ארבע עשרה שנים ימלאו בחג הסוכות לפטירתו של מו"ר הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הרבני הגדול, ראש ישיבת מרכז הרב, הגאון הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל. יותר מתשעים שנה של לימוד תורה, עבודת ה', הרבצת תורה, פסיקה הלכתית, פעילות רבנית, הנהגה רוחנית ובעיקר הקמת דורות של תלמידי חכמים שהם עיקר שדרתה של ההנהגה הרוחנית של הציונות הדתית בימינו.
השנה, כאשר אנחנו בשבועות הראשונים של השמיטה, מתאים לעסוק ביחסו של הרב שפירא לשמיטה, שהייתה מהנושאים המרכזיים שבהם עסק כרב ראשי וכפוסק. כדי להבין את עומק היחס שלו לכל דבר מצווה הקשור בשמיטה צריך לחזור לאחד מערבי ראש השנה של שנת מוצאי שמיטה, אז ניגש הרב יהושע מגנס שליט"א, ר"מ בישיבת מרכז הרב, לרב שפירא זצ"ל והציע לו בקבוק יין הקדוש בקדושת שביעית, שעל פי דברי הרב קוק המבוססים על פירוש הרמב"ן יש מצווה בשתיית יין כזה.
"מרן ראש הישיבה, כששמע זאת, סירב ואמר: אתה לא יודע איך הדברים האלה מקשים עליי. אני צריך לבדוק ששתיתי את הכול ולא נשאר מעט בכוס, ולהיזהר שלא יטפטף וכדומה", משחזר הרב מגנס, "אני לא רוצה את זה. פעם אחת שלח לי הגרי"ז מבריסק זצ"ל שמן של תרומה על מנת שאשתמש בו לנר חנוכה, ואתה לא יודע כמה בדקתי ודקדקתי אם כבר כלה השמן ואם נשאר עוד משהו בתחתית הנר. זה קשה לי מאוד".
הרב מגנס ממשיך ומספר: "אחרי שקיבלתי תשובה להצעתי, פניתי לביתי על מנת לקדש. והנה, אחרי כמה רגעים אני שומע נקישה קלה על הדלת. בפתח עמד בנו של מרן זצ"ל, הרב שמואל שליט"א, ובפיו בקשה: אבא שאל, אם בכל זאת נשאר קצת יין, הוא היה רוצה גם כן... אז ראיתי עד כמה גדול כוחה של מצווה אצל מרן זצ"ל, שעם כל הקושי שהיה לו בזה, לא נתנו ליבו להפסיד מצווה עוברת והזדמנות לקיים ולהדר בעוד דבר מצווה של אכילת פירות שביעית".
לצד הלהט של הרב שפירא זצ"ל לא להפסיד מצווה עוברת ולקיים ולהדר בעוד דבר מצווה של אכילת פירות שביעית, הקפיד הרב שפירא תמיד לקיים גם את הכלל "לא לעצבנות". הרב שי הירש מישיבת ההסדר בראשון לציון מספר כי בנו הרב יעקב שפירא שליט"א סיפר שאביו נהג לומר ש־80 אחוזים מהשאלות שהוא נשאל הם "עצבנות". הרב יעקב הוסיף כי הרב ישראלי זצ"ל לא היה עונה על שאלות של משנה ברורה מפורש. "סיפר לי מישהו מהישיבה כי פעם שאל את הרב שאלה בעניין מי שלא הרגיל את לשונו לומר מאה פעמים 'ותן טל ומטר לברכה' לאחר תחילת בקשת הגשמים, אך הוא יודע בעצמו שכבר אינו שוכח - מה דינו אם נסתפק אם שאל גשמים בתפילת העמידה או לא. ואמר לו הרב: בבני ברק שואלים שאלות כאלה..." מסביר הרב הירש בסיפור.
