"שמחת תורה הוא חג של גברים". עם הקביעה הזאת, שנלחשת בייאוש מפיהן של נשים כבר כמה דורות, היה לי ויכוח קבוע. בתקופת בני עקיבא העליזה (והגורם מספר אחת לצרידות הקבע שלי) היינו לובשים חג לכבודו של היום הקדוש. היינו פותחים בתפילה ומתייצבים להקפות, כלומר, לצעדת שירי קודש, ברחובה של עיר. הבנים היו הולכים מקדימה, מחבקים את ספרי התורה ורוקדים בלהט, ואנחנו ברווח קטן, תורמות את קולותינו, משתתפות בחגיגה.

שמחות מעבר למחיצה

בסניף רעננה של ילדותי ההקפות היו מגיעות אל מרכז הקליטה של העיר. היינו עושים שם שמח, משתדלים לצריף למעגל את אלה שזה מקרוב באו לישראל. כקומונרית בתנועה הועליתי לדרגת מנצחת על ההתרחשות, כך שנטלתי חלק בחגיגה גם בלי לעלות לתורה או להוביל הקפה. כשנישאתי ובאו הילדים היה ברור שמוקד ההתרחשות הוא בעזרת הגברים. הייתי שם כדי לקלוט ילד עייף שכבר מיצה את הריקודים או ילדה שדרכו עליה בלי משים. אנחנו הנשים ניסינו לרקוד מעבר למחיצה, באמת שניסינו, אבל זה לא תפס. גם לא כשספר התורה הקדוש והכבד הגיע אלינו. הבטנו בו בחרדת קודש ובעיקר בחרדת נפילה. רקדנו קצת, נישקנו, והחזרנו לצד השני, שרגיל להניף אותו כמה פעמים בשבוע.

לסיבוב ההקפות שבית הכנסת שלנו מקיים בין בתי הכנסת השכונתיים תמיד הקפדתי להצטרף. הגברים נכנסים בתרועה ורוקדים עם בעלי הבית העיראקים, ההודים או המרוקאים ואני פוגשת בשקט את הנשים, שזורקות סוכריות על האורחים בהתרגשות. פעם, לפני עידן ועידנים, כלומר לפני הקורונה, הסיבוב היה גם נחתם בבית האבות השכונתי. הגברים רוקדים ואנחנו, הנשים, עוברות בין הקשישים, מחבקות ומלטפות את הפנים שבעות השנים שעיניהן דומעות משמחה של תורה ושל שירה ושל תשומת לב.

ובכל זאת, למרות שכל השנים מצאתי את המקום שלי בתוך היום הזה, ההבנה ש"זה חג של גברים" הלכה וחדרה גם אליי. יש מציאות שקשה להתווכח איתה. זה הרי לא נגמר בהקפות. יש גם עליות מרגשות אך בלתי נגמרות לתורה, ועוד כיד הסידור הטוב. לפעמים נראה שלנו, הנשים, המותשות מהחגים, נשאר רק לדבר ולקשקש את עצמנו לדעת ולהעביר את הזמן עד שתגיע תפילת מוסף. בשנים האחרונות הרגשתי איך האחיזה שלי בחג הזה נשמטת. הרגשתי שאני לא שייכת, לא מוזמנת לחגיגה הזאת, עד שהנהיגו אצלנו בקהילה מנהג נפלא.

