרקע, ולא בהכרח חוויה רוחנית".

כילדה וכנערה הייתה עוסקת הרבה במלאכות יד. "אמא לימדה אותי לתפור, סבתא לימדה אותי לסרוג. היה לי קשה בבית הספר, היום בטח הייתי מאובחנת כבעלת הפרעת קשב. בשיעורים הייתי מכינה צמידים ואחר כך מוכרת אותם בחנות היודאיקה של סבתי בעיר העתיקה". אסתר הייתה קשורה מאוד לסבתה. לאחר שנפטרה, הקימה על שמה יחד עם אחותה את 'הגלריה של רוזי'. "אנחנו מוכרות תכשיטים עתיקים. את ההשראה לכך קיבלנו ממגשי תכשיטים שלקחנו מהחנות של סבתא לאחר פטירתה". יחד הן נוסעות לשווקים באירופה ומחפשות אחר תכשיטים עתיקים ומיוחדים.

לאחר הצבא אסתר יצאה לטיול ארוך בעקבות מלאכות קדומות: קליעת סלים, ליווד, אריגה. "חיפשתי את החורים הכי נידחים בכל מקום שאליו הגעתי: מלטה, טורקיה, צרפת, בלגיה, סקוטלנד. חיפשתי אומנים במלאכתם ומצאתי את קולעת הסלים בהודו, אומן שעוסק בליווד בטורקיה, אומני תחרה בגוזו (אי קטן ליד מלטה – ה"צ) ועוד". במהלך הטיול היא גילתה גם את עולם צמחי המרפא. "גיליתי שצמחי מרפא הם חומרי הניקוי, הטיפוח והתרופות במקומות רבים בעולם. זה ידע שעובר מאם לבת. בכל מקום שבו ביקרתי השתדלתי ללמוד את הידע העתיק הזה מהנשים שפגשתי".

אני מבקשת ממנה סיפורים ממפגשים מיוחדים והיא לוקחת אותי לטורקיה: "במהלך טרק שבעת האגמים הגענו ללון בביתו של הסייס, בעל הסוסים שנשאו את הציוד. הוא היה נשוי לארבע נשים ואחת מהן כרעה ללדת. הנשים עזרו לה ושמתי לב שאחד הילדים הקטנים רץ לשדות. מכיוון שכבר למדתי איך הדברים עובדים במקומות הללו, רצתי אחריו. ראיתי אותו נכנס לשדה ומתחיל לאסוף צמח עם עלים לבנים קטנים בצורת לב. מאוחר יותר למדתי שמדובר בילקוט הרועים הידוע בסגולותיו לעצור דימום ולכווץ את הרחם. שאלתי אותו בתנועות ידיים 'מה זה?', והוא ענה לי באותה דרך שזה צמח שעוצר את הדם. הדהים אותי לראות שילד בן חמש יודע מה מסייע לאישה בלידתה".

סיפור נוסף שאסתר משתפת בו התרחש גם הוא בטורקיה: "אחד הבחורים שיוצאים לעבודה בשדות חזר לאחר שהוריד לעצמו חצי אצבע עם המגל שאיתו עבד. ראיתי שהוא עומד להתעלף ואמרתי לנשים שבבית: 'דוקטור!'. הן התחילו להתגלגל מצחוק והסבירו לי שהרופא גר במרחק שבוע הליכה". היא מספרת שחשבה באותו רגע על אורח החיים המערבי שבו אנשים הולכים עם כרטיס קופת חולים בכיס ובכל פעם שיש להם בעיה בריאותית הם ניגשים למישהו חיצוני שיעזור להם. "פתאום קלטתי את הנתק הזה שקיים באורח החיים שלנו. אצלם אין דוקטור, אמא היא הרופאה והרוקחת. הנשים לקחו את האצבע שנחתכה, חיברו, חבשו וחיטאו עם כורכום, שהוא מחטא ואנטי בקטריאלי מאוד עוצמתי וזה פשוט איחה לו את האצבע הקטועה! בקורסים שאני מעבירה אני תמיד מספרת את הסיפור הזה. לכל התלמידות שלי יש צנצנת כורכום בבית. רק לפני שבוע ילד מהקהילה פתח את המצח בגן השעשועים. הצעתי לאמא לשים כורכום, והיא ממש לא התחברה", היא צוחקת. "אמרתי לה 'שימי רק עד שתגיעי לחדר מיון'. היא שמה כורכום וכשהגיעה למיון כבר הכול התאחה".