הכלל "לא לעצבנות", כך מתברר, חל גם בשנת השמיטה. כאשר חברו של הרב הירש שאל את הרב שפירא עד כמה עמוק מותר לחתוך פירות שביעית בלי שתהיה בעיה של השחתה של החלק מן הפרי שדבק לקליפה הנזרקת, ענה - כמו על שאלות נוספות שנשאל באותו הזמן – שזו "עצבנות".
משלחת אברכים למחנה יהודה
מרן ראש הישיבה זצ"ל השקיע המון מזמנו וממרצו בעניין השמיטה בארץ ישראל. הוא דרש מהתלמידים וזירז אותם ללמוד את הלכות שמיטה לפרטי פרטים. כשכיהן כרב הראשי שוחח עמו הרב מנחם בורשטין, ראש מכון פוע"ה, זמן מה לפני השמיטה. במהלך השיחה אמר לו הרב שפירא: אולי הפעם נצטרך להסתדר בלי היתר מכירה. "כך הוא ראה זאת בכל פעם, לפני השמיטה, כדברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל, לבדוק מחדש את תוקף היתר המכירה ולראות אם הוא נחוץ בכל שנת השמיטה ולא להסתמך על ההיתר אוטומטית", מספר הרב בורשטין. "ולכן, כשדיברו איתו זמן רב לפני השמיטה על ההיערכות הראויה הוא היה דוחה ואומר: נראה, נראה מה יהיה... הוא קיווה תמיד שלא נצטרך להזדקק להיתר המכירה, אבל כשהמציאות כפתה זאת לא היסס מלהורות על ההיתר בלי שום פקפוק בדבר, ודחה כל ניסיון לערער על ההיתר שקבעוהו איתני עולם וענקי הדורות".
כדי לדחות כל ניסיון לערער על ההיתר שקבעוהו איתני עולם וענקי הדורות ביקש הרב שפירא מהאברכים להסתמך דווקא על היתר המכירה. וכפי שמספר הרב אליעזר שנוולד, ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' במודיעין: "בשנת השמיטה הדגיש בפנינו שהאברכים של הישיבה צריכים להסתמך דווקא על היתר המכירה. ללכת לשוק מחנה יהודה ולבקש לקנות דווקא מהיתר המכירה, כדי להראות שההיתר הזה הוא כהלכה. ואם לא הם אז מי?"
בנו של הרב, הרב בן ציון שפירא, מספר כי לא רק שהרב הדגיש בפני האברכים של הישיבה שצריכים להסתמך דווקא על היתר המכירה, הרב בעצמו היה אוכל מהיתר המכירה. "ההוכחה הכי טובה שהרב סמך על היתר המכירה הוא שהרבנית הייתה הולכת קבוע לגאולה כדי לקנות ירקות של היתר המכירה", הוא מספר. "פעמים רבות גם אני הלכתי לקנות היתר המכירה. למען האמת, לא רק שתנובה זה היה היתר המכירה, גם לא היה כל כך משהו אחר".
בעומדו על תוקף היתר המכירה התמודד הרב שפירא עם שמועות שנפוצו חדשים לבקרים. הרב שלמה הירש, ראש כולל שעלי תורה בבית שמש, מספר כי הייתה שמועה שהגרש"ז אויערבך חזר בו לפני פטירתו מהיתר המכירה. על כך אמר רב אברום זצ"ל שאי אפשר להאמין לזה, שכן אם היה חוזר בו היה מפרסם את הדבר ולא אומר בלחישה לאוזן אדם מסוים שחזר בו.
