המאבק על עתידה של ארץ ישראל בניינה ושלמותה, עובר עתה לשלב מכריע.
איננו יודעים בוודאות כיצד ריבונו של עולם מתכנן את שלבי גאולתנו. אבל כן ברור לנו מהי חובתנו לעת הזאת.
בניגוד לקריאה של אנשי ציבור מסוימים בציונות הדתית ואפילו רבנים מסוימים שאפשר כבר "להרים ידיים", להתייאש ולהתייחס לחורבן כאילו כבר אירע. לימדונו חכמים במסכת ברכות י' ש: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". ובתפילת ימים נוראים: "ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה". וכיהודים מאמינים בני מאמינים, איננו מתייאשים ונעשה הכל למען ארץ ישראל, נחלת ה', למען לא תימסר לזרים.
אין זה עניין של כסף או מחיר, אלא אידיאולוגיה יהודית אמיתית וצרופה, ואמונה כי ארץ ה' ניתנה לעם ה' כדי שיעשה בה את רצונו יתברך ויאיר את אורו לכל באי עולם. וכל עיכוב בתהליך גאולת ישראל, הן שבא מצד הגויים או אפילו חלילה מצד יהודים, מעכב את הטוב מלבוא לעולם, וגורם רק צרות ובעיות שכולנו איננו מעוניינים בהם.
השאלה הגדולה, היא מה עושה כל אחד מאיתנו בקיץ הזה? אין ספק כי אנו נמצאים בתקופה היסטורית, ובדורות הבאים יישאל כל אחד ואחד מאתנו על תקופה זו, מה עשית כדי שלא יגרשו יהודים מארץ ישראל, מביתם ומאדמתם? היכן היית? ומה עשית? האם נכנעת להלכי הרוח של ממשלה תבוסתנית קצרת ראות? האם נכנעת לממשלה המחפשת שקט רגעי ומבצעת טיהור אתני ליהודים בני עמה רק משום היותם יהודים, ועושה זאת מתוך כניעה מבישה ללחץ הערבים ואומות העולם, אשר כולם יודעים כי בסופו של דבר הם רוצים ותובעים גם את ירושלים?
האם נכנע לממשלה תבוסתנית שראשה הכריז בגלוי כי אנו עם כובש? ושארץ ישראל ההיסטורית ביהודה ושומרון אינה שייכת לנו? האם לא על זה הוויכוח האמיתי? למי הארץ? ומהו ייעודו של עם ישראל בארצו ובעולם?
לעת הזאת, לפני כל פעולות אקטיביות שיידרש כל אחד מאתנו לעשות במסירות נפש למען העם והמולדת, יש חובה בסיסית שצריכה להיות מוסכמת על כל מי שמתנגד למהלך הרסני ומסוכן זה, מהרב שרלו ועד הרב דודקביץ, משאול גולדשטיין ועד נעם לבנת. כולם כולל כולם, צריכים להסכים שלפחות את דגל המחאה, יש להרים בריש גלי.
רבנים ואנשים אשר אין אופיים או דעתם נותנת להם להשתתף בפעולות חריגות כחסימת כבישים, צריכים בשעה זו, ללכת ממקום למקום ברחבי ישראל, ולזעוק תיגר כנגד התכנית המסוכנת. לייחד את החודשים הקרובים לחיזוק הקשר עם ארץ ישראל.
זוהי חובה המוטלת על כולנו, איש איש כעניינו לפעול ולחזק את הקשר בין העם לארצו. חובת המחאה מוטלת על כולנו. אם יש לך כישרון הסברה, לך ותארגן חוגי בית, אם הינך אומר תהילים כל יום, הקדש את התהילים להמשך אחיזת עם ישראל בארצו, ולהצלחתם של המתיישבים בגוש קטיף ובצפון השומרון להישאר במקומם לנצח.
ואפשר להביע את המחאה בדרכים מאוד פשוטות.
