שעת בין הערביים במחלקה לשיקום נוירולוגי בבית החולים שיבא בתל השומר. בחוץ, ברחבת הכניסה, ניצבת מיטתו של בניה פרץ בן ה־20. הוא מוקף בחברי ילדות שלא משים ממיטתו מאז הפציעה. הם משוחחים ביניהם על ענייני היום, צוחקים. תוך כדי דיבור מעסה אחד החברים את שרירי ידו הרפויה של בניה. חבר אחר מציע כוס מים ומיטיב את הכרית מתחת לראשו. הם מכרכרים סביבו ברגישות מעוררת הערכה. בניה מביט בחבריו, מחייך קלות ומשיב לשאלותיהם בשקט. מדי פעם הוא מתכנס בתוך עצמו, מהורהר. הקושי ניכר בכל נים ונים בפניו. כעבור זמן מה הוא מתעייף ומבקש לחזור לחדרו. הם שבים לחדר במחלקה, שם הוא שוהה כבר חודשים ארוכים. בחדר הזה הוא חווה אינסוף משברים, ניצחונות קטנים, עליות ומורדות, ובו הוא מתמודד בכל כוחו עם האתגר הגדול של חייו.

שוכב על הרצפה ולוחש "שמע ישראל"

את רגעי הפיגוע הוא זוכר לפרטי פרטים ומשחזר שוב ושוב את הרגעים שטלטלו את חייו בעוצמה. ביום ראשון, כ' באייר, לפני כחמישה חודשים, דקות לפני השעה שש בערב, המחבל מונתסר שלבי פתח באש מתוך רכבו לכיוונו ולכיוון יתר העומדים בצומת תפוח. כתוצאה מהירי חברו יהודה גואטה הי"ד, תלמיד הישיבה הגבוהה באיתמר, נפצע באורח אנוש ומותו נקבע כעבור כמה ימים. הוא נפצע קשות בגבו וחבר נוסף, עמיחי חלא, גם הוא תלמיד הישיבה, נפצע באורח קל.

"זה קרה יומיים אחרי ל"ג בעומר", משתף בניה. "התארגנו על ל"ג בעומר אצל חבר מהישיבה בניצן. היינו יחד כמה חבר'ה מהישיבה, עשינו על האש, הלכנו לים, היה כיף. נשארתי שם גם לשבת וביום ראשון יצאנו לכיוון הישיבה באיתמר. הגענו לטרמפיאדה בצומת תפוח. הכול היה סבבה. פגשנו שם כמה חברים מהישיבה, הספקנו לומר שלום זה לזה ואני המשכתי טיפה קדימה. עמדתי ליד הבודקה של החיילים", הוא מתאר את ההתרחשות. "פתאום בא רכב במהירות ועצר באמצע הכביש בברקס חזק. הסתכלתי לכיוון שלו וראיתי את המחבל. הוא הרים את היד למעלה עם האקדח, צעק 'אללה אכבר' והתחיל לירות. הוא ירה ישר עליי. הספקתי להסתובב, חטפתי כדור בגב ונפלתי לרצפה".

היריות של המחבל המשיכו כל העת כשבניה שכוב על הרצפה עם פגיעה בגבו ולא מצליח להתרומם או לקרוא לעזרה. "אחרי שלוש שניות אתה מבין שוואלה, זה פיגוע. ברקע אני עוד שומע יריות ואת חבר שלי צועק בקול 'שמע ישראל'. שכבתי על הרצפה ולחשתי לעצמי 'שמע ישראל'. הרגשתי סחרחורת חזקה. היו לי צפצופים חזקים באוזניים. לא ידעתי איפה נפגעתי. ניסיתי לבעוט עם הרגל בחבר שלי כדי שישים לב אליי ויעזור לי כי הוא הסתכל לכיוון השני אבל לא הצלחתי להזיז את הרגל".

המחבל המשיך בירי. כוח צה"ל השיב אש לעבר הרכב אך הוא הצליח להימלט במהירות מהמקום. בזירת הפיגוע החלו להגיש טיפול לפצועים. "שמעתי שצעקו שיהודה חטף כדור בראש. הפציעה שלי הייתה בגב ושכבתי על הגב, כך שבהתחלה לא שמו לב שנפצעתי. אני עצמי חשבתי שנפצעתי בקטנה, לא משהו רציני".

