"סליחה שאני מפריעה ולא מנומסת. אתה יאיר יעקבי?" שאלה האישה הדווקא מאוד נחמדה ומנומסת את יעקבי בבית הקפה החביב בפתח תקווה. היא גילתה לו בהתרגשות שהיא קוראת בשקיקה את הטורים שלו בעיתון 'בשבע' ושהיא אפילו כתבה לו מייל בעניין. יעקבי שמח מאוד וענה לה בלבביות, וכשהיא הלכה תהיתי למה הוא לא סיפר לה על ספרו הראשון שלשמו התכנסנו. הספר 'לא עשו חכמינו' מיועד הרי בדיוק לה. ספר שכולו סיפורים פרי דמיונו הקודח של יעקבי, רובם פורסמו בטוריו בעיתון זה, מיעוטם בבמות אחרות וכולם עושים טוב ושמח על הלב.

"היה לנו בבית ספר של קישון עם סיפורים קטנים ומצחיקים. כשגדלתי אמרתי לעצמי: למה אין לנו, לדתיים, גם ספר כזה? הרי יש כל כך הרבה על מה לצחוק", אומר יעקבי. "הרבה פעמים כשמישהו כותב משהו מצחיק ומגזרי ברשת החברתית, אנשים מיד כותבים לו 'נישתי' כאילו זה משהו רע. בעיניי זה בכלל לא רע. זה דווקא נחמד שיש לנו משהו משלנו, וצריך להפסיק להתנצל ולהגיד 'סליחה על מי שאנחנו, אנחנו מנסים להיות אתם ולא הולך לנו'. יכול להיות לנו הומור משלנו. תהיתי למה אין לנו ספר כזה, שאתה יושב בליל שבת ומנשנש אותו, אתה צוחק וכיף לך. ואז אמרתי: במקום שאין איש, היה איש". כלומר, שב תכתוב ותוציא אותו לאור. וזה קרה. יעקבי חובק היום מלבד טור ומופע סטנדאפ, וכמובן חברות הדוקה ברביעיית אנדרדוס, ספר חדש בהוצאת ידיעות ספרים.

איך נולד פופרשפיגל

בית הקפה שבו אנחנו יושבים מזכיר ליעקבי את תקופת הדייטים שלו, שנגמרה בגיל שלושים עם החתונה. בעודנו מחכים למלצרית הוא מגלה לי כמה טכניקות למסמוס דייטים גרועים ומשחק־מבחן למדויטת, כדי לבדוק ספורטיביות בסיסית. התקופה ההיא הייתה ארוכה בעיניו כמו גלות בית שני, כולל הקינות. את עשרות או מאות הדייטים הוא מסכם במשפט אחד: "ניצלתי בנס ושיחקתי אותה בענק", ומתכוון כמובן לרעייתו שתחיה. קוראי הטור השבועי ב'בשבע' מכירים את אשתו של יעקבי, או לפחות חושבים כך. על גבי העיתון היא נקראת יעקבינית. בחיים האמיתיים קוראים לה אריאלה והיא קלינאית תקשורת שמתמחה בגמגום. השניים חובקים ארבעה ילדים, הקטן בן חודשיים.

בוא נדבר רגע על אשתך. היא מאשרת את מה שאתה כותב עליה?

"כן, אבל היא תמיד בסדר עם זה, כי אשתי שבטורים היא כל כך לא דומה לאשתי שבמציאות, זה כל כך רחוק ממנה, שמי שבוחר להאמין בזה שיהיה בריא".

אבל קורה שמדברים איתה על מה שכתבת?

"כן, קורה ששואלים אותה על מה שקרה אצלנו השבוע בבית, כלומר על מה שהיה בטור. כמובן שאין לה מושג על מה מדברים, כי זה לא באמת קרה, אז לוקח לה כמה רגעים להבין על מה מדובר".

אם הטורים שלך כל כך מופרכים, איך ומאיפה הם נולדים?

"הרבה פעמים יש בטורים גרעין של אמת, ומשם אני הולך אחרי המצחיק". ואיפה מלקטים את גרעיני האמת? מהפנצ'רים. "הרבה פעמים כשקורה משהו לא טוב, כשהדברים משתבשים, אשתי אומרת לי 'יש לך כאן טור'. נגיד יש יונים במרפסת, אני חושב 'איך מתמודדים עם זה' ואשתי מנחמת 'יש לך כאן טור'. עכשיו, כשעברנו דירה והייתה לנו הובלה, אמרתי לעצמי 'משהו חייב להשתבש פה כדי שיהיה לי משהו לטור'". אבל זה לא קרה. נכון למועד כתיבת שורות אלה הכול בסדר עם הציוד של משפחת יעקבי. אני מקווה בכל לב שמשהו בכל זאת נשבר, נגנב או נעלם כדי שיעקבי לא יישאר נטול רעיונות.