לא יתכן שיהיה מצב שיהודי שמתנגד לגירוש, לא יהיה דגל כתום על מכוניתו. מעשה כל כך פשוט שאיננו דורש הרבה, ומראה עוצמה של התנגדות. איך אין בכל יישוב ביש"ע בכניסה, נערים שעוצרים את הרכבים ונותנים להם את הדגלים הכתומים?
חובת המחאה בשלטים
וכך גם בשלטי המרפסות. כל כך קל וכל כך פשוט, לזעוק ולהראות: אני נגד פשע הגירוש. כל מי שגר בערים ומועצות מקומיות שברחבי הארץ במחוזי הצפון והדרום, או בירושלים או בגוש דן, חייב שיהיה על מרפסת ביתו, שלט ברור נגד הנסיגה.
בזמנו כשהתבצע הקמפיין של "העם עם הגולן", היה זה דבר מרשים לראות את כל הארץ כולה מלאה בשלטים "העם עם הגולן". בשלטי מרפסות, ברחובות הראשיים בערים, בשלטי ענק בכניסות לערים, בשלטים בצידי הדרכים. אין שום סיבה בעולם שלא יהיה אותו הדבר לגבי גוש קטיף והשומרון. כל הארץ צריכה וחייבת להיות מלאה בשלטים: "העם עם גוש קטיף והשומרון". "גם אני מתחבר, גוש קטיף והשומרון", וכן "יהודי לא מגרש יהודי".
וכנ"ל לגבי סטיקרים על הרכבים. זהו דבר שאינו דורש הרבה. בסך הכל דגל על המכונית, סטיקר על המכונית מאחורה, ושלט בביתך אם הינך גר במקום שיש צורך בחיזוק הקשר לארץ ישראל.
אם יעשו כך אפילו רבע מיליון איש שמתנגדים נחרצות לתוכנית ההרסנית, יהיה זה קול מחאה אדיר שטרם נראה כמותו בישראל. וזה יסחוף אחריו עוד גורמים ציבוריים רבים.
זוהי לכל הפחות, חובת המחאה הבסיסית שלנו, להראות שאנו מתנגדים לפשע הגירוש האכזרי הזה, לטרנספר ליהודים בארצם מולדתם, לעקירה חד צדדית חסרת היגיון, המזמינה לחץ בינלאומי לוויתורים נוספים ונסיגות מיותרות, לעקירה העלולה להביא את ישראל לקווי 67 עם כל הסיכונים הכרוכים בהם. לעקירה שכופרת בזכותו הנצחית והבלעדית של עם ישראל על ארצו.
חובת המחאה במפגן העצמאות
נכונה לנו עוד הזדמנות מיוחדת למחאה גדולה ואדירה. ביום העצמאות הקרב ובא עלינו לטובה ביום חמישי הקרוב, תיערך צעדה ועצרת ענק בגוש קטיף. אין זה דומה ליום העצמאות בשנה שעברה. אז, רבים באו, באופן ספונטאני, להביע הזדהות. הפעם מדובר בדבר שחייב להרגיש כל אחד ואחד, זו חייבת להיות "אם כל העצרות".
אין מקום אחר להיות בו ביום העצמאות חוץ מגוש קטיף. זו ההזדמנות לחבר את גוש קטיף למדינת ישראל. לחבר את השרשרת הישראלית מחדש. להראות שהזיקה שלנו למדינת ישראל הציונית שחידשה את ריבונות עם ישראל בארצו, עוברת דרך הזיקה להתיישבות המפוארת בגוש קטיף.
זוהי העצמאות האמיתית. עצמאות של עם שחוזר לארצו לכל חלקיה ומרחביה, ובונה שם את ביתו, ומפתח תוצרת חקלאית לעולם כולו, ואינו נכנע לתכתיבי זרים, שומר על נחלתו מפתחה ומשכללה, והופך את הארץ המובטחת למקום ברכה לעם ולעולם כולו.
ביום העצמאות הזה, כולנו בגוש קטיף!
זה צו השעה, זה צו ההיסטוריה, זו חובת המחאה, וזה החיבור האמיתי והשלם בין עם ישראל לארצו.
