״קיצור תולדות האנושות״ הוא אחד הספרים הפופולריים שיצאו לאור בעשור האחרון, ספר שלכאורה יושב על הקו הדק שבין ספרות עיון לספרות פופולרית - ומספר את תולדות האנושות באמצעות היתוך של מאות מחקרים מדעיים, שמקיפים את כל ההיסטוריה. יובל נח הררי, הסופר, לא חוסך מהקורא גם את האג׳נדה האישית שלו ויוצק אותה לתוך הספר, פרק אחרי פרק עד הגעה להטפה ממש לקראת סופו. את ההשפעה התרבותית של ״קיצור תולדות האנושות״ קשה למדוד - אך די לציין כי הספר הוא אחד הדברים היחידים שעליהם היתה לברק אובמה ובנימין נתניהו עמדה דומה: הם אהבו אותו והושפעו ממנו. נתניהו העיד כי מהספר למד על קיום תודעה משמעותית לבעלי החיים, ברק אובמה המליץ על הספר בראיון ל-CNN. אך כמידת תפוצתו, כך עלתה ביקורת על הספר. בספק הלצה ספק אמיתה, נאמר על הספר כי כל מומחה לתת-התמחות מדעית שקורא אותו אומר ״הוא לגמרי טועה בתחום שלי, אבל שאר הספר מרתק ומחכים״ (למען ההוגנות אציין כי בתחילת סדרת ההרצאות המקוריות, הררי מציין כי התמונה שהוא מצייר שנויה במחלוקת ברמת הפרטים שלה). בעת קריאת ספרו של עמית סגל, ״סיפורה של הפוליטיקה הישראלית״ (בכריכה קשה, עיצוב עם דפי צבע, איורים ושמחת חיים כללית), לא יכולתי שלא להשוות בין הספרים, ובין אותה ביקורת על הפער בין הפרטים הקטנים לתמונה השלמה. התמונה נפלאה, הפרטים? שנויים במחלוקת, והמסקנות - אישיות להפליא. בדומה להררי, סגל הוא הראשון שמנסה להציג תמונה מקיפה של הדרך שעברנו כדי לעמוד היכן שאנחנו נמצאים. בעוד להררי היה את ג׳ארד דיימונד להשען עליו כיוצר הז׳אנר שמתיך היסטוריה, אנתרופולוגיה ומדע - לסגל היו שבעים שנות פובליציסטיקה ועיתונות, ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות - אך אף אחד לא ניסה לספר את הסיפור השלם. הדמיון ממשיך גם בכתיבה קולחת וסוחפת, ולעיתים קרובות גם מעלה חיוך או צחוק ממש. בקיאים ככל שתהיו בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, אין סיכוי שתכירו את כל הציטוטים, המימרות והאנקדוטות שבו. עוד באותו נושא: סנקציות נגד פעילי שמאל? עמית סגל מתנגד "מה ייעשה עכשיו במאגרי הזעם הקדוש?" בנט פתח במירוץ לראשות השמאל בנט נגד עמית סגל: "שופר נרצע" סגל מנסה לשרטט בספרו את ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל דרך החלטות של ראשי הממשלה, ולאבחן מתוכן את מצב האומה - פוליטיקה, חברה וממשלה, מודל תשפ״א. בפועל, ההחלטות שקיבלו ראשי הממשלה מוזכרות בחלקן כמעט ברמת האנקדוטה, והעיקר הוא ההשפעות ארוכות הטווח. ניתן אף לומר כי הספר נכתב על בעיקר על הפוליטיקה שחווה הישראלי בן גילו של סגל - עד כדי סממני אוטוביוגרפיה באזכורים האישיים הרבים. חוויותיו כילד בתקופת אוסלו ופכים קטנים של רכילות פוליטית שהועברו לסופר בשבתו ככתב פוליטי (חוויה המזכירה את קריאת ספריו עמוסי הידע של עמיתו למקצוע, בן