רב אברום זצ"ל לא רק הביע דעתו בפומבי בענייני הלכות שמיטה, כראש ישיבה וכרב ראשי הוא למד את מצב השוק בכלל ובפרט את נושא הספקים של הפירות והירקות, כדי שהתורה הגדולה תבוא לידי יישום. מספר אפרים רודל, מנהל מטבח ישיבת מרכז הרב לשעבר: "נכנסתי לתפקיד מנהל המטבח של ישיבת מרכז הרב בשנת השמיטה תשמ"ט. ניהלתי אז חברת קייטרינג ורב אברום קרא לי להתייעצות בנושא הספקים של הפירות והירקות. הרב היה אז הרב הראשי לישראל והנושא היה חשוב לו, גם מצד מה להביא לישיבה וגם על מצב השוק בכלל. לאחר השיחה הוא ביקש ממני להיות מנהל המטבח. 'רבנים אני יודע להביא, אבל לא מנהלי מטבח', אמר לי הרב".
"ממלא כרסו בפירות של ערבים"
כחלק מהיישום של שנת השמיטה בשטח התמודד רב אברום זצ"ל עם שאלות כבדות משקל. בשנת תשמ"ז כיהן הרב אלחנן בן נון כרב היישוב שילה. שנה זו הייתה שנת שמיטה והתעוררה בעיית שליטה בשטח הסמוך ליישוב. היה זה שטח שצמוד למקווה של היישוב והגדר לא הייתה קבועה באותו אזור. בחלקות סמוכות היו מופיעים לפעמים ערבים והיו חורשים. "היה חשש שהם יעזו לחרוש גם צמוד למקווה. פניתי בשאלה למו"ר האם מותר יהיה לטעת שם עצי פרי. נטיעת עצי סרק לא הייתה נותנת חזקה מספיקה בשטח כי זה דבר לא מצוי ששותלים עצים לנוי בשטח רחב, וזה היה מעורר חשד בערכאות משפטיות שמדובר שם במצג שווא. לא יכולנו גם לגייס פועלים גויים שיעשו עבודה זאת כי איש מהם לא היה מוכן שיהרגו אותו אחר כך בכפר על עזרתו. החשש היה שהנשים תימנענה מלטבול במקווה, ואי אפשר היה להציב שם שמירה של גברים בשעות הטבילה כמובן. המקווה היה נחוץ מאוד, וחסרונו גרם לנסיעות של נשים בלילות לבדן לעפרה או לדחיית הטבילות".
"תשובת מו"ר הייתה לבצע מכירת קרקע למרות שלא היו בידינו שטרות, ולא יכולנו לעשות זאת אז גם על ידי הממשל הצבאי, כי המדיניות השתנתה כבר לרעתנו, לקבל עצי פרי בגוש גדול ממשתלה ששתלה תחת גג ולשתול אותם. בזמן השתילה הוא הורה להניח סככה מעל לעצים. ההסבר היה שמכיוון ששתילה בגוש לרוב הדעות היא דרבנן, ושמיטה בזמן הזה דרבנן, הרי שבצירוף הסניפים מכירת הקרקע והעמדת הסככות אפשר להקל גם על ידי יהודי כדי למנוע סכנה. הכנו סככות כאלה ושתלנו כפי הוראתו. היה קשה מאוד להשיג שתילים כאלה, ובסוף הם אכן עלו ממון רב, אבל ביצענו את השתילה כפי הוראותיו".
גם בפני הרב אלישיב קנוהל זצ"ל, רב הקיבוץ כפר עציון לשעבר, עמדה שאלה כבדת משקל בנושא היתר המכירה ואוצר בית דין שאותה הפנה לרב שפירא זצ"ל, הרב הראשי לישראל דאז. "ההתלבטות שלנו הייתה לגבי היתר המכירה ואוצר בית דין, הדברים היו על השולחן. מצד אחד תמך בהמשך היתר המכירה, ואמר שמי שלא נושא באחריות הציבורית מדבר גבוהה גבוהה אך מי שנושא באחריות לכלל ישראל מבין את הפסק של היתר המכירה. מצד שני סמך על אוצר בית דין והתייחס מאוד בחיוב למאמץ ולדרך שבה נהגנו", סיפר בעבר הרב קנוהל.
