לפני כמה ימים נפגשתי עם רב חסידי שדיבר איתי בלהט ובאריכות על הגאולה ועל המשיח. הוא הסביר לי מדוע ללא כל ספק האדמו"ר של חסידותו הוא המשיח ושאין על כך עוררין. האמת היא שהוא היה כל כך נלהב ומנומק, שכמעט השתכנעתי בעצמי... כשיצאתי מהפגישה, שקעתי בהרהורים על כך שלפעמים, דווקא תמונה נחרצת מדי שיש לנו בראש על משהו – בין אם לכיוון חיובי ובין אם להיפך, מונעת מאיתנו להבחין בכך שאולי הקונספציה שלנו שגויה. אולי מתחת לאף שלנו, משהו מתרחש אבל בגלל הנחרצות המנומקת שלנו, אנחנו מחמיצים אותו. חכמים לימדו על כך ש"שלושה באין בהיסח-הדעת; אלו הן: משיח, מציאה ועקרב"" (סנהדרין צז, א). ידועה ההלצה שכאשר המשיח יגיע, לאחד זו תהיה מציאה ולאחר עקרב... אך כעת ברצינות, יש בדורות האחרונים אתגרים רוחניים עצומים, שמחייבים אותנו לאימוץ נקודת מבט פנימית על כל מה שמתרחש. כאשר קיימת תפיסה פשטנית מדי, עלולים לפרש בצורה שגויה את המציאות ולא להבחין לעתים בפיל שנמצא במרכז החדר. למה אני רומז? לב שבור בסוף חודש תמוז, התרס"ד (1904) בעצרת פומבית שנערכה ביפו, ב"שבעה" לפטירתו של בנימין זאב הרצל (ממש לפני כמאה ושבע עשרה שנים), נשא הספד רבה של יפו, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בחישוב קל נוכל לגלות שהרב עלה ארצה כחודשיים קודם לכן, בכ"ח אייר. באזכרה שנכחו בה כמאה איש האווירה היתה קשה וכואבת: "האנחה, הבכיה הכללית היתה כללית ומקפת, על כל פנים ניכר היה שנקרע בפנים הלב איזו קריעה עמוקה, הגורמת כאב נורא... הרה"ג קוק אמר כי התנועה הנוכחית היא בבחינה של משיח בן יוסף, כי העומדים לצד התנועה של משיחיות בן דוד צריכים לדעת כי הרבה עליהם ללמוד בנוגע לסדר ובינה מהראשונים, וכי נגד זה צריכים בעלי התנועה המשיחית היוספית לזכור מה שאמר הקב"ה כי "בן דוד בראש", לאמר: התורה קודמת לכל" (פורסם בעיתון 'השקפה', י"ד באב תרס"ד; הובא לאחרונה בספר 'לב האומה', הרצל בעיני רבני דורו בעריכת ר' משה נחמני עמ' 207). הרב ראה בפטירתו של הרצל בטרם עת (בגיל 44 בסה"כ) ביטוי לכך שלא השכלנו להביא לאחדות חלקי האומה השונים זה מזה. וכפי שאמר בהספדו: "ומצד חסרון הכשרתנו אין הכוחות מתאחדים להשכיל מעבר מזה איך שההכשר הכללי (-הציונות הלאומית החילונית) לישראל אינו כי אם בסיס ליסודו המיוחד (- היסוד התורני הייחודי לישראל כעם מיוחד)... ולעומת זה ההכרה שהחפץ לחזקם של ישראל והתנערותם בתור אומה חיה, עם כל צרכיה החומריים, שהוא דבר נכון כשמצטרף לכל התכונה הראויה, גרמה עד כה שלא הצליחה במעשיה, עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים שהלכו בדרך מסוכנה כזאת עד שהמנהיג הראשי (-הרצל) נפל חלל מעוצר רעה ויגון..." הזמן מאיר בתכונתו. ימי בין המיצרים שאנו בפתחם, מעוררים בכל שנה מחדש את השאיפה לאחות את הקרעים שהובילו לחורבן. האם המשבר שהרב תיאר תוקן מאז? לב פתוח בקטע מופלא מיומנו של הרצל, (שתיאר מאורע ככל הנראה באמצע שנות השלושים לחייו), שפורסם לראשונה בתרגום מגרמנית לעברית זמן קצר לאחר פטירתו ('השקפה' כט תמוז התרס"ד) תיאר את תהליך כתיבתו את ספרו מדינת היהודים: "בשני החודשים האחרונים לשבתי בפריז כתבתי את "מדינת היהודים". שום דבר אחר לא כתבתי בחיי בכל כך התרגשות כמו את ספרי זה. אוכל לומר כאילו חשתי איזה דבר רועש מעל ראשי בעת שכתבתי את ספרי ההוא. עבדתי בחיבור הספר כל הימים בלי הפוגה. כל כוחי שאף ספר זה". כאשר סיים את כתיבת הספר, הוא הלך לבקש פידבק מאחד ידידיו הטובים, ואת שהתרחש תיאר הרצל כך: "בעת הקריאה החל ידידי לצעוק. לא תמהתי על זה מפני שידידי זה היה יהודי, וגם אני בעצמי צעקתי פעמים הרבה בעת הכתיבה, אך לתמהוני הגדול פירש לי ידידי את צעקתו באופן אחר. הוא חשב כי נטרפה דעתי עליי, ובהיותו ידיד נאמן לי היה מצטער מהאסון הזה, ויברח ולא אמר לי מילה אחת". הרצל כמעט וירד מן הרעיון בעודו משיב לידידו שהציע שילך לקבל עוד חווות דעת: "אם רעיוני עושה רושם כזה על איש משכיל וידיד נאמן, אניח את הדבר". את מצבו הנפשי באותם ימים תיאר במילים הבאות: "אלה היו ימים נוראים לי, מצבי זה אוכל לדמות רק לגוף מלובן באש אם ישליכוהו לתוך מים צוננים. ממילא מובן שאם זה יהיה גוף של ברזל, היה יהיה לפלדה". לאחר שכתב בסיום דבריו על יומניו שהתמלאו בכל המשא שהיה עליו לסבול, על מתנגדיו ותומכיו, הוא חותם: "אך אחת אוכל לומר ברור ובלי כל ספק: התנועה תקום. לא ידעתי מתי אמות, אך הציונות לא תמות. מימי הכנסייה בבאזל יש ליהודים שנית בא כוח העם" (מובא בספר 'לב האומה' עמ' 202). *** סיפורו המופלא של חוזה המדינה נר הוא לרגליי בכל מיני צמתים בחיי. לא לבוז לעולם ליום קטנות. לא להתיימר לדעת מניין ואיך תבוא הישועה. לחיות עם לב פתוח, גם לחלומות שלי וגם לחלומותיהם של אחרים. "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (משנה תורה הלכות מלכים יב, ב).