יעקבי החל לכתוב את הטור השבועי שלו בעיתון הזה לפני קצת יותר מארבע שנים. "בשנה־שנתיים הראשונות זה בא בקלות, מאז זה כבר יותר מאתגר. הטור שלי אמור לגרום לתגובה פיזית אצל אנשים, לצחוק. נראה לי הזוי לדרוש שטור יחולל דבר כזה ונראה לי הזוי שזה קורה בפועל. אז כן, זה מאתגר, אבל אני אוהב את המחויבות הזאת וזו עבודה נהדרת, אני עושה את מה שאני אוהב".

יש לך טורים שהם רק מצחיקים, ויש כאלה שמביעים ביקורת חברתית.

"תמיד רציתי להיות מצחיק, חשוב להיות מצחיק, אבל חשוב להיות עוד דברים. במקצוע שלי יש דואליות כזאת. מצד אחד אני מאושר ממה שאני עושה, מצד שני יש לי קול כזה 'כן? רק להיות מצחיק?' זה מין מאבק פנימי. לגבי הטורים הכאילו נוקבים, סדרי העדיפויות שלי הם קודם כול שיהיה מצחיק ואחר כך אם גם אמרתי משהו, זה נחמד".

הסיפור שפותח את הספר של יעקבי מגולל מעשה בקריאת מגילת העצמאות לנשים, שהחליטה לייסד גברת פמיניסטית בשם תהילה קריאף. אמות הסיפים רעדו, רב הקהילה הזדעק ולבסוף בוטלה קריאת מגילת העצמאות לנשים ואילו הקריאה לגברים נעשתה חובה גמורה. "זה התחיל ממקום מצחיק. לא חשבתי על זה כמשהו ביקורתי, ואז התחלתי לשחק עם זה והשתמשתי בטכניקות של קומדיה שמקצינות ומגזימות, מה שאוטומטית יוצר אמירה. אז אני לא רוצה לומר שאני עיוור לאמירה, היא לא יצאה לי בטעות, אבל בעיניי הסיפור הזה קודם כול מצחיק. עכשיו, אף אחד לא יוצא שם נקי. היא יוצאת פמיניסטית קיצונית, הרב יוצא קיצוני כאילו נחרב העולם, וזה סוג של מראה להרבה פולמוסים בכל מיני יישובים וקהילות, שבהם אנשים נכנסים כל כך ברצינות לסוגיות כל כך שטותיות. אז זה בסדר להתעסק בדברים האלה, אבל תהיו מסוגלים גם לצחוק על עצמכם. אין יותר הזוי או מגוחך מאנשים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות".

חסר הומור בציבור הדתי? או בכלל בציבור הישראלי?

"אני חושב שלציבור שלנו יש נטייה לקחת את עצמו מאוד ברצינות. מגדלים אותנו בתודעת שליחות ובתודעת תפקיד, ואנחנו מאוד זהירים כי אנחנו המקף שבין התורה לעבודה ולמקף אסור ללכת לאיבוד. אני אומר: אנחנו לא מושלמים ולא נהיה מושלמים, בואו נצחק על עצמנו קצת". וכאן יעקבי מעמיק פנימה ברובד נוסף: "באדם שצוחק על עצמו יש משהו אמוני. כי אדם שלוקח את עצמו מאוד ברצינות הוא אחד שעף על עצמו. האמת, כמה שליטה אתה חושב שיש לך על החיים שלך? יש אנשים שיש להם רצף של שתיים או שלוש החלטות טובות בחיים, אז הם כבר חושבים שהם בשליטה. איזה שטויות. אנחנו עושים את המקסימום. לפעמים זה הולך וזה אחלה ואנחנו אומרים תודה ולפעמים זה פחות, אז בואו נצחק על עצמנו קצת. ומעבר לכך, דוד שלי אמר לי פעם שליהודים יש כל כך הרבה סיבות להיות עצובים, אז אם יש סיבה לשמוח תחלבו את כל הכיף מזה, כי צריך לאזן ימים אחרים".

