לצבי ואפרת יש מסורת. בכל יום כיפור, כבר כמעט 50 שנה, הם הולכים למגירה בסלון - ומוציאים את אותו הסידור הישן. לא מתוך נוסטלגיה, וגם לא כדי להתפלל, אלא בשביל מטרה אחת - לנסות ולמצוא סוף סוף את ״אברהם קורן״, בעליו המקוריים.
התעלומה הזו מתחילה באוקטובר 1973. צבי פרבדה, מט"ק בגדוד השריון הפיקודי, מוקפץ עם הצוות שלו לרמת הגולן. כשהם מצוידים רק בטנקים מסוג שרמן M50, הישנים ביותר בצה"ל, הם עולים עם הגדוד, ונעצרים כל כמה קילומטרים, כדי לקרוא לצוות החימוש הפלוגתי לתקן את הטנק שנתקע.
צבי רואה מהדרך ספסלים ושולחנות עם פריסה מוכנה עליהם. הם נראים כאילו ננטשו רגע לפני על ידי צוות שהוקפץ ללחימה. סידור תפילה בודד מונח לצד האוכל החם, וצבי, אדם חילוני ולא מתפלל, שם אותו בכיס, ובלי לדעת למה - מחליט לשמור אותו איתו.
כמה ימים לאחר מכן, על הגדוד מוטלת המשימה לתקוף את מוצבי 'אל חנות'. בהישמע הפקודה הם יוצאים אל הקרב: בשמונה בבוקר, 11 באוקטובר, צבי מוביל את הטנק בין טילי הנ"ט הסורים ומכוון את הצוות שלו לעבר המוצבים. "סע!, סע עכשיו", הוא פוקד על חברו הנהג. "אנחנו תקועים, המנוע נכבה", הוא עונה לו.
"או שנחיה או שלא", אומר צבי. הוא יודע שכבר אי אפשר לקרוא לפלוגת החימוש. עם הסידור עדיין בכיסו, הוא קופץ מהטנק, נושף בצינורית הדלק וממלא אותה מחדש, תחת אש סורית בלתי פוסקת.
הם יורים אל המוצב וממשיכים להילחם על רקע פיצוצי מרגמות, עד הרגע שבו עובר טנק ישראלי אחר לידם - והמ"מ מסמן להם לחזור אל גדר המערכת. צבי מגלה שרבים מהחברים שלו לא שרדו את הקרב, ביניהם המ"פ שלו.
עם הפסקת האש צבי חוזר הביתה, וסידור התפילה, ששרד את כל המסעות והקרבות ללא פגע, נכנס למגירה. הוא ואשתו מחפשים בדפי הזהב את השם "אברהם קירן", ואת "ישיבת הדרום", שניהם מתנוססים בעט על הדף הראשון, ללא הצלחה.
הזמן עובר וספר הטלפונים הופך למחשב שהופך לטלפון נייד, אך עדיין אין התקדמות. צבי ואפרת עוברים בין בתים, מספרים לילדיהם על הסידור האבוד מהמלחמה, ובסוף גם לנכד - שמתגייס להיות מפקד טנק בעצמו.
רק בשנת 2020, כחלק מכתיבת ספר על חייו לכבוד יום ההולדת ה-80 של צבי, חבר של המשפחה פותר את התעלומה עם זכוכית מגדלת: הוא קולט שעל הסידור הישן כתוב למעשה "קיהן", לא "קורן". הפרט החדש מוביל אותם אל בתו של אברהם, שנפטר כמה שנים קודם לכן מסרטן.
בתו, אדל, לא יודעת על סידור שנעלם בשנת 73' עד הרגע בו היא מקבלת שיחת טלפון. ועכשיו, הסיפור נראה מעט יותר שלם: "אבא שלי לא דיבר הרבה על המלחמה - אבל אני יודעת שהוא התגייס עם ישיבת הסדר ולחם בסיני. החפצים שלהם כנראה הגיעו לרמת הגולן בטעות שנגרמה מכל הבלבול של תחילת הקרבות".
"אני נולדתי ממש באותו הזמן, ששניהם לחמו והסידור אבד", היא משתפת, "זה מדהים לגלות את זה פתאום, באמצע החיים".
שני הסיפורים, שכוללים מלחמות, ילדים ונכדים, מצטלבים סוף סוף במפגש משותף. צבי, שעוסק באומנות, הכין עבורה קופסה עם חריטה אישית שתוכל לשמור בה את הסידור, שסוף-סוף שב לבעליו.
החוויה הייתה עוצמתית משני הצדדים, אדל מעידה: "הם משפחה מאוד מיוחדת. הסידור כבר ישן, אבל הוא הגיע אלינו במצב מעולה, וזה רק מראה כמה היה להם אכפת ממשהו שהוא בכלל לא שלהם. הם חיו איתו חיים שלמים - ולא התייאשו מהחיפוש לרגע".
אדל מתכוונת לשמור על הסידור הזה כמו שהתייחסו אליו צבי ואפרת, וגם להעניק אותו לילדיה יום אחד. "אני דתייה, אז יש לסיפור הזה משמעות נוספת בעיניי, רוחנית", היא אומרת.
את יום כיפור הקרוב צבי ואפרת כבר יעשו בלי סידור במגירה, ובלי שום חיפושים. "הוא חסר בבית, אבל ההתרגשות של אדל מהמזכרת שהיא קיבלה מאבא שלה שווה את הכול", הם משתפים, "ההרגשה טובה. עשינו את מה שהיה צריך להיעשות".
כמו הרבה משפחות בשנת הקורונה, גם בני הזוג יפנו מקום למסורות חדשות, ובמקרה שלהם - דרכים חדשות לזכור. "אנחנו נוסעים לפעמים לרמת הגולן, צבי משחזר לנו מה קרה שם", מספרת אפרת. "ושיישארו לנצח מה שהם - רק זיכרונות", הוא מוסיף .