יום יבוא. הוא יבוא. מתי שהוא. זה יקרה. זה חייב לקרות.
יגיע רגע שבו לא אזדקק למחיאות כפיים. בלי להתבלט או להסיט תשומת לב, אעשה את המוטל עלי בצורה הטובה ביותר כי זה מה שנכון. יש בי קול מזוייף ואנוכי שמפיק צלילים צורמים. הוא מסתבך לי בלב, עקשן, מסרב להשתלב בהרמוניית החיים. ממש מרווח השטן. הוא מזריק סם הרדמה כשמשימה טובה מתדפקת על פתחי ומוסיף מרץ אם מתפעלים ממני. בשקט הוא מתגנב לעשייה ומטה אותה לכיוון אינטרסנטי עד שכבר לא ניתן להבחין בין המטרה הראשונית לבין מניע אנוכי.
בחנוכה קול המכבי מהדהד בי וקורא להרים על נס את העשייה לשם שמיים. הלוואי והייתי קצת יותר מכבי. כזה שעושה דברים שהוא מאמין בהם מבלי לחשוש ממחיר אישי כבד. כזה שדווקא העדינות שבו קוראת לו להילחם ולא נטיית אלימות או גאווה. אדם שעושה בגלל שצריך ולא בשביל פופולריות או רווחים פוליטיים.
לפעמים האגוצנטריות מחשיכה לי את האופק. רוחות של ניכור מנשבות בי ומקררות אותי מבפנים. אז הנשמה מבקשת להדליק נר פשוט של עשייה טהורה. לא להגרר למרכז העיר הסואנת. לפרסם את הנס בתוכי.
נר יקר, תגלה לי את הסוד. איך אתה מאיר יפה כל כך מתוך השעווה הלבנה? בוער בין מאות נרות כמוך בלי רצון להתבלט ולייחד את עצמך. נר דקיק ושביר שמצליח לגרש חושך כבד וקודר. עושה את המוטל עליך בלי לחפש גדולה ושררה. אנא למד אותי כיצד להדליק את הנר בקרבי.