בעקבות מאמר ההשמצה של אפרים דוידי שהתפרסם בynet, שלחתי לפני כמה ימים ל-ynet מאמר תגובה. לא קיבלתי תגובה, והמאמר לא פורסם, מסיבות השמורות עמם. אני מבקש לפרסם את המאמר ב"ערוץ 7" ולציין שנדחה על ידי אבירי חופש הביטוי ב-ynet ללא נימוק. אפרים דוידי מקונן על מר גורלם של ערביי יש"ע תחת עול הכיבוש הישראלי, תוהה מדוע לא פוצו בגין "הכיבוש הכלכלי הקולוניאלי" ודורש מממשלת ישראל לפצותם בגין ה"ניצול". ברם, האמת היא שהשליטה הישראלית ביש"ע הביאה ברכה כלכלית רבה לתושביהם. להלן העובדות על פי דוח הלמ"ס ("חשבונות לאומיים של יהודה, שומרון וחבל עזה 1968-1993", פרסום מס' 1012). בין השנים 1968 ל-1972 ירד שיעור האבטלה מ-11% ל-1% ביו"ש, (ומ-17% ל-2% בעזה). במקביל, גדלה ההכנסה הלאומית הפנויה (במחירים קבועים) בכ-16% בממוצע לשנה ביו"ש (20% בעזה), והצריכה הפרטית גדלה בשיעור ממוצע של 13% לשנה ביו"ש (15% בעזה). בעקבות מלחמת יוה"כ והטלטלות הכלכליות שעברו גם על ישראל בשנות ה-70', ירד קצב הגידול השנתי של ההכנסה הפנויה ביו"ש בשנים 1973 – 1980 ל-9% ביו"ש (6% בעזה), בממוצע. (עדיין כפול מהשיעור המקביל בישראל). הצריכה הפרטית גדלה בתקופה זו ביש"ע בכ-3% לשנה, בממוצע. האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987, גרמה לירידה בקצב הגידול השנתי הממוצע של ההכנסה הלאומית הפנויה בשנים 1987 – 1989 ל-1% ביו"ש, (מינוס 4%, בעזה). דיכוי האינתיפאדה הביא להתאוששות כלכלית, ובשנים 1989 – 1991 נרשם גידול בהכנסה הלאומית הפנויה ביו"ש בשיעור של 7% (6% בעזה). סיום האינתיפאדה הביא לתוצאות מרשימות עוד יותר. בשנים 1991 – 1993 גדלה ההכנסה הלאומית הפנויה ביו"ש בשיעור ממוצע של 13% לשנה (10% בעזה). בסך הכל, בכל שנות הכיבוש (1968 – 1993) גדלה ההכנסה הלאומית הפנויה ביו"ש בכ-7% לשנה בממוצע (6% בעזה), והצריכה כלומר, בשנות "הכיבוש הכלכלי" של ישראל, צמחה כלכלת יש"ע בשיעורים שלא נודעו בגלקסיה שלנו, (לא בדקתי בגלקסיות אחרות), ובשנות הרש"פ נרשמה התדרדרות קטסטרופאלית הפרטית גדלה בשיעור ממוצע של 4% לשנה. "זוועות הכיבוש" השפיעו, כמובן, גם על תוחלת החיים של ערביי יש"ע, שעלתה בתקופה זו בעשרים שנה (!) והגיעה ב-1993 לכ-68 שנים. "סיום הכיבוש" ב-1993 יצר ביש"ע משטר רצחני, דיקטטורי, טרוריסטי, מושחת וקטלפטוקרטי. אין נתונים אמינים על המדדים הכלכליים של הרש"פ (אינני סומך על הלמ"ס הפלשתינית). מדוחות הבנק העולמי ומחקריו של פרופ' אנגוס מדיסון מאוניברסיטת גרונינגן עולה שבין 1994 ל-1998 קטנה ההכנסה לנפש ביש"ע בכ-15%, כשיעור הקיטון השנתי הממוצע של התמ"ג בשנים 1999 – 2004 (שנות האינתיפאדה השניה), בהן האבטלה הגיעה לשיא של כ-25%, ושיעור העניים באוכלוסייה (בעלי הכנסה של כדולר וחצי ליום) הגיע לכ-63%. כלומר, בשנות "הכיבוש הכלכלי" של ישראל, צמחה כלכלת יש"ע בשיעורים שלא נודעו בגלקסיה שלנו, (לא בדקתי בגלקסיות אחרות), ובשנות הרש"פ נרשמה התדרדרות קטסטרופאלית. הפרדוקס מתעצם כשמביאים בחשבון את הסיוע הבין-לאומי הנדיב שקיבלה הרש"פ מהמדינות התורמות. (בעיקר מ"כופרים". ממשלות מוסלמיות תרמו מעט מאוד, יחסית). על פי כמה הערכות, גם ללא הסיוע הוותיק מאונר"א ותקבולי ה"דעווא" (צדקה אסלאמית), מחזיקים ערביי יש"ע בשיא עולמי בסיוע לנפש מהעולם. הסיוע שקיבלה הרש"פ בשנות קיומה מהמדינות התורמות מסתכם עד כה בכ-10 מיליארד דולר. כיצד הצליחו ערביי יש"ע לצמוח בשיעורים פנטסטיים בשנות הכיבוש "המנצל”, והדרדרו לעוני מנוון דווקא בשנות האוטונומיה, חרף הסיוע הנדיב הזורם אליהם בקביעות מהעולם? להשוואה, מדינת ישראל קמה בתנאים קשים בהרבה, תוך כדי מלחמת העצמאות (שבה נהרגו כ-6,000 חיילים). היישוב היהודי, שמנה ב-1948 כ-600,000 נפש קלט תוך כשנתיים מיליון וחצי עולים חסרי כל, (ניצולי שואה ופליטים ממדינות ערב). ממדינה ענייה ונחשלת צמחה ישראל והייתה למעצמה כלכלית, מדעית וטכנולוגית, עם הכנסה ממוצעת לנפש הגבוהה ביותר במזה"ת (ובינונית במושגים אירופיים), וכל זאת תוך מצור צבאי וסדרת מלחמות קשות שלהן נוסף גם מצור כלכלי בדמות "החרם הערבי". (ללא "משאיות שקלים" ו"אספקה הומניטארית" יומית). הסיוע הבינ"ל שקיבלה ישראל בשנותיה הראשונות מגוחך ממש בהשוואה לסכומים הדמיוניים שקיבלה הרש"פ. (בין 1948 ל-1967 הסתכם הסיוע האמריקאי לישראל בכ-100,000 דולר בלבד, כולו סיוע הומניטארי). אלמלא היו ערביי יש"ע משקיעים את הסיוע מהעולם בטרור במקום בפיתוח וצמיחה, אלמלא היו אכולי שחיתות ושנאה, ואלמלא היו מנסים ללמוד מישראל במקום לילל על מסכנותם ולהאשים אותה בכל תחלואיהם, היה מצבם טוב בהרבה.
