בשנים בהן אספתי חומר לכתיבת הספר "שירת הי"ם" על זקני הרב יעקב משה חרל"פ, זכיתי להיכנס מספר פעמים לתלמידו, הרב שריה דבליצקי שהלך לעולמו השבת והוא בן 93. אביא מעט ממה שסיפר לי הרב שריה על מורו ורבו הרב חרל"פ.
מערב עד ערב
הרב יעקב משה חרל”פ עמל כל ימיו בתורה במסירות נפש ויגיעה עצומה. כבר בצעירותו היה ממש ממית עצמו באוהלה של תורה. היו תקופות שבמשך השבוע כולו היה עסוק בתורה כמעט בלי הפסק מחוץ לביתו והיו תקופות שלמד רוב שעות היממה והיה חוזר לביתו כל ערב לשעות מועטות.
סיפר הרב שריה דבליצקי: הייתה תקופה בצעירותו בה לאחר שהשלים אמירת תיקון חצות נהג הרב חרל”פ ללמוד עם ידיד נעוריו רבי עקיבא פרוש, בבית כנסת קטן ומבודד בשכונת הבוכרים המרוחקת מבתיהם.
זמן הלימוד היה מחצות הלילה ונמשך ברציפות במשך כל הלילה והיום כולו עד תפילת ערבית שלמחרת, בהיותם מפסיקים רק לתפילות שחרית ומנחה בבית הכנסת הסמוך. משהסתיימה תפילת ערבית, שבו איש לביתו ואחרי חצות הלילה חזרו שוב ללימודם. כך נהגו שנים רבות.
אם קרה ומתוך לימודם התקשו בהבנת הגמרא, לא התעצלו ויצאו לביתו של רבם הגאון רבי יהושע צבי מיכל שפירא, לשאול ממנו את ביאור דברי הגמרא ולאחר יישוב הקושיות חזרו ללמוד. במשך רוב היום היה הרב חרל”פ לומד כשהוא עטוף בטלית ותפילין. היו לו גם תפילין קטנים (ר”ת) אשר היה מסתירם תחת כובעו. פעם בסעודה שלישית כשאמר אחד המסובין: ‘אני איש פשוט’ אמר לו הרב חרל”פ: 'להיקרא איש פשוט אין זה בכלל כל כך פשוט'.
עוד סיפר הרב שריה: העיד הרב הגאון הרב יוסף לייב זוסמן זצ”ל שהיה מתלמידיו המובהקים של הרב חרל”פ ומבאי ביתו תדיר, שמעולם לא שמע מפי רבו הקדוש - הרב חרל”פ, דיבורים שאפשר לסווגם בגדר דברים בטלים חס וחלילה.
הגאון הגרי”ז מבריסק החשיב מאוד את הגאון רבי יעקב משה חרל”פ ואמר עליו שהוא עובד ה'. בבואו לירושלים שלח הגרי”ז את בניו בערב שבת לאחר חצות לחזות ברב חרל”פ מלובש בבגדי שבת-קדש באמירת שיר השירים שלו, שנאמרה מתוך דבקות נפלאה.
הרב מבריסק גם נהג להזמין את הרב חרל”פ דרך קבע לשמחותיו והושיבו ב’מזרח’.
חרדת יום הדין
כובד הראש שבו היה מקבל הגרי”מ חרל”פ את ראש השנה, היה משנה את מראהו באופן ממשי ומוחשי. סיפר הרב שריה: חרדתו של הרב חרל”פ בערב ראש השנה מאימת הדין הייתה מופלגת מאוד. לא פעם אירע שאותם שהגיעו לבקרו ולא נערכו לכך, נפעמו לראות את מראהו הנוגה וכבד הראש.
משום כך נבהלו בחושבם שהרב חולה וחייבים להזמין לו רופא. חשבו לעצמם שלא יתכן שהרב שעד כה קיבל את פניהם בסבר פנים מאיר נראה כעת ממש כחולה מסוכן. בני הבית היו מרגיעים אותם ומספרים להם שכזה הוא מראהו בימי ערב יום הדין מדי שנה בשנה.
אורחים בשעת הנעילה
המונים מתושבי ירושלים נהרו לבית הכנסת של הגרי”מ חרל”פ כדי לשמוע את תפילתו של הרב בנעילת יום הכיפורים, תפילה שפתחה שערי שמים. בית המדרש היה מלא מפה אל פה עד אפס מקום ואף תיירים גויים הגיעו לחזות בתפילה המיוחדת הזו, לשמוע את רינתו ותפילתו המרעיפים מים חיים טל של תחיה על נפש עייפה, ולא חש איש רעב וצימאון כלל, כי הייתה תפילתו מושכת את הלבבות ומשכחת עולם ומלואו.
סיפר הרב שריה: באחת השנים עמד הגרי”מ חרל”פ כשליח ציבור, והנה הסתיימה תפילת העמידה והרב אינו פותח בתפילת החזרה. היה זה בעת תפילת נעילה וכנהוג ציפו המתפללים לזרז את חזרת הש”ץ כדי שתיאמר ברכת כהנים טרם השקיעה, והנה הרב ממשיך ומתעכב ואינו פותח בחזרה. המתינו המתפללים ארוכות, אבל הרב עדיין אינו פותח בחזרת הש”ץ.
משהתארך הזמן, ראוהו המתפללים כשהוא נתון בשרעפים, והבינו שככל הנראה שכח שהוא שליח ציבור, וכל כולו בכוונות עליונות. התחבטו ביניהם כיצד ירמזו לרב ששעת השקיעה הנה היא באה. התייעץ גבאי בית הכנסת, ר’ אברהם חיים הקלמן, (שהיה ר”מ ב’עץ חיים) עם נכבדי השכונה כיצד לנהוג, והחליטו שאין ברירה בידם וחייבים להפריע לרב. העז אחד המתפללים וטפח לרב חרל”פ על כתפו, ואכן עוררה אותה טפיחה את הרב מאותן כוונות ו”נזכר” שהוא הוא שליח הציבור ופתח בתפילת החזרה.
בספר ‘אורי וישעי’ מי-מרום חלק ז’ למרן הגרי”מ חרל”פ זצ”ל יש בכל פרק ופרק רעיונות שכל פרק לעצמו אפשר לפתח עליו תורה שלימה בקשר לימים הנוראים. על כן נחוץ בל”נ לקחת לעצמו מידי שנה רעיון אחד ולפתח ולהתרומם עם רעיון זה. (מתוך הספר 'אני לדודי' של הרב שריה דבליצקי)
סיים הרב שריה "הייתה לי יראת כבוד מהרב חרל”פ, כמעט לא דיברתי איתו ביחידות. על פי רוב באתי אליו בעיקר עם ציבור מלבד הפעם שבאתי לקבל ממנו סמיכה לרבנות".
כשבקשתי לקבל העתק מהסמיכה לרבנות שקיבל מהרב חרל"פ כדי להכניסה בספר מכתבי הרב חרל"פ שאנו עמלים לפרסמו בקרוב, רמז לי הרב שריה שיש דברים שרק אחרי 120 אפשר לקבלם אבל העניק לי במתנה את ספרו "בינו שנות דור ודור" שבו הביא פרק מהנהגותיו של רבו הרב חרל"פ.
