בספר "שירת הי"ם", על חייו של הרב יעקב משה חרל"פ, מספר הרב אברהם דב אוירבך שהסתלק בשבוע שעבר לגנזי מרומים: "זכינו לגדול לאורו של הרב יעקב משה חרל"פ. כבר כילדים התייחסנו לרב חרל”פ כאל קודש קדשים".
הוא הוסיף: "חשנו שאמנם הרב מצוי איתנו בשכונה, אך באמת מצוי הוא באטמוספירה אחרת. מעולם לא היינו הוגים בפינו את שמו ולא אמרנו 'הרב חרל”פ’ או 'רבי יעקב משה חרל”פ', אלא אמרנו 'הרב' בלבד. ידענו כולנו את שמו המלא אבל לא הזכרנו את שמו. אמרנו רק 'דרֹב' (באידיש - 'הרב') 'הולכים לרב' 'באים לרב' וכיוצא באלה".
על אותו כבוד שרחשו בשכונה לרב חרל"פ, הוסיף וסיפר בשם אביו, הרב שלמה זלמן אוירבך: "בתקופת המחתרות ו’הבריגדה היהודית’, היו בכל שכונה בירושלים צעירים יראי ה’ שעזבו את דרך התורה והמצוות, בשל הקשיים בשמירת מצוות בעת השירות הצבאי הלוחץ".
לדבריו, "בשכונתנו 'שערי חסד' מספר הבחורים שנטשו את דרך התורה היה מועט במיוחד. הסיבה למיעוט העוזבים הייתה כבוד התורה. הכבוד שכיבדו והעניקו התושבים לרב השכונה, לרב חרל”פ, הביא לאהבת תורה אצל בני הנוער והציל צעירים רבים בשכונת 'שערי חסד' מעזיבת דרך התורה והמצוות.
בירושלים של אז נהגו לומר: כבוד התורה שרוחשים אנשי 'שערי חסד' כלפי הרב חרל”פ, הוא זה שמשרה אווירה של אהבת תורה, מחסן את הצעירים ומטביע בהם רוח ועוז של תורה".
מחבר הספר יאיר חרל"פ סיפר: "כשאספנו חומרים וסיפורים לספר 'שירת הי"ם' – סיפור חייו של הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, נעזרנו רבות בזכרונותיו של הרב אברהם דב אוירבך, ראב"ד טבריה, שנולד וגדל בשכונת שערי חסד, לאביו, הגרש"ז אוירבך זצ"ל. הרב נאות להקדיש לנו שעות ארוכות, ובפיו סיפורים ועובדות אמת על הרב חרל"פ".
לדבריו, "לאחר שיצא הספר 'שירת הי"ם' שלח הרב מכתב הערכה והתפעלות בו כתב: 'לנכון הגיעני מפעלך הנשגב ספר שירת הים. נפעמתי והתפעלתי מהצלחתך המרובה בעריכת הספר... בטוב טעם ודעת ומלא נועם וחן. בשירטוט דמות וצלם ורקמה זיו תאר וקומתו התמירה ושגב רוממותו וקדושתו'".
להלן חלק מהסיפורים מהספר "שירת הי"ם" שנכתבו מפיו:
איזהו מכובד המכבד את הבריות
זכור לי אירוע מיוחד שנחרט בליבי, והשפיע עלי עוד בהיותי ילד. וכך היה המעשה: רב שכונתנו הנערץ, הצדיק ר’ יעקב משה חרל”פ ישב בבית המדרש, כשלפתע נכנס אברך צעיר מאוד שהתחתן זמן קצר לפני כן. ר’ יעקב משה נעמד וחלק כבוד לתורה ולת”ח צעיר זה. הכבוד לתורה והכבוד לת”ח שהתגלו לי באותו רגע, כאשר רב שכונתנו הצדיק והזקן נעמד לפני תלמיד חכם צעיר בימים, נחרטו בליבי. לימים זכה אותו ת”ח להתפרסם בגדלותו, ואף להיות רבה של ירושלים, הלא הוא הרב בצלאל ז’ולטי זצ"ל.