אסתר סבורה שיש המון מה ללמוד מהתרבויות הכביכול פרימיטיביות: "מדובר בידע שנמצא סביבנו בשפע ואנחנו לא מודעים לכך. בכל התרבויות הללו יש אורח חיים מאוד פשוט, שפוי ומלא חיוניות. החיים שלהם נתפסים בעינינו כחיי דלות, אבל אני תמיד מצאתי שם שפע: המזווה מלא ריבות ואוכל תוצרת בית, הפרה בחצר נותנת חלב, הכול נמצא מסביב ובהישג יד. זו איכות חיים שמאוד קסמה לי". היא מספרת שבזמן שהיה מחסור בביצים בתחילת תקופת הקורונה, בכל בוקר איתי הביא הביתה 50 ביצים מהתרנגולות בחווה. "חילקנו ביצים וחלב עיזים לכל הסביבה. יש בזה משהו מאוד יהודי בעיניי. הטבע משאיר את האדם בקצב הנכון וגורם לו לריפוי פנימי עמוק. האיום האמיתי על חיי האנשים הוא אורח החיים המערבי: המסכים, הניתוק שלנו מהגוף שלנו, התזונה הלקויה. הם הקובעים את איכות החיים ולא גאדג'ט כזה או אחר".

"איתי משך אותי בפאות לחסידות"

איתי לחמן גדל בהרצליה. אביו הוא הפסל צבי לחמן ואמו היא חוקרת השירה לילך לחמן. "גדלתי במעוז של אליטה בורגנית ושמאלנית", הוא מספר. "למדתי בכיתה עם הבת של סטימצקי והבן של סנו, אם כי הוריי הם זוג אומנים שזכו שסבא שלי השקיע במקום כשעוד הכול היה חולות. לכן תמיד הרגשתי קצת אאוטסיידר, אבל הזדהיתי עם הערכים של החברה הזאת, שעסקה בתיקון עולם, אקולוגיה ומוסר אוניברסלי".

בצבא הוא פגש לראשונה בחורים דתיים. "הופתעתי לגלות אידיאולוגיה וערכים שבאים מעולם הקודש והרוחניות היהודית". כשהיה בקורס קצינים בבה"ד 1 משהו החל להתעורר בו בנוגע ליהדות בעקבות סדנת חינוך שעבר. "לראשונה בחיי שאלו אותי שאלות כמו: למה אתה גר דווקא בארץ ישראל? מה הקשר שלך ליהדות? מה אומרת לך יהדותך? שאלות פשוטות שאף פעם לא שאלתי ורציתי לברר אותן". איתי החל לחפש רב שילמד אותו על שורשיו. "חיפשתי רב שיכול להבין את עולמי ואת המקום שממנו באתי". חבר מהצבא שלח אותו לרב בני קלמנזון, ראש ישיבת עתניאל. "בכל יום שישי, כשיצאתי מהצבא, נסעתי אליו. זו הייתה הפעם הראשונה שעברתי את הקו הירוק מבחירה ולכתחילה", הוא צוחק. "הרב היה לומד איתי פרשת השבוע. זה היה מאוד מעניין ללמוד איך פרשת השבוע קשורה לחיים שלנו, לראות את הבית של הרב עם כל הילדים ואת ההכנות בערב שבת".