רותי צימרפלד, אלישע פייפר, אלישע פופרשפיגל ופיירברג הזקן הם שמות מדגמיים של כמה כוכבים בספר של יעקבי. הגוזמה הזאת היא בהחלט הדבר הראשון שמעלה חיוך על שפתי הקורא. "פעם השתמשתי בשם משפחה אמיתי. זה היה שם משפחה שאין הרבה ממנו בארץ. אותה משפחה חשבה שהתכוונתי אליה. חלק אהבו את זה, חלק פחות, ואז אמרתי שאני יותר לא מסתבך". מאז הוא ממציא שמות משפחה מופרכים. "חוץ מזה, שמות משפחה אשכנזיים ממש מבקשים את זה, אז אני משתדל. לפעמים אני גם לוקח שמות של כוכבי NBA ומתרגם אותם כדי לפנק את מי שאוחז". שמות מזרחיים, אם שאלתם, פשוט קשה הרבה יותר לסבך.

מה לא עשו חכמינו?

הרעיון של הספר מתגלגל אצלו בראש כבר יותר מעשור. "הייתה תקופה שבה גרתי בירושלים וכתבתי לעצמי סיפורי האחים גרים, עם הטוויסט של מה היה קורה אם הם היו מתרחשים בציבור הדתי. קראתי לזה אגדות האחים סרוגרים, שזה שם נורא. כתבתי כמה כאלה ושלחתי לחברים, ואיפה שהוא בראש הייתה לי פנטזיה שאם אני אכתוב מספיק כאלה, אז יום אחד אני אוציא ספר עם סיפורים קצרים. הרגשתי שחשוב שיהיה אחד כזה לדוסים, שבו הם צוחקים על עצמם. ברור שזה לא החזיק, כי כדי להוציא ספר צריך מחויבות ובאיזשהו שלב זה הוזנח. אבל כשהגיעה ההצעה מ'בשבע' אמרתי לעצמי אוקיי, הנה זה יכריח אותי לכתוב מה שאני באמת רוצה, ואולי יום אחד יהיה כאן גם שלם שעולה על סכום חלקיו, ואני מקווה שזה מה שקרה. מבחינתי הספר הזה הוא סגירת מעגל שמאוד מרגשת אותי".

לספר קוראים 'לא עשו חכמינו'. בעיניי מדובר בהברקה, אבל אני מניחה שהיו כאלה שמשחק המילים קצת הפריע להם.

"בחירת השם לקחה המון המון זמן. היו כל מיני אופציות. אחת מהן הייתה 'חיות הקודש והיכן למצוא אותן', אבל ידעתי שלא הרבה יבינו. כשנחתי על 'לא עשו חכמינו' הייתי מבסוט. זה הרגיש לי שזה מאוד אני". אבל כן היו שניים־שלושה אנשים שהעירו לו. "יש נטייה כזאת לקחת משהו ולהפוך אותו לקודש. יש ספר על חכמינו ויש לו שם וזה נהיה קדוש, אז עכשיו צריך לא לפגוע בשם של הספר? 'כה עשו חכמינו' הוא ספר מצוין. גדלתי עליו, אשתי קוראת אותו לילדים, אבל זה לא אומר שאי אפשר לעשות עליו משחק מילים. זה גם מה שאני בא להגיד בספר שלי. חכמינו הם מלאכים כבני אדם. אבל אנחנו אנשים פשוטים, בואו נצחק על עצמנו. אנחנו לא חכמינו וקורים לנו דברים אחרים".

