מותו של אריאל שרון, לא השאיר את הציבור אדיש. היו שהשתבחו במעשיו הראשונים, אשר בעוז ובגבורה נלחם במלחמות ישראל, הקים את יחידה 101, מיגר את הטרור בחבל עזה לאחר מלחמת ששת הימים, הציל את מדינת ישראל בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, והוביל את מפעל ההתנחלויות ביש"ע כסמן ימני בממשלות הליכוד לדורותיהן. והיו שהתמקדו במעשי החורבן שהוביל, הן בחבל ימית, ובעיקר בחבל קטיף וצפון השומרון, אשר השאירו פצעים עמוקים בעם שטרם הגלידו. לדידם, היחס אל מעשיו הראשונים של שרון, צריך להיות כדין "תוהה על הראשונות". המכנה המשותף בכולם, שהכל דנים היאך האיש שנחשב ל"אבי המתנחלים" פנה להם עורף, ומגדול הבונים הפך להיות גדול המחריבים. ודאי שישנן תשובות רבות לשאלה מה קרה לאריק שרון, אך רציתי להתמקד בנקודה יותר בסיסית. בימי בית שני, מלכי החשמונאים הרחיבו את מלכותם ברחבי ארץ ישראל, גם במקומות שבאותה עת ישבו בהם זרים. בתחילה מלכי החשמונאים גרשו את הנוכרים מן הארץ, אך עם התבססות ממלכתם, הם גיירו את העמים שאותם כבשו. כך אדומיים רבים גויירו באותה תקופה. במשך שנים רבות ראו המתגיירים את עצמם נאמנים לעמם החדש, עד כי במערכה נגד רומי, לחמו האדומיים שכם אחד נגד הכובש הזר. אך היו לדבר גם תופעות כואבות. אחד ממלכי יהודה היה הורדוס, שאמנם בנה רבות בארץ יהודה, עד כי טביעות אצבעותיה של "הבניה ההרודיונית" ניכרת במקומות רבים, ואפילו שיקם את המקדש, ובכ"ז הוא זכור בתולדות עמנו כשליט אכזר ושנוא. הסיבה לדבר היא פשוטה. גיור לא אמיתי, גם אם בתחילתו היה מלא בנאמנות ומסירות למען עם ישראל, סופו מר כלענה. חושבני, כי אותו מהלך קרה עם אריאל שרון. גם יהדותו של אריאל שרון היתה בלתי מבוררת. פורסם כבר בכמה מקומות, כי אימו היתה מן הסבותניקים, כך שגיורה ההיסטורי של משפחתה היה מתוך קבלת רק חלק מן המצוות, ובכך הגיור לא היה כראוי. ואכן, על פי אותם פירסומים, אימו התגיירה בשנית שנתיים אחרי לידת בנה אריאל, אך גיור מחודש זה לא הועיל לבנה, והוא נשאר עם גיור במצבו הקודם. מספרים, שלימים, כאשר אריאל שרון נלחם בגבורה במלחמות ישראל, פנה אליו הרב גורן על מנת שיסדר את כניסתו לעם ישראל באופן מלא, אך שרון סרב. הוא הסביר, שבמסירותו לעם ישראל הוא כבר מספיק יהודי. לגודל הכאב, מצינו באריאל שרון את ההתחלה שהייתה נראית יפה, ואת הסוף מייסר את הנפש. מי לנו גיבור כאריק שרון? תעוזתו, תושיתו, מסירותו בצבא, מלחמתו באוייב, דבקותו במטרה הייתה לסמל בצה"ל. החתירה אל היעד והיכולת להכריע את המערכה הייתה לשם ולתפארת. ונאמנותו לארץ ישראל באה לידי ביטוי באין ספור הזדמנויות מימי סבסטיה, רוגי'ב ומחנה קדום ועד להקמת כמה עשרות ישובים וריבבות יחידות דיור ביש"ע בתפקידיו השונים בממשלות ישראל. אך הסוף הכואב הותיר טעם מר מהאיש, שגם אלו הסוברים כי רובו היה זכאי ומיעטו חייב, עדיין טעם מר מצוי בפיהם. אם הדברים נכונים, הרי שהם צריכים לשמש עבורנו כתמרור הזהרה, כאשר אנו ניגשים לעסוק בסוגיית הגיור. כי לגיור ישנה רק דרך אחת ראויה – גיור כהלכה תוך קבלה מלאה של שמירת תורה ומצוות. כל גיור אחר, הוא חלקי. וגם אם הוא נראה מבטיח בהתחלה, סופו כואב עד למאוד. גם חייל צה"ל, שנלחם במסירות ובגבורה למען עם ישראל, כדי שעמדתו זו תישאר לאורך ימים ודורות, הוא חייב לעבור גיור כהלכה. ואם יש מי שרוצה להפך את סדרי הגיור, ולהסתפק במדד של נאמנות לאומה גם אם אין בה קבלת מצוות, הרי שתעמוד לו דוגמת המסירות והנאמנות של אריאל שרון לראות להיכן יתהפך הדבר בסופו. כי כאשר הגיור בא בצורה שאינה שלמה ומלאה, סופו של השבר להגיע. לעיתים הדבר ניכר באותו אדם, ולעיתים רק בדורות הבאים. גרי הצדק אהובים הם עד למאוד, ועתיד גדול יכול לצאת מהם, כרות המואביה שיצא ממנה דוד המלך. אך גרים גרורים, הרי הם כספחת לישראל ונזקם עתיד להיות גדול.