מעשה בשעפסל החלבן
הרב חרל”פ היה לא רק ראש ישיבה גדול שהעמיד תלמידים הרבה אלא גם פוסק חשוב לכל ירושלים. זכורני שבכל בוקר היה מגיע לשכונתנו חלבן בשם שעפסל עם כד של חלב. היה לו מקום קבוע ששם היה עומד עם חמורו ועם כד החלב, והציבור, לרוב היו אלה ילדים, היו מגיעים עם כלים מבתיהם והוא היה מוזג להם את החלב. על מכסה הכד היו סימוני מידות ובו היה מוזג לכלים שהגישו לו תושבי השכונה.
כך נהג מידי יום, לבד כמובן משבתות וימים טובים. במוצאי שבתות, הן בקיץ והן בחורף, היה מופיע כשעתיים אחר צאת השבת והיה מוכר חלב. פעם אחת במוצאי שבת כשהגעתי לקנות משעפסל מעט חלב, גליתי להפתעתי, שכולם מחכים בתור והחלבן איננו.
מסתבר, שהחלבן אומנם הגיע לשכונה, אבל מיד עם בואו התבקש להגיע בדחיפות לבית ה’מרא-דאתרא,’ הרב חרל”פ. סיפרו, שמישהו טען שיש חשש שאת הפרות החלו לחלוב לפני צאת הכוכבים, ועל כן ביקשו מהחלבן לגשת אל הרב כדי לברר את מהימנות השמועה. חיכנו כולנו בכיליון עיניים ובצפייה דרוכה, כדי לדעת מה יעלה בגורל העניין. כמחצית השעה היה החלבן אצל הרב חרל”פ, שערך בירור יסודי, עד שנתברר בוודאות שהחלב נחלב עם צאת השבת ואין בעיה לשתותו.
אשרי עין ראתה כל אלה
באחד העיתונים, פורסמה כתבה, ובה פרטים לא מדוייקים על ‘שירת הים' בבית הגרי”מ חרל”פ. בין השאר, סופר שם על גיגית, שהועמדה במרכז הבית, ומעליה היה הרב קופץ בעת ריקודו. כאשר קרא הרב אברהם דב אוירבך את הכתבה, מיהר להגיב וכתב את שחזו עיניו באותו מעמד בו השתתף. לדבריו, "עורכי המאמר השכילו להביע ולשרטט את המעמד המיוחד, את האווירה ואת חרדת הקודש, השגב וההתרוממות, ששרתה אז בקרב ההמון והציבור, שנאסף להאזין ולשמוע ולקלוט, מאותה שעה גדולה, שרבינו, הגרי”מ חרל”פ, השפיע והפציע בשרעפי קודש, באמירת השירה ברוממות עז, ובליווי ניצוח הניגון הקדוש, שייסד וחיבר, ואשר מפורסם היום בכל העולם. אולם הואיל ואני זכיתי להיות נוכח באותו מעמד עשר שנים ברציפות, לכן מצאתי לנכון להעמיד דברים על דיוקם".
"בזיכרוני, שקבוצת תלמידי ‘מרכז הרב’ היו מגיעים בתהלוכה של שירה וזמרה לעבר ביתו של הרב. הרב היה יושב על כסאו בביתו בראש השולחן ועורך 'טיש' ולאט לאט הבית מתמלא אנשים הגודשים את האולם, והחדרים הסמוכים והכניסה ועל המדרגות, וכל הרחבה שמסביב לבית מלאה וגדושה. רוב הציבור שמע את הקולות והלפידים מבחוץ, ורק אלה שבפנים ובסמיכות ראו את המחזה", אמר.