לא שמת לב שאתה לא מצליח לזוז?

"את חוסר התזוזה של הרגל פירשתי כטראומה של הגוף. לא הבנתי את חומרת המצב. טיפלו ביהודה, הוא היה פצוע קשה מאוד. אחרי כמה רגעים באו אליי והפכו אותי לראות מאיפה הכניסה של הכדור".

בניה הפצוע הובהל לבית החולים בילינסון בפתח תקווה במצב אנוש. "במהלך הדרך הייתי מעורפל מאוד. אני זוכר שחשבתי על ההורים שלי ועל המשפחה שלי, קיוויתי שיהיה טוב. חשבתי על יהודה ודאגתי לחברים שלי שהיו שם. לא היה לי מושג מה קרה להם, מי עוד נפצע. על עצמי לא דאגתי", הוא אומר, "ברגעים ההם לא דמיינתי שמדובר אצלי במשהו רציני. רק שמעתי שדיברו על כדור שנכנס בכתף".

בבית החולים נלחמו הרופאים על חייו עד שיצא מכלל סכנה. "התעוררתי בחדר טיפול נמרץ וראיתי את דוד שלי לידי. לאמא בהתחלה היה קשה לראות אותי במצב הזה, אבל היא נכנסה ואמרה: 'בניה, אנחנו איתך. יהיה טוב!'. עוד הייתי מטושטש. בהתחלה לא קלטתי את חומרת הפציעה. לאט לאט אתה מתחיל לקלוט ולהבין שוואלה, אתה לא יכול לזוז. זה קשה מאוד. עדיין יש רגעים שזה ממש קשה לי", הוא משתף בכנות. "יש רגעים שאני לא מאמין שזה אני. יש רגעים של ייאוש. אני מנסה להיות חזק".

שש שעות מתוחות בחדר הניתוח

לאחר שלושה ימים נכנס לחדר אחד הרופאים בפנים חמורות סבר והסביר להורים ולבניה את ההשלכות של הפציעה. "הוא הסביר שנפצעתי רציני בעמוד השדרה וכששאלתי אותו אם אני אצליח בעתיד ללכת הוא אמר 'כנראה שלא'. זה היה נורא קשה לשמוע".

אתה בחור צעיר בן 18 וחצי שכל החיים לפניו. מה הרגשת באותו רגע?

"בומבה רצינית. הייתי בהלם. לא ידעתי איך להגיב. הוא יצא מהחדר והתחלתי לבכות, אבל אבא אמר: 'אל תשכח שרופא הוא בשר ודם. אנחנו מאמינים באמונה שלמה בבורא עולם. כמו שה' החליט שזה מה שיקרה לך, באותה קלות הוא יכול לתקן. הכול בידיים שלו. אנחנו אנשים מאמינים'. הוא אומר לי את זה הרבה".

את חוות דעתו הפסימית של הרופא דחו ההורים בהחלטיות והיו נחושים להפוך כל אבן כדי למצוא מזור לבנם. לאחר התייעצות דחופה עם הרב אלימלך פירר הם פנו לפרופ' אייל יצחיאק, מומחה לנוירוכירורגיה וניתוחי עמוד שדרה, שהתייצב במהירות בחדרו של בניה, בחן את הצילומים ואת החומר הרפואי והודיע להורים כי יש היתכנות לביצוע ניתוח באזור הפציעה אך הוא חייב להתבצע בתוך זמן קצר. "במקרה שלי הזמן היה קריטי כי היו במקום רסיסים והיה גם חשש שיתפתחו בצקות, ובאמת כמה שעות אחר כך כבר הייתי בחדר ניתוח. רק אחרי הניתוח אמא סיפרה לי שהסבירו להם לפני שיש סכנות רציניות בניתוח מהסוג הזה כי מדובר בעמוד שדרה צווארי, קרוב למוח. אמרו שלא בטוח שהניתוח יצליח, אבל ההורים שלי הבינו שזה הסיכוי שלי ואחרי שיחות עם כמה רבנים הם החליטו שהולכים על זה".

הניתוח המורכב ארך שש שעות מורטות עצבים והסתיים אחרי חצות. כניסתו של בניה לניתוח בהול פורסמה ורבים מכל רחבי הארץ התפללו לרפואתו. למחרת, כשהתעורר, התעניין מה עלה בגורלו. "קמתי מטושטש. לא הצלחתי לדבר כי הייתה לי הנשמה דרך הפה אבל רציתי ממש לדעת האם הניתוח הצליח. לשמחתי הסבירו לי שברוך ה' הניתוח עבר טוב".

