זעקות השבר של החבורה שחרטה על דגלה  סיסמה אחת בלבד, רק לא ביבי, מעוררות רחמים במיוחד. כל חברה מתוקנת הייתה מקיאה מקרבה את אלה שמפיצים דברי בלע  מן הסוג הזה. 

יאיר לפיד חושש, לטענתו, לגורל הדמוקרטיה בגלל המגבלות שהטילה "ממשלת המעבר" על הציבור ומשה יעלון כועס, לדבריו, על שפתיחת משפטו של ראש הממשלה  נדחתה. אין ממש בדברים של השניים – אבל זה לא מפריע לזרם האופורטוניסטי בחברה הישראלית ללכת אחריהם.

הם מייצגים, כמובן, לא מעט חברים בגוש הפרלמנטרי שלהם שחושבים שהציבור שבחר בהם עומד מאחוריהם; אבל הם טועים בגדול. כאשר הסתפחה אליהם הרשימה המשותפת, זאת שממצעה עולה הקריאה לביטולה, בפועל, של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, הם איבדו, בעיניי, הרבה מן הלגיטימיות שלהם. בשעה שאחמד טיבי, בן בריתם של לפיד ויעלון, הניף את אצבעותיו לעבר קבוצה של משפחות שכולות שעמדה מחוץ לבית הנשיא ידעתי שנחצה קו אדום. 

האות "וי" שימשה את צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה. הוא ביקש אז להפיח תקווה בקרב המיליונים שנלחמו בנאצים. טיבי התכוון למשהו אחר לגמרי.

לא במפתיע, כמה מן "השופרות" הידועים באולפני הטלוויזיה עושים להם לייק.  אותם עיתונאים יודעים, מן הסתם, שהקמת ממשלה בתמיכה של הרשימה המשותפת, גם אם זו  תהיה חד-פעמית, תיתן לגיטימציה להשקפת העולם האנטי ציונית, הפוסט יהודית, שאותה הם דוחפים מזה שנים. 

מכל מקום, לפיד ויעלון לא ממש יודעים להסביר את היסוד לחששותיהם – אבל לא בזה העניין. יעלון הרי יודע שהדחייה בפתיחת המשפט נעשתה על דעת כל הגורמים הרלוונטיים  ושהיא נגזרה מנסיבות העניין ולפיד בוודאי מבין שההגבלות שהוטלו על הציבור, לרבות המעקב אחר מי שחולה קורונה מאומת נפגש עימו, דומות להן הוטלו גם במדינות אחרות, אבל בפוליטיקה הסיסמאות אינן צריכות הנמקה. הן צריכות להיות בנות שתיים-שלוש מילים בלבד וצריך לחזור עליהן שוב ושוב כמו על שקר שאין לו רגליים.

ציבור הנהגים בדרכים הראשיות רואה בזווית העין רק את הסיסמה.  אם יש לה בסיס, זה כבר פחות חשוב. אף אחד גם לא ממש מבקש לדעת איך הסיסמאות של אתמול התחלפו בסיסמאות הפוכות לגמרי; מה שבוודאי מרגיז רבים מאוד בקרב בוחריהם של לפיד ויעלון. לא מדובר, כמובן, בעבירה פלילית אלא בהונאת-בחירות שמעלה סירחון שכמותו עוד לא היה במקומותינו. 

ההתכחשות המפורשת לכל אפשרות של הקמת ממשלה בתמיכה של מפלגה שמבקשת לשנות מן היסוד את אופייה של המדינה היהודית הייתה חד משמעית; אבל זה לא מפריע למי שנבחר לאורה להתנער ממנה כיום.

וזה מה שמוביל אותי לפלונטר הפוליטי. אם לא תוקם ממשלה במועדים הקבועים בחוק תתחייב קביעה של מועד רביעי לבחירות; אפשרות שאין להעלות על הדעת בשעה זאת. הדברים ידועים – ובכל זאת, עם האנשים האלה, לפיד, יעלון וכל השאר,  אינני רוצה כל שיג ושיח. מי שמוכן לחבור לאלה שרוצים לגזול מן העם היהודי את ביתו הלאומי תמורת תפיסה בהגה השלטון לא אמורים להיות ברי-שיח עם המחנה שלי; מה שמוביל אותי לשתי האופציות העומדות כרגע להכרעה, בהינתן העובדה שאין כל דרך לקיים כעת מערכת בחירות. 

שתיהן רעות, לטעמי, ולכן הייתי ממליץ לחבריי במחנה הימין לקבל את הפחות גרועה מבין השתיים: ממשלת חירום קצרת הימים. היא תהיה קצובה בזמן - ולאחריה יתקיימו בחירות.

עם זאת, אני לא רואה את לפיד ויעלון  מסכימים לממשלת חירום במתכונת הדומה לזאת שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים, ללא הגבלת זמן, כשמנחם בגין ויוסף ספיר הצטרפו לממשלה כשרים בלי תיק. אני גם לא רואה שממשלה כזאת תתרום למאבק בנגיף הקורונה. יחד עם זאת, חשוב לומר, שאופציה זאת - שאותי באופן אישי מחליאה - טובה מן האלטרנטיבה האחרת.

בהיעדר כל דרך לקיים  כעת בחירות, כאמור, שבהן מאוד הייתי רוצה, כמו רבים מאוד מחבריי, יש שחושבים שממשלת אחדות לקדנציה שלמה תהיה נוחה יותר לעיכול. ממש לא. נוכח הזיגזג האידיאולוגי המכוער שעשו בכחול-לבן, ממשלת אחדות היא מוצא פחדני.  

אנשים שהיו מוכנים לתת יד להחרבתו של החזון הציוני לא ראויים, להשקפתי, להיות חלק מן המערך השלטוני של המדינה היהודית. אסור להושיט להם יד. צריך לתת להם להתבוסס בזוהמה של עצמם.

לכן, אם דעתי הייתה נשמעת, יש ללכת רק על ממשלת חירום.  אחדות, זה חזון לאחרית הימים. לאחר שבמחנה השמאל יתפכחו.