נקודת ציון נוספת בדרכו של איתי אל עולם התשובה הייתה כשחבר מעפרה הזמין אותו לשבת. "אמרתי לו שאבוא אבל שאין לי כוונה להישאר לכל השבת. הוא התייעץ עם רב שאמר 'תכין לו מקום לישון והוא יחליט לעצמו'. כך נכחתי לראשונה בחיי בסעודת שבת. אני זוכר את האור שהיה בשולחן, את הקידוש ואת הברכות. אחרי הסעודה יצאנו החוצה ופגשנו אנשים בחולצות לבנות שמדברים זה עם זה בנחת, בלי טלפונים ובלי מכוניות. זה היה נראה לי מעין עולם הבא. נפתח בפניי עולם".

אחרי הצבא הוא למד בבתי מדרש חילוניים והוקסם מהטקסטים התלמודיים, אבל האמונה בה' לא הייתה מובנת לו. "התחלתי ללמוד באוניברסיטה ולמדתי קורסים במחשבת ישראל. התפעלתי מהעושר של המחשבה היהודית, שעד אז חשבתי שהיא מצומצמת ונוקשה ומחייבת עשייה מכנית, בלי מחשבה". בד בבד עם ההתקרבות למסורת איתי היה פעיל נלהב בתנועת תעאיו"ש. "הייתי נוסע בימי שישי להביא שמיכות ואוכל לפלשתינים בחברון וחייתי את העולם השמאלני".

מה גרם לך להתחיל לשמור מצוות בפועל?

"בשנה השלישית ללימודיי באוניברסיטה למדתי את הפילוסופיה של היידיגר. דווקא שם, בזכות פילוסוף נאצי ימ"ש, נפל לי האסימון והבנתי את העניין של נעשה ונשמע: העיקרון של קיום מצוות בלי להבין אותן, היכולת לשים את העשייה מתוך אמונה לפני ההבנה שלך. במקום שממנו באתי בזו לזה וראו בזה נחיתות. בשלב הזה התחלתי לשמור שבת".

מתי נפגשתם?

"כשחזרתי לארץ עברתי פעם עם חבר מהקיבוץ ליד הכפרים הערביים בגוש עציון", פותחת אסתר. "אמרתי לו שמעניין לראות איך הם חיים. הוא סיפר שהוא מנחה בארגון שנקרא אינקומפס (מצפן – ה"צ) שהקימה משפחה שבנם נהרג בפיגוע באינדונזיה. זה ארגון שעניינו להפגיש קצוות של קבוצות בעולם באמצעות הפלגה משותפת בספינת מפרשים, כשצריך לתפעל את הספינה יחד. הפרויקט הספציפי הפגיש בין מתנחלים לפלשתינים". אותו בחור הנחה את המפגשים הללו ביחד עם איתי. "באתי לריאיון קבלה לקבוצה שתפליג לאירופה. הם חיפשו עוד ישראלים לפרויקט ואני חיפשתי מישהו שיממן לי טיסה לאירופה. זה התאים לכולם", היא צוחקת. איתי היה המראיין. "ברגע שנפגשנו אמרתי לעצמי: וואי, איזה מעניין, זה הוא! הנה בעלי".

אחרי חודש של היכרות הם התארסו וארבעה חודשים לאחר מכן עמדו מתחת לחופה. "איתי היה בדרכו לתוך עולם המצוות ואני הייתי בדרך החוצה. תמיד אנחנו צוחקים שהשאלה הראשונה שהוא שאל אותי הייתה אם אני שומרת שבת, כי כרטיס טיסה בשבת היה זול יותר", היא נזכרת. "בהתחלה חשבתי שהוא יעשה את הסיבוב בעולם הדתי ויראה שזה לא בשבילו, אבל פתאום הוא הביא לפגישות שלנו את ליקוטי מוהר"ן ופשוט משך אותי בפאות לתוך עולם החסידות. זו הייתה הפעם הראשונה שפתחתי ספר תורני שדיבר אליי".