אך למרות השמחה על הצלחת הניתוח, יום למחרת בניה חש במצוקה נשימתית כתוצאה נלווית לניתוח המורכב והרופאים נאלצו לבצע פיום קנה ולפתוח פתח הנשמה בצוואר ישירות לקנה הנשימה. "ראו שהריאות שלי לא מצליחות להיפתח וניסו להנשים אותי בכל מיני מכשירים. בסוף החליטו לעשות לי פיום קנה, הנשמה דרך הצוואר. היום ברוך ה' אני כבר בתהליך גמילה מההנשמה וחוזר לאט לנשום בכוחות עצמי".

עברת ניתוחים לא פשוטים, אתה עובר שיקום ארוך ומורכב, מה מבחינתך הרגע הכי מאתגר?

"אני חושב שתהליך השיקום עצמו הכי קשה לי. כי אתה מנסה שבוע־שבועיים־חודש להניע את עצמך ומרגיש שהכול תקוע, כלום לא מתקדם, לא זז. אתה מנסה ולא מצליח לזוז וזה מייאש. צריך המון סבלנות והמון אמונה בתהליך הזה", הוא אומר וקולו רועד. "אתה מבואס שאתה לא מצליח להתקדם בקצב שהיית מצפה. הכול זז בצעדים נורא קטנים. סבבה, יד ימין טיפה משתפרת, התחלתי להרגיש אותה. אז אתה מבסוט ומתחיל לעבוד על היד השנייה, מנסה וכלום לא משתנה. זה מאבק יומיומי עם עצמך לא להרים ידיים".

אז מה מחזיק אותך בכל זאת?

"יש סביבי צוות רפואי והורים וחברים אחלה, שלא נותנים לי ליפול. וגם הצבתי לעצמי מטרות, דברים שאני לא מתכוון לוותר עליהם. אני רוצה לחזור להיות אני, אני רוצה לחיות חיים משמעותיים, בדיוק כמו כל בן אדם רגיל. ואני לא מתכוון לוותר לעצמי", הוא אומר נחרצות. "לפעמים אני מתעורר במחלקה באמצע הלילה ונזכר במצב שלי, מתבאס וחושב מה יהיה איתי, אבל אז אני אומר לעצמי: 'בואנה, מה יש לך? תתחיל לעבוד, אתה מסוגל. אתה יכול'. אני לא כועס על הקב"ה כי אני מבין שאני לא יודע הכול. לפעמים אני מדבר איתו, מבקש שיעזור לי, שייתן לי כוחות". הוא עוצם את עיניו לרגע ואומר: "הכי אני מתגעגע לעשות את הדברים הקטנים, ללכת, לקום, לשים את הכיפה לבד על הראש... נלקחו ממך כל כך הרבה דברים", הוא מפטיר בכאב, "פתאום אתה לומד להעריך את הדברים הכי טריוויאליים של החיים".

כשאני מתעניינת איך הוא רואה את עצמו בעוד עשר שנים, בניה מכריז בקול, ספק לי ספק לעצמו: "בדיוק איך שראיתי את עצמי לפני הפיגוע - אדם פשוט, עם משפחה, ילדים, הולך, נושם, חי ומנסה לשפר את העולם".

מגיע סוף סוף הביתה לחג

בניה פרץ בן ה־19 נולד בכפר הרוא"ה להוריו עופר ואביבה פרץ, בן רביעי מתוך שבעה אחים ואחיות. כבר עשר שנים גרה משפחתו בבית שאן. "מכיתה ד' אני שם. אחלה עיר, מקום משפחתי וחם". הוא למד בתלמוד תורה בית שאן והיה חניך בסניף בני עקיבא המקומי. בתיכון למד בישיבה התיכונית בעיר וכמו כל נער טיפוסי אהב לעסוק בספורט, לטייל בארץ, לשחק כדורגל, "ובעיקר להיות עם חברים", הוא מוסיף בחיוך. בתום התיכון פנה לישיבה הגבוהה באיתמר. "זו הייתה שנה מאוד משמעותית בשבילי. נהניתי מאוד. היה לי טוב בלימוד, הרבנים טובים והחברים אחלה".

