הפסוקים בפרשתינו, בם תיארו בני גד ובני ראובן את רצונם לנחלה בעבר הירדן המזרחי, אומרים :"עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה". [במדבר לב, ג-ד] בדיון התלמודי על חובת קריאת 'שניים מקרא ואחד תרגום' כל שבת, נאמר :"אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו (במדבר לב, ג) עטרות ודיבון". מה כוונת הגמרא באומרה 'ואפילו עטרות ודיבון'? רש"י כותב:" ואפי' עטרות ודיבון - שאין בו תרגום": אם כן, מה עושים בפסוק שאין בו תרגום? תוספות [שם] מבארים את דעת רש"י :"פי' רש"י אפי' עטרות ודיבון שאין בו תרגום שצריך לקרותו שלשה פעמים בעברי". האם באמת אין תרגום לפסוק 'עטרות ודיבון'? ברוב החומשים נמצא באונקלוס :"מַכְלֶלְתָּא וּמַלְבֶּשְׁתָּא וְכוּמְרִין וּבֵית נִמְרִין וּבֵית חוּשְׁבָּנָא וּבַעֲלֵי דְבָבָא וְסִימָא וּבֵית קְבוּרְתָּא דְמשֶׁה וּבְעוֹן": על פניו נראה שיש תרגום לפסוק זה! לעומת זאת, בהמשך הפרשה, כשבני גד ובני ראובן אכן מקבלים המקומות הנ"ל ובונים אותם, נאמר :"וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵֽר":[שם פסוק לד] ושם לשון התרגום :"וּבְנוֹ בְנֵי גָד יָת דִיבוֹן וְיָת עֲטָּרוֹת וְיָת עֲרֹעֵר": אומנם, בתרגום אונקלוס לפי המסורת התימנית, המודפס בחומש 'קורן' החדש, לא מופיע תרגום זה של 'מכללתא ומלבשתא', אלא התרגום חוזר על לשון הפסוק. אף אם תרגום זה יותר מדויק, עדיין קשה מדוע דווקא נקטה הגמרא דוגמא זו, ולא פסוקים כמו "ראובן שמעון לוי ויהודה"? [תחילת ספר שמות] המשך דברי התוספות [הנ"ל] יאירו לנו את ההלכה. "וקשה אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ"מ תרגום ירושלמי? היה לו לומר ראובן ושמעון, או פסוקא אחרינא שאין בו תרגום כלל. ויש לומר משום הכי נקט עטרות ודיבון אע"ג שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי וצריך לקרות ג' פעמים העברי מ"מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום": ובכן, התרגום שלפנינו ברוב החומשים באונקלוס, הוא לא תרגום אונקלוס, אלא תרגום ירושלמי. עתה הכל ברור. לפסוק "ראובן שמעון..." אין תרגום כלל, אפילו לא ירושלמי. אך לפסוק 'עטרות ודיבון' יש תרגום ירושלמי. והוא המובא במתכוון בתוך תרגום אונקלוס, למרות שלא נמצא בתרגום אונקלוס המקורי, כפי שמופיע בנוסח התימני. לענ"ד נראה, שלא רק 'טוב יותר' לקרוא תרגום ירושלמי לפסוק זה, אלא זו חובה הנובעת מפשט הגמרא! כאן המקום להעיר, שאין תרגום יונתן בן עוזיאל על התורה, ומה שמופיע לפנינו במקראות גדולות הוא טעות בפתיחת ראשי התיבות ת"י, שהוא בעצם תרגום ירושלמי.