אנשים רבים מפרגנים ליעקבי ומגיבים בהתלהבות על הטורים, יש גם קהל נלהב של כמה מאות שרכשו את הספר עוד לפני שהוא יצא לאור, מתוך אמון ביצירה שלו. אבל יש גם מי שמעבירים ביקורת, בעיקר כשהם מרגישים שהוא חוצה את הגבולות. הם טוענים שהוא הגזים, ודורשים שיחזור בו. המחמירים כבר קבעו שאין לו חלק לעולם הבא. "ברור לי שיהיו כאלה שלא יתאים להם מה שאני כותב, כמו שיהיו כאלה שבשבילם אני לא מעז מספיק. האמת היא שאני לא יודע איפה הקו עובר, אני יודע איפה עובר הקו שלי. פעם מישהו ניגש אליי ושאל על מערכון של אנדרדוס 'איך עשיתם דבר כזה?'. אמרתי לו 'כנראה שאנדרדוס זה לא בשבילך. זה כנראה בשבילי ובשביל דומיי וברוך ה' יש מספיק אנשים כאלה'". אגב, גבולות הגזרה הם בעיניו אתגר מצמיח ולא מעכב: "היצירה שלי ושל אנדרדוס בכלל היא מראש כזאת שמשחקת בתוך גבולות גזרה מסוימים. הרבה יותר קשה להיות מצחיק כשאתה לא כל הזמן בועט או מדבר גסויות, וזה יוצא לטובתי כיוצר, זה מעודד יצירתיות. כשיש גבולות גזרה ואתה בכל זאת מצליח להיות מצחיק, זה הרבה יותר טוב מסטנדאפים שיוצאים מחוץ לקווים".

גם המפרגנים וגם המבקרים הגיעו ברובם כאינטראקציה לטורים ב'בשבע', במה שהוא מדבר עליה בהערכה ובתודה. "אני מאוד מעריך את הבמה שיש לי בבשבע. אני משתדל לא לקחת דברים כמובנים מאליהם וגם את זה אני לא לוקח כמובן מאליו. העיתון נתן לי את הבמה לכתוב את מה שרציתי לכתוב, וגם להגיע לקהל גדול. אנשים התחילו להכיר אותי יותר מאשר 'ההוא מאנדרדוס' ולמדו להכיר אותי כאינדיבידואל לצד זה שאני חלק מהחבורה, ועל כך אני אסיר תודה".

מספר את הבדיחה וצוחק ממנה

יעקבי (38) גדל ברעננה ואפילו שיחק את זבולון במסיבת הסיום של בית הספר היסודי. אבל הוא היה בעיקר תלמיד הישגי ולא חיית במה, גם לא מיושבי הספסל האחורי שמריצים דאחקות בטיולים. "איפשהו בתקופת הישיבה התיכונית ירד לי הביטחון העצמי וחששתי לעלות על במה. בהכתרה של השמינית הייתי בין התלמידים היחידים שישבו בקהל". אבל היה גם קאמבק. כשהחבר'ה מהחדר בישיבת ההסדר בקריית שמונה חיפשו קריין להצגת פורים, יעקבי הסכים לקבל על עצמו את עולו של התפקיד. "הרגשתי שיש פה דלת שנפתחת ושאולי כדאי שאכניס את הרגל. הסכמתי וזה הצליח מעל המצופה". על הישיבה, שהייתה האינקובטור לחייו הבוגרים, יש לו רק דברים טובים לומר. "קריית שמונה זה מקום שנותן לך המון ביטחון בכל התחומים. היא הייתה המקום הראשון שהגעתי אליו ואמרו לי תבוא ותהיה מה שאתה. זו הייתה חממה שנתנה את התחושה שמה שאני אעשה, יהיה בסדר".

בתום תקופת ההסדר יעקבי נרשם ללימודי משפטים וכן למחשבים ולרפואה. הוצעו לו מלגות לרוב, אבל מרוב טוב הוא לא ידע מה לבחור. הוא החליט ללמד אנגלית במשך שלוש שנים ובמקביל למד מנהל עסקים עם התמחות במערכות מידע. את העבודה בשלוש השנים שאחר כך הוא שנא בכל רגע. "עבדתי בהטמעת מערכות בבנק, עבודה שמאוד לא התאימה לי. בכל פעם שחיכיתי לאוטובוס לעבודה, התלבטתי אם לעלות עליו או להשליך את עצמי למרגלותיו".

בדיוק בתקופה הזאת הגה נדב נוה את הקמת אנדרדוס וכשהטלפון ממנו הגיע, ואיתו ההצעה ליצור מערכונים ולהעלות אותם ליוטיוב, יעקבי המיואש אמר מיד "כן". "זה לא היה קורה אם היה לי טוב בעבודה, כי הייתי חושש. בגלל שהייתי במקום שכל כך דיכא אותי מבחינה יצירתית, מיד הסכמתי". בהתחלה הוא לקח יום חופשי שבועי מהבנק ובו עסק בענייני אנדרדוס. כשהחלו ההופעות, הוא פרש לגמרי ועבר לעבוד בחברת 'רוגטקה', חברת ההפקה של שלמה בלס, במקביל לעיסוק בענייני אנדרדוס. "זה היה ממש בית ספר בשבילי. למדתי לעבוד עם שחקנים, לכתוב, לביים וידאו, לכתוב סטורי בורד, לערוך נכון. אני חייב להם המון". לפני כארבע שנים הוא החל לכתוב את הטור שלו ב'בשבע' וגם מופע הסטנד אפ כבר עמד להיוולד. אז הוא הפך לעצמאי לגמרי ומדי פעם הוא עושה עם 'רוגטקה' פרויקטים, כמו גם עם לקוחות אחרים.