המיזם נקרא 'שמחות בתורה' והוא הברקה של לאה ירחי מקהילת כפר הרא"ה. בכל שנה מתכנסות נשות הקהילה לאחר שחילקו ביניהן מראש את כל פרשות השבוע, את כל חמשת החומשים. ואז זה קורה: מתחילים מ"בראשית ברא" ומסיימים ב"לעיני כל ישראל". עוברים לפי הסדר וכל אחת מדברת על פרשה אחת במשך דקה אחת. פרשה שהיא אוהבת, שהיא מחוברת אליה, שהיא בחרה. האישה יכולה לסקור את נושאי הפרשה, להעלות נקודה שנגעה בה או להביא פירוש שהפעים אותה. וקהל השומעות טועם מהדבש הזה, בכל פעם בצבע ובמרקם אחר, לפי אופי המספרת והמקום שלה בחיים. לפעמים תהיה שם חותמת מובהקת של המקצוע שלה, לפעמים היא תפתיע עם רעיון משדה אחר. בכל שנה מצטרפות גם הנערות שכבר מעזות להיכנס פנימה למעגל הנשי הזה ולהשמיע את קולן, והצעירה שבהן מקבלת סימניית מתנה, בתפילה שתהיה איתנו גם בשנה הבאה. הכול מתרחש בזמן ההקפות, כך שהגברים רוקדים והנשים לומדות. הם מקיפים עם התורה ואנחנו מקיפות את התורה. ובסיום המעגל הקסום הזה אנחנו מרגישות שיש גם לנו חלק בתורה שעם ישראל מסיים היום. וגם אם לפעמים, במהלך השנה, השבוע רץ לנו מהר מדי ולא הגענו מוכנות לפרשת השבוע, הרי תיקנו את זה עכשיו וכעת אנחנו מוכנות להתחיל מבראשית.

נקודת זינוק לשגרה

מיזם 'שמחות בתורה' לא רק מרפא את שמחת תורה. הוא גם מהווה נקודת זינוק לשנה הבאה ולימי השגרה, ימי אחרי החגים. בימים האלה, עם הכנסת מוטות הסוכה למחסן, אנחנו פוגשים אותן במפתיע, אורבות בשקט ובסבלנות, ההבטחות הגדולות והקטנות שהבטחנו לעצמנו. השנה לא נזניח את התזונה. יהיה משטר הדוק יותר על כניסת חטיפים ושוקולדים הביתה. השנה נמצא זמן לחזור לחוג הספורט הישן והטוב, ואם לא, נירשם סוף סוף לקבוצת ריצה לטובת חילוץ העצמות. וגם, שנלמד משהו. שתהיה לנו קביעות בלימוד של איזה ספר. שהתורה תהיה תושבת קבע בחיינו, חברה בשגרת היומיום ולא רק בשבת. ההבטחה הזאת היא היקרה לי ביותר, ובה אני תולה הכי הרבה תקוות. לפעמים זה קורה ולפעמים פחות. תלוי בחיים עצמם.

בחודש אלול השנה זכיתי להנחות פאנל לכבוד פתיחת מדרשה לנשים בשכונת רמת אשכול בלוד. לידי, סביב השולחן, ישבו ארבע נשים תלמידות חכמים, לומדות ומלמדות תורה. כששאלתי אותן, כאילו בשביל הקהל אבל בעצם בשבילי, מה העצה הטובה ביותר שהן יכולות לתת להתמדה בלימוד, לקיום ההבטחות האלה גם בימי השגרה - הן שפעו רעיונות.

"שתמיד תהיה לך סימניה באיזה ספר", הציעה הראשונה, "כך תדעי שאם עזבת, כי כרגע את טרודה מדי, את עוד תחזרי". "תלמדי מה שאת רוצה ללמוד, ולא מה שאת צריכה ללמוד", הציעה מישהי אחרת והרחיבה את מנעד השיעורים והספרים. עלתה שם גם העצה לא להלך בגדולות. לתת דגש על צעדים קטנים ומדודים, לבחור מטרות קטנות, כאלה שלא יגרמו לייאוש אלא יעניקו תחושה של התקדמות. הדוברת האחרונה נידבה את העצה של חברותא או חבורה: "תדאגי למישהי שתחלוק איתך את המחויבות, שתרימו אחת את השנייה בסוף יום מתיש אל הספר, אל הלימוד". ואני לקחתי את כל העצות האלה וצררתי בכיסי הלב, ואיתן ועם ניחוחות ההתחדשות של הסתיו אני פוסעת לעבר ימי החול והשגרה, מקווה ליצוק בהם טיפת קודש.

לתגובות: ofralax@gmail.com