השאלה שעלתה בנוגע למגדלים הייתה איזה החזר מגיע להם, ובלשון אחרת באיזה מחיר נוכל לחלק את הפירות בשוק. "הנחתו הייתה שההחזר לשלוחי בית הדין צריך לשקף את הוצאותיהם האמיתיות (לאותה השנה וגם הוצאות כלליות כמו רכישת כלים חקלאיים לפי חישובי פחת)", סיפר הרב קנוהל. "ההנחה הייתה שהמחיר המתקבל בשוק משקף פחות או יותר אותן ההוצאות לבד מערך הפרי עצמו שאותו אין לקחת. ולכן הציע שהפרי בשוק יחולק בחמישה אחוזים פחות מערך הפרי. בזה ניתן ביטוי לכך שאלה פירות הפקר ואנו גובים רק את הוצאות המגדלים. הוא אמר לרב וייטמן שניהל את בית הדין שלנו: כדאי לך כבית דין לקחת את עובדי הקיבוץ כשליחי בית דין. הם מכירים את כל המערכות, הם המקצוענים באזור, יש להם את מערכות ההשקיה, את הכלים החקלאיים. תאר לך שהיית צריך להביא מתל אביב את כל הדברים לגוש עציון, כל העבודה הייתה עולה לך פי שלושה. לטובת הציבור כדאי שהחקלאי היהודי יהיה שליח בית הדין. בשבילנו זו הייתה מהפכה".
המענה ההלכתי לא חל רק בתקופת היותו הרב הראשי אלא גם שנים רבות אחר כך, בשבתו כראש ישיבת מרכז הרב וכמנהיג הציבור הדתי־לאומי. בספרי 'אב בתורה, אב בחכמה' סיפר הרב נתן נתנזון, ראש המועצה הדתית בנימין: "פעם בא תלמיד חכם חשוב אצל מרן ראש הישיבה זצ"ל לשאלו בעניין סבוך בסוגיית השמיטה, אחר שישבו על מדוכה זו כמה וכמה רבנים ולא מצאו פתרון. פתח אותו תלמיד חכם ושאל את שאלתו. מרן הביט בו בפליאה ואמר: הלוא זה מרדכי מפורש! פתח לו הגמרא עם דברי המרדכי, ובמקום פשט לו את הבעיה".
רב אברום זצ"ל נדרש במשך כל השנים לחזור ולהדגיש שעדיף להשתמש בהיתר המכירה מאשר ביבול נוכרי ואף נקט בלשון חריפה כדי לבטא עמדה זו עוד בשנים שיבול נוכרי היה רק בראשיתו מבחינת הכמות. במאמרו של הרב יהושע ון דייק, ראש ישיבת איתמר ורב המושב רמת מגשימים, 'הערבות ההדדית בשמיטה', הוא מביא את תשובת רב אברום ל"בחור מישיבת חברון" שפורסמה בעיטורי כהנים מספר 19 (תשרי תשמ"ז, עמ' 29): "דע ידידי, שבזה שאתה מחמיר וקונה עגבניות וירקות שגדלו בקרקע של גוי, אתה לא מחמיר בהיתר המכירה ואינך עוזר לשובתי שביעית, ואין לך שום קשר עם מצוות שמיטת קרקע כפי שאתה סבור. מצווה זו שעל מקיימיה נאמר 'גיבורי כוח עושי דברו' היא באותם שיש להם קרקע ואינם עובדים בשביעית; ואינך גם נטפל לעושי מצווה כמו מי שקונה תוצרת של שומרי שביעית מאוצר בית דין... על ידי שקונים יותר פירות של ערבים לא מקיימים מצוות שמיטה ולא מסייעים שיתרבו שומרי שביעית כהלכתה. ועל כן אין מקום להתייהר שמי שממלא כרסו בפירות של ערבים מבצע את שאיפתו של הראי"ה שיתרבו שומרי שביעית בישראל".