גם בתוך אנדרדוס הוא לא חשב שיהיה בקדמת הבמה. "חשבתי שאתמקד בכתיבה, כי מה שעולה ביוטיוב לא נמחק משם. אבל נדב, שיזם את הפנייה אליי, ידע שהוא יצליח לשכנע אותי והוא גם לא היה צריך להתאמץ יותר מדי. הייתה לי תחושת בטן שיש פה משהו טוב שאני רוצה להיות חלק ממנו באופן הכי רחב שאפשר. ככל שאנדרדוס הצליח יותר כך קיבלתי יותר ביטחון, מה שהוביל ליכולת שלי לעמוד ולעשות מופע סטנדאפ לבד, רק אני והשם שלי, ושזה יהיה מצחיק ומוצלח". בניגוד למי שבאים מכוכב נולד, גוט טאלנט ובית הספר למוסיקה, הביטחון והעשייה הבימתיים התבססו אצלו לאט לאט. "זה גם נותן ביטחון בחיים האישיים. אני הולך קצת יותר זקוף ורגוע ושמח במה שאני. זה היתרון הגדול של המקצוע הזה. אם אתה יודע לקחת את הפידבקים בצורה הנכונה, לא לעוף גבוה מדי כשהם טובים ולא לשכוח מהם כי לא ליטפו אותך ביום ספציפי, זה יכול לבנות בך משהו עמיד יותר, גם אם לא היית אדם סופר בטוח בעצמו מלכתחילה".

אי אפשר לראיין אומן ולדלג על מגפת הקורונה, שחוזרת אלינו בימים אלה בתנופה אדירה. יעקבי מציג גישה קצת שונה מזו ששמענו מרוב האומנים. "כשהקורונה התחילה זו הייתה מכה מורלית מסוימת, כי זה לא כיף לגלות שאתה לא חיוני. אבל אני חושב שזו זכות לחיות בדור שבו יש לי פריבילגיה להתפרנס ממשהו לא חיוני, שלאנשים יש זמן ואפשרות לצרוך את מה שאני נותן. אבל בזמנים כאלה אנחנו ומדריכי הטיולים הראשונים ללכת. אז הבנתי וקיבלתי את זה. אבל זה עדיין לא כיף.

"מצד שני הייתה הרבה סייעתא דשמיא, דברים קרו והיה מה לעשות. לקראת החצי השני של התקופה התחלתי לעשות הופעות סטנדאפ בזום. זה משהו שנמנעתי ממנו בהתחלה ואז אמרתי אולי דווקא יהיה בסדר, כי בהופעות סטנדאפ אני קצת משוגע, ולהפתעתי זה עבד".

איך החוויה של לעשות סטנדאפ בזום?

"הופעות סטנדאפ בזום זה משהו מיוחד. אתה לא רק המופיע אלא גם הקהל. בזום כולם חשוכים או מושתקים, ואתה לא מקבל את הפידבק מהקהל, אז אתה צריך להגיב לעצמך. נוצרה הזיה שבה אני מספר את הבדיחה, אני צוחק מהבדיחה של עצמי ואז מבקר את עצמי על הביצוע שלה. ואם היא לא יצאה טוב אני מסביר גם למה". לאחרונה היה גל הופעות וחזרה לשגרה, אבל המגפה שוב מרימה ראש. בינתיים הוא שומר על אופטימיות, "אבל אולי אני בהכחשה".

הפרעות הביאו ציוצים טובים

"כשהודעתי לשכנים על עזיבתי, ציפיתי למטר של תחנונים והפצרות שנחשוב מחדש ואולי נתחרט, אבל עושה רושם שיציאתו של יעקביני לא עושה רושם. להפך, תאוריה שמתגלגלת בבניינים הסמוכים מייחסת את ההתדרדרות במצב בעיר לנוכחות שלי ש'מביאה את המנחוס'. שכנים אחרים סירבו להתרגש כי נדב נוה נשאר בשכונה וממילא 'לא צריך שניים מכם'. אגב, אחד מאותם שכנים הוא נדב נוה בעצמו. פלא".