לקראת סוף השנה התרחש הפיגוע ששינה את מסלול חייו, ומאותו יום הוריו עופר ואביבה לא משים ממיטתו. כדי להקדיש את כל זמנם ומרצם לרפואתו הם נאלצו לעזוב את מקומות עבודתם. "כרגע הכול בצד, זו המשימה שלנו", הם מסבירים בפשטות.

מאז יום הפיגוע עופר צמוד למיטת בנו. "אפשר להגיד שהחיים שלנו נעצרו. אני צמוד אליו כבר חמישה חודשים. בניה צריך אותי. לאט לאט אני רואה את ההתקדמות שלו, אבל הוא צריך הרבה עידוד וכוחות. האתגרים שהוא עובר הם לא פשוטים בכלל, יש רגעים לא קלים ואנחנו שם כדי להרים אותו. חד משמעית הנוכחות שלנו משמעותית, וזה מה שחשוב עכשיו", הוא מדגיש. "גם אשתי לקחה חל"ת מהעבודה כדי ללוות את בניה ולהיות בבית עם שאר הילדים, שגם צריכים אותנו. היא כל הזמן על הקו בין בית שאן לבית החולים. אנחנו עושים הכול למען בניה. אני נמצא פה כל הזמן ליד המיטה שלו, נלחם ביחד איתו, לא מוותר. זו המלחמה שלנו כרגע. אני נמצא איתו 24 שעות ביממה והוא יודע שאנחנו כאן איתו באש ובמים, יהיה מה שיהיה".

בשבוע שעבר, בחג הראשון של סוכות, לאחר כמעט חמישה חודשי אשפוז, החליטו הוריו באישור הצוות הרפואי להוביל אותו באמבולנס מיוחד ובמבצע לוגיסטי מורכב לביתם שבבית שאן. "התארגנו על כל האביזרים שצריך לדרך ולשהות מחוץ לבית החולים רק כדי שהוא ירגיש טעם של בית. זה היה מדהים. כל החברים שלו הגיעו בחג להיות איתו. זה עשה לו טוב. הוא חזר עם אורות", עופר מחייך: "מאז הפיגוע, כולל שבתות וחגים, זאת הייתה הפעם הראשונה שישנתי בבית".

אפשר לראות התקדמות כלשהי מיום הפציעה ועד היום?

"יש התקדמות יפה", עופר מתעקש לומר. "לעומת מצב של חוסר תנועה מוחלט שהיה בהתחלה, כיום יד ימין של בניה זזה קצת ויד שמאל מתחילה להתעורר. יש התקדמות, היא אומנם מתרחשת בצעדים קטנים, אולי אפילו קטנים מאוד, זה נכון, אבל אנחנו עם הפנים קדימה. גם מבחינה נפשית אנחנו אחרי ההלם הראשוני ויש יותר רצון להתאמן, להתאמץ ולהתקדם".

אתה אופטימי?

"בטח, אני אופטימי מהשנייה הראשונה. אני זוכר את המפגש הראשון שלי איתו כשהוא היה פצוע אנוש עוד בחדר מיון. הסתכלתי עליו, על הגוף שלו, הבנתי בדיוק לקראת מה אנחנו הולכים ואמרתי לעצמי: 'זה המצב, בואו נראה מה אפשר לעשות כדי לקדם אותו'. לא נתתי לעצמי לשקוע או להיות פסימי, וברוך ה' אנחנו רואים התקדמות כל הזמן. זה שיקום ארוך והכול הולך נורא לאט אבל בשביל זה אנחנו פה. אנחנו רצים למרחקים ארוכים וכל משפחת פרץ בריצה הזאת. כולנו יחד כאן בשביל בניה שלנו, זה לא רק אני", הוא מבקש להדגיש ומוסיף: "אנחנו שומעים על הרבה אנשים שמתפללים לרפואת בניה ישראל בן אביבה בארץ ובעולם וזה מרגש אותנו כל כך. בניה נכנס ללב של הרבה אנשים".

אתה משדר המון חוסן ועוצמה, לא היה לך איזה רגע של שבר?

