מי שמסתובב בימים האלו ברחובות נצרת, כפר קאסם או טייבה נתקל בשלטי חוצות גדולים של כחול לבן עם תמונה של בני גנץ ולידו הסלוגן בערבית: "חייבים להתקדם".
מי שגולש ברשתות החברתיות הערביות נתקל במודעות פרסום של הליכוד ונתניהו עם קריין בערבית שאומר: "בזמן שחברי הכנסת הערבים שתו קפה, ממשלת הליכוד תיקצבה 15 מיליארד ש"ח לחברה הערבית".
מדובר ככל הנראה בפעם הראשונה אי פעם שבמערכת בחירות בישראל הקול הערבי מחוזר כך בו זמנית על ידי שתי המפלגות הגדולות, אלו שמתיימרות לכבוש את השלטון ונאבקות זו בזו מימין ומשמאל.
אך אפשר לצנן את ההתלהבות. יש פתגם ערבי שאומר "זי אל-כאתיב עלא צפחת אל-מאא"- כמו לנסות לכתוב על המים, גם הקמפיינים של הליכוד וכחול לבן הם חסרי תועלת. לא מדובר במהלך מתוכנן בקפידה מצידן.
אחרי שתי מערכות בחירות שהסתיימו ללא הכרעה, וכשאנחנו בעיצומה של מערכת הבחירות השלישית, שבוע לפני יום הבוחר, ועל פי כל הסקרים עדיין המצב נותר זהה, שתי המפלגות מחפשות את הקלף שובר השוויון. וזה בדיוק הזמן בו הליכוד וכחול לבן נזכרו שיש עוד מגזר בארץ- המגזר הערבי. אך זה מעט מדי ומאוחר מדי.
באף אחת משתי המפלגות האלו לא משובץ נציג ערבי. אף אחת מהן לא הציגה במהלך מערכת הבחירות עד כה שום תכנית עבור הציבור הערבי, ושום פתרונות לשלל הבעיות הבוערות במגזר מאלימות ופשיעה, דרך החינוך ועד לתשתיות. רק עכשיו, כשאנחנו רגע ממועד פתיחת הקלפיות, פתאום הן נזכרו. אבל קמפיין ברחוב הערבי לא מספיק, וכמה סיסמאות בערבית לא יגרמו לנהירה לקלפיות כדי להצביע לאותן המפלגות, וחבל שהן חושבות שאם ישקיעו מאות אלפי שקלים בציבור הערבי, הן יצליחו לקנות אותו.
כדי להבין את גדול הפספוס של אותן מפלגות, שהתעוררו כמה שבועות מאוחר מדי, כדאי להביט בתוצאות סקר של "שיחה מקומית" שנערך בקרב ערביי ישראל לפני כשנה ובו השיבו 47% מהנדגמים כי יהיו מוכנים להצביע למפלגה יהודית אם תייצג את עמדותיהם. זה מצטרף למגמות המוכיחות עלייה ברצון להשתלבות והעדפה לעיסוק בנושאים פנים-חברתיים. ערביי ישראל רוצים להשפיע, רוצים מעורבות, רוצים נציגים שבאמת ידאגו להם ויעשו את זה מתוך הקואליציה.
כשהרשימה המשותפת לא מספקת את הסחורה, לא לוקחת חלק פעיל במשחק הפוליטי, לא מקדמת את המגזר הערבי וחבריה בעיקר עסוקים בנושאי חוץ מעוררי מחלוקת, זה ברור שבחברה הערבית יש ציבור לא קטן שמחפש אלטרנטיבה ומהווה פוטנציאל מנדטים גדול. אבל אף מפלגה לא השכילה להרים את הכפפה במשך שלוש מערכות בחירות.
אך לפעמים עדיף מאוחר מאשר לעולם לא, וגם אם לקח 70 שנה וכמעט 3 מערכות בחירות מלאות בשנה האחרונה, הגענו להתקדמות חשובה עם ההבנה המחלחלת לאיטה שהחברה הערבית היא חלק אינטגרלי במדינת ישראל. תוך כמה חודשים חל שינוי חשוב בסמנטיקה, וראשי המפלגות שהתבטאו בעבר שלא יישבו עם הערבים, היום מקפידים לציין שלא יישבו עם חברי הכנסת של הרשימה המשותפת.
גם הפנייה הממוקדת למגזר הערבי מצד המפלגות השונות היא מבורכת, וכשגם גנץ וגם נתניהו מתנגדים לאותו סעיף בעסקת המאה המדבר על העברת המשולש לשליטת הרשות הפלסטינית אפשר לחוש בשינוי חיובי. יש עוד דרך לעבור כדי שערביי ישראל ירגישו באמת רצויים בפוליטיקה המקומית וכדי שתהיה עבורם נציגות ראויה ברחבי הקשת הפוליטית במפלגות השונות, אבל יש פתגם ערבי נוסף שאומר "אול אלמטר קטרה"- כל גשם מתחיל מטיפה. ובעצם, אולי מבחן המציאות הבא יהיה כבר בספטמבר 2020, מועד ד'.