את המילים האלה כתב יעקבי לפני כמה שבועות בטור שהקדיש למעבר שלו מלוד. עיר שבה התגורר כמעט שמונה שנים והתכוון מראש לעזוב בקיץ הזה, לטובת מגורים ביישוב עץ אפרים. לפני שלושה חודשים, לכבוד הפינאלה של התקופה היפה הזאת, הגיעו הפרעות ואיימו גם על שכונת מגוריו.

"אנחנו הגענו ללוד לא מתוך אידיאל בכלל, וזה לזכות הגרעין התורני. באנו לגור בלוד, כמו שבאים לגור בכל מקום אחר. והכול היה בסדר, או שסיפרנו לעצמנו שהכול בסדר, אני לא יודע. וכשהכול התפוצץ זה היה מאוד מאוד מפחיד". הלילות הראשונים, שכללו מלחמה ברחובות בשילוב אזעקות מעזה, היו מאוד לא סימפתיים בלשון המעטה. "אבל למרות שאנחנו לא אידיאליסטים ענקיים ולא פטריוטים גדולים, ואני אפילו קצת פחדן, הרגשנו שנכון להישאר בעיר וניסיתי לעזור עם ציוצים ולספר מה קורה. אנשים מהשומרון יצרו איתי קשר כדי להגיע ולשמור כאן. מישהו שהתכתב איתי שלח לי תמונה שלו עם החבר'ה אחרי שהם הגיעו ללוד. זה היה מאוד מרגש, כמעט בכיתי. הרגשתי שיש סכנה לחיי ואנשים הגיעו לעזור לי. בשכונה שלנו עשו פטרולים ותצפיות, ואני אוהב לומר שהתחלתי בפטרולים אבל אז אמרו לי שאני לא מרתיע אלא אני נראה כמו פיתיון. אז עזרתי בתצפיות. אני לא יודע כמה תועלת הבאתי, אבל יצאו לי מזה כמה ציוצים טובים וכמה עוקבים חדשים", הוא בורח לציניות, "עשיתי מזה את ההון שלי. הרגשנו שתרמנו את חלקנו הקטן וזה היה בעינינו חשוב וטוב".

כשהוא מסתכל על התמונה הכללית, מתערבבות בו שתי תחושות: "מצד אחד חשנו את עם ישראל התומך, ומצד שני הרגשנו את ההפקרות של הממשלה והמשטרה. אני רואה מהגג בקבוקי תבערה ואבנים, כש־50 מטר משם זו תחנת המשטרה. לקח להם עשרות דקות להגיע לשם, וגם אז הם פיזרו את האנשים והלכו. עכשיו, אני אולי לא מה־FBI, אבל אם קרה שם משהו זה יקרה שוב וזה כמובן קרה שוב. אז איפה הנוכחות? הייתה תחושה שהקריבו אותנו לטובת השקט הכללי". הוא מודה שלרגע אחד גם חלפה בו המחשבה לבטל את המעבר ולהישאר בעיר, אבל הרגע הזה חלף משום שהתוכניות המשפחתיות נרקמו זמן רב לפני כן. "אבל אני אגיע לעשות מילואים בפרעות הבאות, אם יהיו", הוא מבטיח בנדיבות.

עם איזו מסקנה יצאת מהאירוע הזה?

"אני לא אשקר לך, יצאתי קצת מיואש".

זה לא החומר למערכון הבא.

"לא. יש איזושהי תחושה שכנראה נצטרך לחטוף כאפה גדולה יותר כדי להתאפס על עצמנו. אני מקווה שזה לא יגבה יותר מדי קורבנות. זה קשוח, אבל זה מה שאני חושב. צריך להגיד, חייתי בלוד בדו־קיום. הייתי מעורב בתאונות דרכים עם ערבים פעמיים, פעם אחת באשמתם ופעם באשמתי, וההתנהלות תמיד הייתה מאוד נחמדה. הרופא שלי בלוד הוא ערבי והוא דאג לי באמת. אני חולה עליו. אפשר לחיות יחד, אבל כדי שזה יקרה צריך להיות ברור מי הריבון, החוקים צריכים להיות זהים בשביל כולם ואכיפה זהה לכולם, ואז אולי יהיה פה משהו. אבל אם לא נעשה זה, גם את מה שיש אנחנו נאבד".