"אני זוכר רגע מטלטל כשבניה היה בטיפול נמרץ במצב קשה מאוד, בשעות הראשונות שאחרי הפיגוע. בכיתי ודיברתי עם ה'. אמרתי לו: 'בניה הוא בן ישיבה, הוא הלך ללמוד תורה, הוא אהב ללמוד תורה, הוא גם תכנן להתגייס לצבא. ריבונו של עולם, אני מפקיד אותו בידיים שלך. אתה אבא שלו, תדאג לו. הוא הבן שלך', ומאותו רגע יצאתי לדרך. לייאוש אין מקום. אני מרגיש שבניה בידיים הכי טובות שיש. אני אופטימי", הוא שב ואומר בנחישות.

חייבים לשמר את ההרתעה

מונתסר שלבי, שעומד בימים אלו לדין, ברח לאחר הפיגוע ואותר ימים ספורים אחר כך על ידי כוחות הביטחון במבנה שבו הסתתר. הוא הועבר לחקירת השב"כ והודה במעשים. במקביל הוציא אלוף פיקוד המרכז תמיר ידעי צו הריסה לביתו של המחבל, אך משפחתו עתרה לבג"ץ בטענה ששלבי, אשר מחזיק באזרחות אמריקנית, אינו מתגורר דרך קבע בבית ומבלה את רוב זמנו מעבר לים. בנוסף לכך טענה המשפחה כי הוא שהה רק בחדר אחד ולא בכל הבית. בית המשפט דחה את העתירה והתיר לצבא להרוס את ביתו. חודשיים אחרי הפיגוע פשטו כוחות צה"ל על הכפר תורמוס עיא שליד רמאללה והרסו את הבית.

אתה עוקב אחרי המשפט? זה מעניין אותך?

"בהחלט. אני עוקב אחרי הדיונים ואני גם צפוי להעיד בקרוב במשפט. אני רוצה לספר לשופט על הפציעה של בניה ועל כל מה שעובר עלינו מאז, על הטלטלה של המשפחה שלי שממוטטת כרגע. השופט צריך לשמוע את זה ממני ולהבין שלא רק בניה נפגע אלא כל הסביבה שלו. יש כאן מעגלים על מעגלים שנפגעו. החברים, המשפחה, אנחנו ההורים, האחים הקטנים, הרבנים שלו, החניכים שלו בבני עקיבא, כולם. אני עזבתי עבודה, אני בן 49, האם אני אצליח לחזור למעגל העבודה? גם אשתי מתמודדת עם ההשלכות של בן פצוע וימים יגידו איך הילדים שלנו יהיו מושפעים מכל מה שקורה. זו משפחה שלמה שנלחמת על הבן שלה ושהחיים שלה נעצרו בגלל אותו מחבל".

מה לדעתך העונש שמגיע למחבל על מעשיו?

"אם היה עונש מוות למחבלים הייתי שמח", הוא משיב בכנות. "אני לא אדם קיצוני אבל הוא רצח את יהודה, חבר של בניה, והוא ניסה לרצוח את בניה. אני לא מחפש נקמות, אבל חשוב שהוא יקבל את העונש המרבי. הסכנה היא שהוא יהפוך למודל לחיקוי, לכן חשובה ההרתעה ושיחטוף ענישה מקסימלית".

איך אתה מצליח לחזק את בניה ואת המשפחה ברגעים קשים?

"אני מאמין באמונה שלמה שיש בורא לעולם ואין דבר שהוא לא יכול לתקן. אני אומר לבניה שהכול בראש. אם אתה רוצה - זה אפשרי. הכול תלוי בך. אני מאמין בזה באמונה שלמה. אני לא מרשה לעצמי להישבר, לא מרשה לעצמי להרים ידיים בשום אופן. אני לא אתן לטרור לכופף אותי, זה לא יקרה. כל ניצחון קטן של בניה זה ניצחון ענקי שלנו. כל תזוזה הכי קטנה שלו וכל חיוך של בניה זו הנקמה שלנו".

