על פניו נראה שכל ניסיון להשוות בין זוועות 'חאלב' לכאב של 'עמונה' נידון לכישלון במרחבי הפרופורציות:

מה קשור מעשי טבח קולוסאלים שהיסטוריונים עומדים אותם ברמות של ג'נוסייד (השמדת עם) לפינוי עשרות משפחות שעלולים להיות מבותרים מתמונת נוף ילדותם על כל הצער והכאב שבדבר, אולם עדיין לקבל רשת ביטחון ותמיכה מהמדינה:

בעוד הראשונים ייכנסו לעד לארון השלדים של ההיסטוריה העולמית לצד הטבח ב'רואנדה' ו'בקוסבו', 'עמונה' תיזכר וגם זה בקרב חלקים מסוימים בחברה כעוד רגע שחור ב'מצעד האיוולת' הישראלי ותתפוס את מקומה במרחק ביטחון, מאחורי 'ימית' ו'גוש קטיף'.

אולם כנראה שבכל זאת אי אפשר שלא לתהות על משהו אירוני שמפרסס ומקשר בין 'חאלב' ל'עמונה.

בין תמונות והבתים האנשים והמבטים,הילדים התמימים, הרגעים הקפואים, ההסכמים והאימים:

האדישות. הקטנה. האפורה. היומיומית הזו.

כי בעוד שכל התקשורת תופסת את הראש ולא מבינה איך חבורת מתנחלים מצליחה לקחת בעלות על האבן הארכימדית של הממשלה ולגרום לראש הממשלה לפרפר בשעות הקטנות של הלילה בכדי להגיע להסדר הולם, הרי שספירת האנשים המבוגרים שיטריחו עצמם ל'עמונה' ביום הפקודה מראה את האמת הקודרת יותר בעבור אנשי 'עמונה':

לרובם המוחלט של אנשי הציונות הדתית, הפינוי הצפוי עובר מתחת או מעל לאוזן.

בוודאי, הם מתנגדים לו. ישמחו לשבת אתכם על הפוך וקרואסון ולהסביר לכם מדוע מדובר באסון. באמת בכייה לדורות. אבל כאן פחות או יותר תסתכם המעורבות הפעילה שלהם.

מיפוי מדויק של המתייצבים לדגל יגלה שלחלק גדול מהם עדיין אין אפשרות חוקית להרים כוסית לחיים:

עובדה מטרידה ביותר לאור ההיסטוריה של מפוני עמונה הקודמים שאכלו פיצוצים מול השוטרים כולל הנערות ששילמו במחיר כבד ביותר על החוויות המשפילות שעברו וככל הנראה היו חושבים היום ממרום שנותיהם כמה פעמים לפני שהיו משחזרים את החלטתם הראשונה להתייצב בקו החזית.

כלומר מצד האמת, 'עמונה' בהחלט מעניינת אותנו, גם ביבי והלשכה שלו יודעים את זה בניסיון להימנע מתמונות מחרידות של פינוי יהודים, אולם פה פחות או יותר נגמרת הסולידריות  ומפנה את מקומה לאדישות. לא חלילה אדישות מכוונת, אלא אדישות של אנשים שעסוקים במרוץ חייהם המטורף ואין להם זמן לנשום.

גם 'חאלב' ואפשר בהחלט לומר להבדיל, מעניינת אותנו, אבל כמה מכם יודעים שבמוצ"ש התקיימה שרשרת אנושית של כ400 איש מול שגרירות רוסיה בתל אביב למען נפגעים בסוריה?

לא יודע מה אתכם, אבל אני בכל אופן לא ידעתי. רוצים עוד? האדישות שלי עד כדי כך גדולה שאני מסופק אם הייתי בכלל מטריח את עצמי לאקט הסולידרי הכל כך קטן והאנושי הזה: פשוט ללכת ולעמוד ביחד עם עוד אנשים טובים ולצעוק את זעקתם של הילדים והתמימים שלא עשו כלום לאף אחד וממשיכים להיטבח בעוד העולם עסוק בכמות המיליארדים שנשפכים מהכוורת הנבנית של טראמפ.

470.000 הרוגים גבתה מלחמת האזרחים בסוריה: מתוכם 14.000 ילדים שנרצחו.

ואני? ממש כמוכם. ממשיך לעוד יום של עבודה, משקיע את משאבי המנטלים בבחירת סופגניה עם שוקולד נוגט ושברי שוקולד לבן

ומידי פעם בשביל לזרוק למוסר שלי איזה עצם קטנה, מביא בטור על נפלאות האדישות האנושית.

ולמרות שאני לא רוצה להשוות, בכל פעם מחדש נזכר במשפט המכונן של אלי ויזל:

"עלינו לזכור תמיד את האדישות המביישת הזאת, כפי שאנו זוכרים להודות ליחידים הגיבורים, כמו ראול ולנברג, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים. עלינו לזכור גם את הצבאות ששחררו את מחנות השמדה. אבל עבור רבים מהם, הם הגיעו מאוחר מדי, גם את זה אנו חייבים לזכור."