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ארצנו ובעד ערי אלקינו".
איננו יודעים בוודאות כיצד ריבונו של עולם מתכנן את שלבי גאולתנו. אבל כן ברור לנו מהי חובתנו לעת הזאת.
בניגוד לקריאה של אנשי ציבור מסוימים בציונות הדתית ואפילו רבנים מסוימים שאפשר כבר "להרים ידיים", להתייאש ולהתייחס לחורבן כאילו כבר אירע. לימדונו חכמים במסכת ברכות י' ש: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". ובתפילת ימים נוראים: "ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה". וכיהודים מאמינים בני מאמינים, איננו מתייאשים ונעשה הכל למען ארץ ישראל, נחלת ה', למען לא תימסר לזרים.
אין זה עניין של כסף או מחיר, אלא אידיאולוגיה יהודית אמיתית וצרופה, ואמונה כי ארץ ה' ניתנה לעם ה' כדי שיעשה בה את רצונו יתברך ויאיר את אורו לכל באי עולם. וכל עיכוב בתהליך גאולת ישראל, הן שבא מצד הגויים או אפילו חלילה מצד יהודים, מעכב את הטוב מלבוא לעולם, וגורם רק צרות ובעיות שכולנו איננו מעוניינים בהם.
השאלה הגדולה, היא מה עושה כל אחד מאיתנו בקיץ הזה? אין ספק כי אנו נמצאים בתקופה היסטורית, ובדורות הבאים יישאל כל אחד ואחד מאתנו על תקופה זו, מה עשית כדי שלא יגרשו יהודים מארץ ישראל, מביתם ומאדמתם? היכן היית? ומה עשית? האם נכנעת להלכי הרוח של ממשלה תבוסתנית קצרת ראות? האם נכנעת לממשלה המחפשת שקט רגעי ומבצעת טיהור אתני ליהודים בני עמה רק משום היותם יהודים, ועושה זאת מתוך כניעה מבישה ללחץ הערבים ואומות העולם, אשר כולם יודעים כי בסופו של דבר הם רוצים ותובעים גם את ירושלים?
האם נכנע לממשלה תבוסתנית שראשה הכריז בגלוי כי אנו עם כובש? ושארץ ישראל ההיסטורית ביהודה ושומרון אינה שייכת לנו? האם לא על זה הוויכוח האמיתי? למי הארץ? ומהו ייעודו של עם ישראל בארצו ובעולם?
לעת הזאת, לפני כל פעולות אקטיביות שיידרש כל אחד מאתנו לעשות במסירות נפש למען העם והמולדת, יש חובה בסיסית שצריכה להיות מוסכמת על כל מי שמתנגד למהלך הרסני ומסוכן זה, מהרב שרלו ועד הרב דודקביץ, משאול גולדשטיין ועד נעם לבנת. כולם כולל כולם, צריכים להסכים שלפחות את דגל המחאה, יש להרים בריש גלי.
רבנים ואנשים אשר אין אופיים או דעתם נותנת להם להשתתף בפעולות חריגות כחסימת כבישים, צריכים בשעה זו, ללכת ממקום למקום ברחבי ישראל, ולזעוק תיגר כנגד התכנית המסוכנת. לייחד את החודשים הקרובים לחיזוק הקשר עם ארץ ישראל.
זוהי חובה המוטלת על כולנו, איש איש כעניינו לפעול ולחזק את הקשר בין העם לארצו. חובת המחאה מוטלת על כולנו. אם יש לך כישרון הסברה, לך ותארגן חוגי בית, אם הינך אומר תהילים כל יום, הקדש את התהילים להמשך אחיזת עם ישראל בארצו, ולהצלחתם של המתיישבים בגוש קטיף ובצפון השומרון להישאר במקומם לנצח.
ואפשר להביע את המחאה בדרכים מאוד פשוטות.