ד"ר משה בונדי, מנהל מחלקת שיקום נוירולוגי בבית החולים שיבא בתל השומר, אשר מלווה מקרוב את הליך שיקומו של בניה, מסביר על מהותה של פגיעה בעמוד השדרה: "בתוך עמוד השדרה שהוא מבנה גרמי קיים חוט השדרה, שמשמש כמעין כבל חשמל שמעביר אותות חשמליים מהמוח אל שאר חלקי הגוף כדי להפעיל את השרירים ולשלוט באיברים. כשיש פגיעה בעמוד השדרה שמערבת גם את חוט השדרה מתרחש מעין קצר חשמלי ונתק שלא מאפשר לאותות החשמליים לעבור מהמוח דרך חוט השדרה לשאר החלקים בגוף ואז לא ניתן להפעיל ולהניע אותם. התוצאה של פגיעה מהסוג הזה תלויה במיקום המדויק של הפגיעה בחוט השדרה", מחדד ד"ר בונדי, "ככל שהפגיעה תהיה ממוקמת נמוך יותר בחוט השדרה כך ההשפעה תהיה על פחות חלקים בגוף, וככל שהפגיעה תהיה ממוקמת גבוה יותר בחוט השדרה כך ההשפעה תהיה נרחבת בהרבה וקשה יותר. פגיעה באזור הצוואר, כמו אצל בניה, יכולה לגרום לשיתוק מהצוואר ומטה, שיתוק של ארבעת הגפיים".

ומה בנוגע ליכולת שיקום במקרה כזה?

"אפשרות שיקום במידה כזו או אחרת תמיד קיימת. אפשר לשפר את המצב ולהתקדם, זה המוטו המרכזי שלנו כאן במחלקה. עד אמצע המאה הקודמת אחוזי ההישרדות של נפגעי חוט שדרה היו נמוכים בעיקר כתוצאה מסיבוכים נלווים. כיום בסך הכול תוחלת החיים שלהם דומה לכל אדם אחר. מדובר בפגיעות מורכבות ולא קלות, אבל אחרי הכול צריך לזכור שאנשים עם פגיעות בחוט השדרה - המוח שלהם לא נפגע", הוא מבקש להדגיש, "הם מודעים לחלוטין למה שקורה. הראש שלהם עובד מצוין, גם אם הם נשארים עם נכות פיזית. עם חוסן נפשי והצבת יעדים הם עדיין יכולים להשתלב בחברה, לנהל חיים ולעבוד. כך שגם אם נותרת נכות עדיין יש המון מה לעשות. אנחנו במחלקה נעזרים בצוות רב־מקצועי שנוגע כמעט בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו לקידום המצב של המטופל. בשיקום אנחנו מנסים לעודד פלסטיות עצבית ושיפור נוירולוגי. בנוסף לכך אנחנו פועלים כדי למנוע סיבוכים רפואיים שיכולים להיווצר כתוצאה מהמצב ומדריכים את המטופל ואת בני משפחתו כיצד לשמור על בריאות טובה בהמשך".

מדובר במחלקה שיש בה מטופלים עם פגיעות קשות מאוד. איך שומרים על אופטימיות?

"אני מאמין שכל מי שעובד בשיקום הוא אדם אופטימי, חייב להיות. אנחנו אנשים אופטימיים שרואים כל שיפור, ולו הקטן ביותר, כעולם ומלואו. גם במחלקה, אם תסתובבי בין המטופלים, למרות שהם סובלים מפגיעות קשות את תראי אנשים מחייכים, משוחחים זה עם זה וחיוניים. עם כל הקושי, ובאמת שיש למטופלים קושי אדיר, יש אצלנו אווירה של תקווה. בסופו של דבר אנחנו מלמדים את המטופלים לחיות עם הפגיעה בשלום ובטוב, והם מבינים שהחיים שלהם לא נגמרו ושיש בשביל מה לחיות. גם עם נכות, ואפילו נכות קשה, אפשר לחיות באיכות חיים טובה. למרות שזה נראה כרגע רחוק זה לגמרי אפשרי ולזה אנחנו מכוונים", הוא מתמצת את התורה כולה ומבקש להוסיף: "לאורך שנות הטיפול למדנו שהגורמים האישיים והחברתיים משפיעים מאוד על תהליך השיקום של החולה. כל אחד מגיע למחלקה עם הסיפור האישי שלו ועם החלומות והשאיפות שלו. אצל משפחת פרץ מאוד בולטת המעטפת והתמיכה המשפחתית שהם מעניקים לבניה בכל רגע ורגע. הם מסורים לו ודואגים לו. גם החברים של בניה שכל הזמן נמצאים סביבו מעודדים ומשמחים אותו. אין לי ספק שזה משהו שעוזר ויעזור לו להתמודד ולהצליח בתהליך השיקום".