איתי, איך הוריך קיבלו את החזרה שלך בתשובה?

"הם נלחצו כי שמעו סיפורים על ילדים שנעלמים בתוך מאה שערים ומנתקים קשר. המפגש עם אסתר מאוד הרגיע אותם", הוא מחייך. "עד היום יש מורכבות", אומרת אסתר, "אבל הקשר טוב וחזק". "הם הולכים הרבה לקראתנו", מפרגן איתי. "הם הסכימו שאכשיר את הכלים, אם כי אחרי שטבלתי אותם במקווה אמא רצתה לשפשף אותם באקונומיקה כי 'מקווה זה דבר מזוהם', וכשטבלנו סט איטלקי יקר במיוחד חצי ממנו נשבר ונסחף לים. עם השנים אני חושב שההערכה שלהם לדרך שבחרנו גדלה".

דעותיך הפוליטיות השתנו?

"מאז אוסלו עם ישראל התבגר. רוב העם לא חושב ששני עמים בגבולות 67' זה פתרון אפשרי. באופן אישי אני לא מוכן למסור שטחים מארץ ישראל וסבור שגם אם הצד הפלשתיני הוא הצד החלש, עליו לקחת אחריות על התנהלותו".

"כשהכרתי אותו הוא עוד ניסה לגשר בין הצדדים", אומרת אסתר. "כבר אז הפריע לו שהפלשתינים באים עם זהות ברורה ואילו הישראלים באים במטרה לשכנע אותם כמה הם דומים להם. צרם לו לראות איך לצד הפלשתיני ברור שהארץ שלו בעוד הצד הישראלי תלוש ומנותק".

"כמו לחזק אישה מוכה"

הקהילה החסידית הארצישראלית במושב שובה החלה מגרעין של שלושה חברים. "רצינו חיבור מתוך מורכבות", אומר איתי, "לא הומוגניות דתית או זהות רעיונית". עמותת אור שמיישבת את הנגב והגליל והחטיבה להתיישבות עזרו להם להיכנס לפרויקט שמחבר מושבים של קהילות מזדקנות עם גרעיני התיישבות צעירה. "הגענו לשובה ונפגשנו עם המושבניקים הוותיקים. כמו בהרבה מושבים בנגב ובגליל, הילדים עזבו וממוצע הגיל נע סביב 60. מפגשים חברתיים התקיימו בעיקר בהלוויות ובאזכרות". בתחילה הם מנו שבע משפחות וגרו בקרוואנים במרכז היישוב. "בשנה השנייה היינו צריכים לגייס 13 משפחות נוספות, לקנות מגרשים ביישוב ולקבל עוד 20 מגרשים בהרחבה הבאה וכך לחדש את הקהילה במושב". הגרעין שלהם החל להפיח חיים במושב המנומנם והבנים החלו לחזור. "כיום, אחרי 11 שנה, הקהילה שלנו מונה 45 משפחות ורשימת ההמתנה ארוכה מאוד. גם המושב נסק מבחינת מחירי נדל"ן ותושבים".

יש התנגדויות כלפיכם?

"לפעמים. בהתחלה קראו לנו כאן 'המתנחלים', אבל כשנוצרים קשרים אישיים, השוני מפסיק להפריע", אומרת אסתר. "בעיניי זה מתכון נכון של חיבורים", מוסיף איתי. "במקום ליצור גבעות מנותקות והומוגניות נכנסים לקהילות קיימות ולומדים לחיות יחד בהשפעה הדדית".

יש לכם רב?

"לפני שהקמנו את הקהילה התייעצנו עם משפיעים ורבנים", הם אומרים. "כולם אמרו לנו 'או שתיקחו רב שכולם יהיו סביבו, או שזה לא ילך'. כולם חזרו בהם אחרי שבאו לפה לשבת וראו מה קורה כאן", מחייכת אסתר.