"מהלך הדברים היה, שבעריכת השולחן אמר הרב זצ”ל דברי תורה, ושיחות קודש מענייני דיומא. הסיפור שהעמידו קערה עם מים באמצע בית המדרש לא היה ולא נברא. כפי שהכרנו את הרב זצ”ל יש בהוספה זו סילוף הדמות של הרב", ציין. "בכמה ‘שטיבלך’ עשו זאת, ולא נדבק כלל לתהלוכות של הרב. הרב התחיל בשאגה ב'קול ה’ בכוח קול ה’ בהדר' את אמירת השירה ויושע – כמדומני שהרב אמר לבדו כל פסוק ואח”כ חזר הקהל על הפסוק, (ויתכן שהצטרפו לומר יחד עמו אבל פשיטא שקולו קול עוז התגבר
על כולם). אחרי כל פסוק, התחיל הרב עם הניגון הידוע, המורכב משני חלקים: החלק הראשון, ברוגע ובנחת והשתוקקות, והחלק השני, בהתגברות ובהתלהבות הולך וחזק מאוד".
"וכאן בא העיקר, שעל זה דילגו עורכי הכתבה, שגב הדביקות של הרב חרל”פ היה בעת הניגון כאשר כל הקהל עמדו כל אחד במקומו, והרב ניצב במרכז במקומו רוקד ומקפץ בכל עוז, ומתנשא לגובה, והמחזה מרהיב ומפליא, לראות את הרב בזקנותו, מלך ביופיו, מתרומם לגובה עם כל תנועת הריקוד עולה ויורד, וחוזר חלילה, ופניו מאירות, ומפיקות נוגה מכל סביבו, וכולם עומדים ומשתאים ושואבים רוח הקדושה מהריקוד הנשגב, אשרי עין ראתה כל אלה", כך הרב אוירבך.
יתום ואלמנה יעודד
לשכונת ‘שערי חסד’ הגיע באחד הימים ילד יתום ששרד את נוראות השואה. אותו פליט התייתם מהוריו ומבני משפחתו שנרצחו על ידי הנאצים, רק דוד אחד נותר לו ב'שערי חסד', שאימצו לו לבן. משהגיע אותו יתום למצוות, ערך לו דודו סעודת בר מצווה בשכונה.
באותם ימים היה כבר הרב חרל”פ זקן וחולה, ומיעט לצאת את ביתו, אולם הפעם התאמץ הרב והגיע לחגיגת בר המצווה של אותו נער פליט. ואם לא די בכך הרי שלא מיהר הרב לשוב לתלמודו ולעיסוקיו מיד לאחר שסיים הנער את דרשתו, אלא שהוסיף הרב על דרשת בר המצווה, גם דרשה מיוחדת משלו בכדי לשמח את היתום ולעודדו.
אי אפשר להשוות
שני תלמידים מישיבת ‘טבריה’ הגיעו לשיחה אצל רב העיר, הרב אברהם דב אוירבך. התעניין הרב ושאל: “מה לומדים בישיבה”? ענה אחד התלמידים שהם לומדים גמרא, תנ”ך, הלכה ועוד נושאים שונים, ובין השאר סיפר שהוא לומד גם את הספר ‘מי מרום’ על סידור התפילה של הגרי”מ חרל”פ, ובאותו משפט ציין שהוא לומד ספר נוסף אותו כתב אחד ממפורסמי תלמידי החכמים שבדורנו.
הזדעזע הרב אוירבך ואמר: “אי אפשר להשוות. אכן בעל הספר השני, תלמיד חכם בן דורנו, גדול היה, אבל הרב חרל”פ בשמים. בדורנו אי אפשר אפילו להבין את גדלותו וצדקותו של הרב חרל”פ. אסור להזכיר אותו ואת רבני דורנו באותו משפט. חלילה להשוות בין גדולי דורנו להגרי”מ חרל”פ".
סייעו בעריכת הכתבה: יאיר חרל"פ ואבישי גרוסר