אגו בכמות הגיונית

בעמוד התודות בסוף הספר כותב יעקבי תודה "לחברים האהובים מאנדרדוס על חלקם המכריע בהסבה המקצועית המפתיעה, שהובילה בין השאר לספר זה". לצד העשייה העצמאית שלו, יעקבי הוא לגמרי חלק מההרכב הקומי שהביא אותו אל הבמה. החבורה חזרה להופיע "בדיוק לסבב השני של הקורונה", הוא אומר, ומוסיף שיש כמה פרויקטים של הקבוצה על הגריל. בקרוב נזכה לטעום משהו מזה. כבר כמעט עשור החבורה רצה יחד, דבר לא שכיח בתקופה של יוצרים סוליסטים. לכל אחד מבני החבורה יש גם מסלול יצירה נפרד. יעקבי חושב שזה המזל ואולי אפילו עוגן. "זה עוזר לנו להתכנס וליצור ביחד בלי בעיות של אגו. אני חושב שבהרכבים כל אחד רוצה לבוא לידי ביטוי ואז זה מתפוצץ. אבל מאחר שהשכלנו למצוא כל אחד את המקום שבו הוא בא לידי ביטוי, יותר קל לעשות פשרות".

אבל לפעמים אתם מתחרים על אותה נישה, לא? למשל סטנדאפ. מתן צור התחיל להופיע עכשיו והשאר בדרך.

"אני לא חושב שאנחנו מתחרים על אותה נישה. זו אבולוציה טבעית של קומיקאי, לרצות לעלות על במה לבד. בימי אנדרדוס הראשונים מאוד הקפדנו להישאר כחבורה מגובשת בעיני הציבור כדי לשמור על מותג מאוחד. אבל היום אנדרדוס הוא מותג מספיק חזק, ומי שרוצה לעשות משהו שיעוף על זה. הצלחתו הצלחתנו מה שנקרא, למרות שאנחנו לא חולקים את הכסף".

יעקבי שמח וגאה בעובדה שיש בין האנדרדוסים פרגון, גם כשכל אחד פוסע בשבילים העצמאיים שלו. "תמיד יש קנאת סופרים וזה הגיוני, אבל אפשר גם לקנא במשהו וגם לפרגן לו מאוד, והפרגון מנצח את הקנאה. נדב העלה עכשיו מערכון שהוא צילם עם הבן שלו, ממש מצחיק. ראיתי את זה ומיד שיתפתי. כשנדב שבר את הטוויטר עם סרטון שהוא העלה אמרתי: וואלה, איזה כיף". החברים מצידם גם שיתפו את הפרסומים על הספר החדש שלו.

אבל זה מקום נפשי שצריך להגיע אליו, לא?

"נדמה לי שכן. יש בינינו אהבה גדולה ואנחנו רוצים שכל אחד יצליח. וגם יחסית לאומנים, אם זה מה שאנחנו, כמות האגו היא הגיונית. אני יכול לייחס את זה לכמה דברים, בין היתר לעובדה שכשהתחלנו את אנדרדוס הייתי בן שלושים, לא היינו ילדים קטנים. זה גיל שבו כבר יש לך פרופורציות ואתה יודע שמה שנותנת חבורה קשה מאוד להשיג בתור אינדיבידואל ואתה רוצה לשמר את זה. אנחנו לא בתחרות אני מקווה", הוא צוחק, "יכול להיות שמי שחושב שהוא לא בתחרות - מפסיד".

ואם בפרגון עסקינן, איזה טיפ אתה יכול לפרגן למי שרוצה להתחיל לכתוב?

"מי שרוצה ליצור, צריך לצרוך הרבה ממה שהוא רוצה לעשות. כך גם מי שרוצה לכתוב. חלק ממה שאנחנו מקווים שאנחנו עושים זה לתת לאנשים שלא רוצים לראות דברים מחו"ל משהו שאפשר לצרוך אותו. כשאתה צורך את מה שאתה רוצה ליצור, התת־מודע שלך מטמיע מבנים וטכניקות, ולאורך זמן אתה לא שם לב וזה יוצא באופן טבעי. תכתוב הרבה בלי לחשוב. אם זה טוב - זה טוב, ואם זה לא טוב אז אולי תלך להיות מהנדס מחשבים".