הקהילה לא מקיימת שיתוף כלכלי, אבל מקדמת פרויקטים ויוזמות כלכליות המלוות אותה ביומיום. הם מקיימים "עבודת נפש קהילתית" שמתבטאת במפגשים שבועיים שבהם מנגנים ומדברים, לומדים בחברותות ודנים בעתיד הקהילה והתפתחותה. "הקהילה מאוד מגוונת. יש לנו בחווה בית מדרש שהוא בית תפילה קהילתי, הקמנו גנים ובתי ספר. אנחנו יוזמים פרויקטים ומאפשרים לכל מי שרוצה להצטרף".

אחד מהפרויקטים הללו הוא 'שיח השדה - בית מדרש צומח', תוכנית שאיתי יזם המתקיימת בחווה. התוכנית מיועדת לבחורים שנמצאים אחרי צבא ועולם הישיבות ולפני חתונה. "רציתי ליצור מקום של התבוננות וקניית כלים רוחניים. לא רציתי מקום שבו לומדים כל היום, כי לרוב האנשים זה לא טבעי", מסביר איתי. במהלך היום הבחורים עובדים בחקלאות, בשיתוף עם 'השומר החדש' שהוא המעסיק שלהם, ואחר הצהריים הם לומדים בתוכנית של בית המדרש. תוכנית דומה לנשים נפתחה במקום אחר במושב.

מה לומדים בתוכנית?

"פרשת שבוע, גמרא והלכה ברוח החסידות. חוץ מזה אנחנו מעבירים סדנאות הכנה לחיים: בריאות טבעית, התנהלות כלכלית, שיעורי זוגיות, קואוצ'ינג יהודי, שיעורי יוגה וצ'יקונג ועוד. רציתי ליצור מקום שיהיה חלופה לנסיעה לצורך חיפוש עצמי במזרח או בדרום אמריקה. מקום שבו אנשים יוכלו להישאר בארץ ישראל ולעבור בנייה רוחנית ובירור לגבי מה הם רוצים שיהיה בחיים שלהם ובעבודת ה' שלהם".

איך אתם מסתדרים עם המצב הביטחוני ועם בעיית המשילות בנגב?

"ממש לא קל. מבחינה זו הקורונה עשתה רק טוב. זו השנה הראשונה שהייתה שקטה. אנחנו חיים את המשבר הזה כמו כולם. באנו לחזק את המקום על שלל הקשיים שבו". יחד עם זאת הם מודים שיש תחושה של חוסר אונים. "הממשלה משדרת שיש חזיתות יותר חשובות. מדי פעם באים לחזק את התושבים", אומרת אסתר. "בעיניי זה מזעזע, כמו לחזק אישה מוכה להמשיך לספוג מכות ולהישאר חזקה. הקורונה היא הוכחה שכשרוצים שליטה – משיגים אותה. עובדה שבמשך שנה שלמה היה שקט. אולי הפסיקו תקציבים או הבטיחו חיסונים. מה שזה לא היה, זה הצליח".

בשבועיים האחרונים השתנו כמובן פני הדברים בדרום. בני הזוג נעים ונדים ברחבי הארץ, מנסים למצוא מנוח מההפגזות ומהריצה לממ"ד עם חמישה ילדים שהגדול בהם בן 13. "ברוך ה' אנחנו נתקלים בגילויי ערבות הדדית, עזרה ותמיכה של אנשים יחידים מהעם המופלא הזה. אבל אנחנו מותשים וגמורים וכואבים את המצב".

אסתר מצפה לשינוי מערכתי: "אנחנו מייחלים שהמלכות תשכיל להעניק הגנה בסיסית ברת קיימא לאזרחיה בעוטף ולכל תושבי הדרום והמרכז בכלל. הזוי שירי רקטות על אזרחי המדינה הפך לדבר שבשגרה כל תקופה. אנחנו מייחלים למהפך מחשבתי ותודעתי ולפירוז הרצועה מרקטות כשלב הכרחי לסיום המבצע הזה".