כספית). לא סתם הספר מכיל מעט מראי מקום - בעיקר כשמדובר על מי שהמחבר פגש פעמים רבות. ובחזרה לפרטים. זה איננו ספר היסטוריה עיוני, אלא ספר ״מדע מדינה פופולרי״. כך לדוגמה: ההחלטה הראשונה המוזכרת בספר, היא החלטתו של בן גוריון להכריע על קיום בחירות יחסיות לרשימות מפלגתיות, באזור בחירה יחיד. ההחלטה מיוחסת לדיון קצר שניהל בן גוריון, מבוססת על שיקולים מעשיים-פרקטיים וערכיים-סוציולוגיים, ומנותחת בהרחבה. אך ההחלטה למעשה אינה של בן גוריון אלא דווקא לשני חברי הוועדה האחרים, השרים רוזן וגרינבוים (שסגל מציין במפורש) - וכן להיסטוריה של הבחירות לאסיפת הנבחרים, ולדיונים מקדימים לא קצרים ולא פשוטים שניהלו נציגי ציבור בוועדות שונות באותה שנה. סגל ודאי יודע היטב את פרטי הפרטים הללו, לאור התודות בספר לפרופסור גדעון רהט, שחקר את הנושא, ולאור האזכור של בן גוריון כמי שלא נלחם בעד מה שהעדיף - אך הפרק בעצם עוסק בדרך שבה עיצבה החברה את שיטת הבחירות ולהיפך, ואת ההשפעות שלה על יכולת המשילות של בן גוריון עד נתניהו. לתיאור קבלת ההחלטה בחדר נזירי על ידי בן גוריון שבחר לוותר על העדפותיו אין חשיבות אלא כמשיכת מכחול בתיאור התמונה הכוללת של הפוליטיקה בשנות החמישים עם הפוליטיקה בימינו אנו, עם מגבלות הכח והסתירות המובנות בין רשימות מפלגתיות לציבור שבוחר באדם בראש המפלגה. ושוב בדומה ל״קיצור תולדות האנושות״, אי אפשר להפריד בין הניתוח הערכי של הסופר לסיפור ההיסטורי. הררי משווה את הכלכלה המודרנית לדת, סגל משווה היחס לנתניהו אל מלחמה בין שתי דתות מנוגדות. הררי מטיף לצמחונות ובודהיזם לאור מסקנותיו מההיסטוריה, וסגל מצר על ההשלכות העתידיות של מה שהוא מציג כשבירת כל הכללים בידי נפתלי בנט - הפרת הבטחות בדרך למינוף שבעה/שישה מנדטים לראשות ממשלה;. כל זאת במקביל לטיעוניו כי פרס היה צריך להפר את הרוטציה (ללא התייחסות להשלכות הקשות לפוליטיקה והחברה), והמעטת הקריטיות של התרגיל הנכלולי במסגרתו נתניהו מנע את הרוטציה מגנץ באמצעות מניעת העברת תקציב מדינה בשעת מגיפה. המסקנה הצפה מבין שורות הספר היא שבישראל צריך לשנות את השיטה הפוליטית, להגביל כהונה ולהוסיף בחירות אזוריות וישירות. כל זאת כי יצר השלטון של הפוליטיקאי הישראלי חזק מהראוי לשליט בדמוקרטיה מערבית - משורה ישחרר רק המוות, או בית האסורים. המסורת הפוליטית הישראלית היא שהכל קביל והכל כשר, בדרך ליישום המדיניות והחזון של ראש הממשלה, וממילא אנו מצביעים לעומד בראש הרשימה. אך מהספר גם עולה העובדה המדכדכת כי זה לא יקרה. אף מפלגה קטנה לא תוותר על הכח שלה, וכל ראש ממשלה שיכהן מספיק זמן יתיר איסור כהונה ארוכה, אם זו תוטל אי פעם. מה אולי כן נקבל? את חוק המפלגה הגדולה. וגם זאת, רק אולי. סיפורה של הפוליטיקה הישראלית, הוצאת עמית סגל בע״מ, ה׳תשפ״א-2021. לרכישה ישירה בלבד באתר https://book.amitsegal.co.il