לא יתכן שיהיה מצב שיהודי שמתנגד לגירוש, לא יהיה דגל כתום על מכוניתו. מעשה כל כך פשוט שאיננו דורש הרבה, ומראה עוצמה של התנגדות. איך אין בכל יישוב ביש"ע בכניסה, נערים שעוצרים את הרכבים ונותנים להם את הדגלים הכתומים?
חובת המחאה בשלטים
וכך גם בשלטי המרפסות. כל כך קל וכל כך פשוט, לזעוק ולהראות: אני נגד פשע הגירוש. כל מי שגר בערים ומועצות מקומיות שברחבי הארץ במחוזי הצפון והדרום, או בירושלים או בגוש דן, חייב שיהיה על מרפסת ביתו, שלט ברור נגד הנסיגה.
בזמנו כשהתבצע הקמפיין של "העם עם הגולן", היה זה דבר מרשים לראות את כל הארץ כולה מלאה בשלטים "העם עם הגולן". בשלטי מרפסות, ברחובות הראשיים בערים, בשלטי ענק בכניסות לערים, בשלטים בצידי הדרכים. אין שום סיבה בעולם שלא יהיה אותו הדבר לגבי גוש קטיף והשומרון. כל הארץ צריכה וחייבת להיות מלאה בשלטים: "העם עם גוש קטיף והשומרון". "גם אני מתחבר, גוש קטיף והשומרון", וכן "יהודי לא מגרש יהודי".
וכנ"ל לגבי סטיקרים על הרכבים. זהו דבר שאינו דורש הרבה. בסך הכל דגל על המכונית, סטיקר על המכונית מאחורה, ושלט בביתך אם הינך גר במקום שיש צורך בחיזוק הקשר לארץ ישראל.
אם יעשו כך אפילו רבע מיליון איש שמתנגדים נחרצות לתוכנית ההרסנית, יהיה זה קול מחאה אדיר שטרם נראה כמותו בישראל. וזה יסחוף אחריו עוד גורמים ציבוריים רבים.
זוהי לכל הפחות, חובת המחאה הבסיסית שלנו, להראות שאנו מתנגדים לפשע הגירוש האכזרי הזה, לטרנספר ליהודים בארצם מולדתם, לעקירה חד צדדית חסרת היגיון, המזמינה לחץ בינלאומי לוויתורים נוספים ונסיגות מיותרות, לעקירה העלולה להביא את ישראל לקווי 67 עם כל הסיכונים הכרוכים בהם. לעקירה שכופרת בזכותו הנצחית והבלעדית של עם ישראל על ארצו.
חובת המחאה במפגן העצמאות
נכונה לנו עוד הזדמנות מיוחדת למחאה גדולה ואדירה. ביום העצמאות הקרב ובא עלינו לטובה ביום חמישי הקרוב, תיערך צעדה ועצרת ענק בגוש קטיף. אין זה דומה ליום העצמאות בשנה שעברה. אז, רבים באו, באופן ספונטאני, להביע הזדהות. הפעם מדובר בדבר שחייב להרגיש כל אחד ואחד, זו חייבת להיות "אם כל העצרות".
אין מקום אחר להיות בו ביום העצמאות חוץ מגוש קטיף. זו ההזדמנות לחבר את גוש קטיף למדינת ישראל. לחבר את השרשרת הישראלית מחדש. להראות שהזיקה שלנו למדינת ישראל הציונית שחידשה את ריבונות עם ישראל בארצו, עוברת דרך הזיקה להתיישבות המפוארת בגוש קטיף.
זוהי העצמאות האמיתית. עצמאות של עם שחוזר לארצו לכל חלקיה ומרחביה, ובונה שם את ביתו, ומפתח תוצרת חקלאית לעולם כולו, ואינו נכנע לתכתיבי זרים, שומר על נחלתו מפתחה ומשכללה, והופך את הארץ המובטחת למקום ברכה לעם ולעולם כולו.
ביום העצמאות הזה, כולנו בגוש קטיף!
זה צו השעה, זה צו ההיסטוריה, זו חובת המחאה, וזה החיבור האמיתי והשלם בין עם ישראל לארצו.
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ארצנו ובעד ערי אלקינו".