להעצים את הנשים והנשיות

אסתר ואיתי הקימו יחד את 'ערוגות' - עסק מצליח לקוסמטיקה טבעית. אסתר היא הרבליסטית, נטורופטית ויועצת תזונה ובריאות. את 'ערוגות' התחילה במטבח הביתי, שבו רקחה מוצרי טיפוח מצמחי מרפא. העסק הלך וגדל וכיום יש להם מפעל גדול באופקים, חנות בשובה ובנתיבות, 30 נקודות מכירה ברחבי הארץ ואתרי אינטרנט שמוכרים בארץ ובחו"ל. זו החברה האורגנית היחידה בישראל שזכתה לקבל תו תקן בינלאומי, מה שהביא אותה לייצג את ישראל בכנס עסקי המתמקד במוצרים אורגנים וטבעיים במזרח התיכון שהתקיים בדובאי. "בערוגות אנחנו מפתחים מוצרי קוסמטיקה על בסיס צמחים בלבד. מוצרי הקוסמטיקה שאנחנו שמים על עצמנו הם מרק של כימיקלים", היא אומרת. "הם כוללים נפט מזוכך, משמרים, מבשמים ורעלנים שהם זולים לתעשייה ויקרים לצרכן. את המחיר אנחנו משלמים בבריאות שלנו. העור הוא איבר הנשימה הגדול ביותר בגוף, וכמו שאפשר להזיק לו כך אפשר גם לטפח ולהזין אותו".

תעשיית הקוסמטיקה עולה כפורחת ונשים רבות עושות טיפולי בוטוקס, ניתוחים וכדומה. מה דעתך על האופנה הזאת?

"אליי מגיעות הנפגעות של כל הטיפולים הללו", היא אומרת. "יש המון תופעות לוואי כמו שטפי דם, עיוותים וחוסר איזון בפנים כתוצאה מהחדרת חומרים זרים מתוך שאיפה להיראות צעירה. תעשיית הקוסמטיקה בנויה על יכולת לגרום לנו להרגיש רע עם איך שאנחנו נראות", היא אומרת. "גם אנחנו ב'ערוגות' היינו חלק מזה: בכל שנה אנחנו עורכים לצורכי פרסום הפקת אופנה עם משפיעניות ודוגמניות. השנה אמרתי לצוות הדיגיטל שלי: 'די! למה לתמוך במה שגורם לנשים להרגיש לא טוב עם עצמן?'. הרי האג'נדה של 'ערוגות' היא העצמת נשים, ואילו בתעשייה הזאת דוגמנית מעל גיל 20 היא כבר זקנה ומי שיש לה כמה קילוגרמים מעל שידפון נחשבת מלאה. יצאנו עם פוסט של 'קוסמטיקה אמיתית לנשים אמיתיות' וכתבנו: 'הדוגמניות שלנו זה אתן'. החלטתי שנשים רגילות יבואו להפקת הצילומים השנתית שלנו ויהיו הדוגמניות של המוצרים. כמובן שהבטחנו אלבום צילומים אישי, מארז מוצרים של 'ערוגות', ארוחה טובה ויום מפנק, והזמנו את הנשים להצטרף. הפוסט הפך לוויראלי תוך כמה שעות", היא מתרגשת. "אלפי נשים כתבו לי כמה הרשתות החברתיות גורמות להן להרגיש רע עם המראה שלהן וכמה שהפוסט שלנו נגע בהן ושימח אותן. אנחנו ממשיכות לקבל תגובות מרגשות מנשים עם נכויות ומנשים מלאות, וכולן רוצות לקחת חלק בפרויקט הזה. בתחושה שלי, אני לא מוכרת קוסמטיקה. קוסמטיקה היא כיסוי על פגמים וטיפוח הוא הזנה נכונה ובריאה. השליחות שלי ב'ערוגות' היא להעצים ולרומם נשים ונשיות".