בימים אלו התקשורת בישראל נותנת ביטוי מסוים לתחושות תרעומת ותסכול בקרב הדרג המקצועי המטפל במגפת הקורונה, בעקבות דברי הביקורת כלפיהם שהשמיע ראש הממשלה בעת ביקורו באו"ם. מומחים מסוגם של ד"ר שרון אלרעי־פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, או פרופ' נחמן אש, מנכ"ל משרד הבריאות וממונה הקורונה לשעבר, לא מצליחים להבין למה מגיע להם לספוג ביקורת מראש הממשלה. מקוממת עוד יותר העובדה שהביקורת הזאת הושמעה באופן פומבי, ועוד בזירה הבינלאומית של עצרת האו"ם. זה לא שבכירי התקשורת מתגייסים לתקוף בעצמם את ראש הממשלה על יחסו לדרג המקצועי, כפי שהיו בוודאי נוהגים אילו היה מדובר בנתניהו או באמיר אוחנה. הכתבים והפרשנים עצמם ממעטים לתקוף ולנשוך, אבל לפחות הם נותנים במה לגורמים מקצועיים ופוליטיים שיצאו להגנת הפקידות הבריאותית הבכירה. וזה כבר חידוש, כי באופן כללי מזמן לא הייתה כאן ממשלה כל כך מאותרגת. רוב אנשי התקשורת שמחים כל כך על שנתניהו והימין הודחו מהשלטון, עד שהם שוכחים ומזניחים את תפקידם לשרת את הציבור ככלבי השמירה של הדמוקרטיה. לא נושכים, אפילו לא נובחים להלן רשימה חלקית בלבד של כשלים ועיוותים, שאין סיכוי שהיו עוברים בשקט אלמלא היה מדובר בממשלה מאותרגת. גודל הממשלה: הקריירה הפוליטית של יאיר לפיד רצופה בהבטחות לדאוג לממשלה יעילה וקומפקטית, ולסגור משרדים שקיומם נועד רק לתת לעוד מישהו תפקיד של שר. בפועל, הממשלה שהקים לפיד עם בנט היא המנופחת ביותר בתולדות מדינת ישראל מבחינת היחס שבין מספר הח"כים בקואליציה למספר השרים בממשלה. לכך יש להוסיף יותר מ־20 ח"כים שנכנסו לכנסת במקום שרים שהתפטרו במסגרת החוק הנורבגי. יש כאן בזבוז כספי ציבור משווע על משרות מיותרות. והתקשורת שותקת. סחיטת ראשות הממשלה: העסקה הפוליטית שנרקמה בין לפיד לבנט יצרה לראשונה מצב בו ראשות הממשלה ניתנת לראש סיעה קטנה בת שישה מנדטים בלבד. מדובר במהלך תקדימי מסוכן של סחטנות פוליטית מטורפת, שאין שום סיכוי שהיה עובר בשקט אלמלא ההתגייסות מרצון של התקשורת להכשיר כל שרץ שיביא להדחת נתניהו וגוש הימין מהשלטון. מהלכים אנטי דמוקרטיים נגד האופוזיציה: הקואליציה לוקחת לעצמה ייצוג מוגזם בוועדות הכנסת, תוך פגיעה בייצוג היחסי ההולם של האופוזיציה. גורמים בקואליציה ובראשם שר המשפטים מנסים להוביל חקיקה שתפגע בזכותו הדמוקרטית של נתניהו להיבחר ובזכות הציבור לבחור בו. בחוק ההסדרים נכללים חוקים שאינם נוגעים אליו כלל, כמו למשל הרפורמה בשירותי הכשרות, מתוך מגמה להשיג להם רוב אוטומטי ולמנוע דיון מעמיק והצבעה לגופו של עניין. אלמלא היה מדובר בממשלה מאותרגת, אין סיכוי שהתקשורת הייתה שותקת, ועתירות של גופים כמו התנועה לאיכות השלטון היו כבר מזמן מונחות על שולחן בג"ץ. הפקדת הקופה הציבורית בידי ליברמן וישראל ביתנו: לנוכח פרשיות השחיתות של מפלגת ישראל ביתנו והחקירות השונות נגד ראש המפלגה אביגדור ליברמן, אין סיכוי שמסירת תיק האוצר לליברמן הייתה עוברת בשקט תקשורתי אילו היה מדובר בממשלת ימין. ואם לא די בכך, ליברמן דרש וקיבל גם את ראשות ועדת הכספים לאיש מפלגתו אלכס קושניר, כדי שיוכל להעביר החלטות בוועדה כראות עיניו וללא פיקוח משמעותי. פגיעה ב"שומרי הסף": שביעות הרצון של הפקידות המשפטית מחילופי השלטון, צמצמה למינימום את מידת החיכוך בין הממשלה לבין מי שרואים את עצמם בדרך כלל כמשגיחי הכשרות שלה. מיד עם חילופי השלטון, היועמ"ש אביחי מנדלבליט כיבה את החיישן שלא חדל מלזהות "קשיים משפטיים" בכל צעד ממשלתי, וכיום הוא ממעט מאוד להתערב בהחלטות הממשלה ושריה. ומה קורה כאשר בכל זאת נוצרת התנגשות? איך נוהגת התקשורת כאשר ראש הממשלה מבקש לפטר חברה בוועדה לבדיקת טוהר המידות של בכירי השירות הציבורי, בגלל התבטאויות ביקורתיות שלה כלפיו? כצפוי, התקשורת שותקת. כי הגנה על שומרי הסף היא אחת המשימות הקבועות שהתקשורת שלנו לקחה על עצמה, אבל לאתרג את ראש הממשלה זה יותר חשוב. גם כשהיועצת המשפטית של הכנסת הביעה התנגדות להכללת רפורמת הכשרות של השר מתן כהנא בחוק ההסדרים, התקשורת נמנעה מלהביך את כהנא בשאלות מציקות. קורונה? לא מעניין האיתרוג של הממשלה מגיע לשיאו בכל הנוגע לטיפול הלא משכנע שלה במגפת הקורונה. גם בהיבטים הפרוצדורליים וגם בהיבטים המהותיים, התקשורת סולחת לבנט ולפיד על מעשים ומחדלים שנתניהו היה סופג בגינם בליסטראות כבדות. אין ספק שהקורונה היא היום האיום מספר אחת על חייהם ורווחתם של אזרחי ישראל. אבל שני שותפים מאוד בכירים בקואליציה, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, מרשים לעצמם לקחת מרחק ולא לשאת בעול המאבק הזה. לאחר שנחשף שהשניים נמנעים מלבוא לדיוני קבינט הקורונה, אביגדור ליברמן לא התנצל אלא הכריז בריש גלי שאין לו כוונה להקדיש את זמנו לנושא הקריטי הזה. גם לפיד לא ממש נושא בעול. נפתלי בנט מתבטא כאילו האסטרטגיה שבחר למאבק בקורונה היא מוצלחת ומוכיחה את עצמה. בהיבט הכלכלי זה נכון, לפחות חלקית. אבל מדובר באסטרטגיה שעולה במחיר כבד של מאות הרוגים מדי חודש. שלא לדבר על כך שמכל היומרות שלו בספרו ובנאומיו להיאבק בקורונה באמצעות קטיעת שרשרות הדבקה לא נותר דבר, והוא נשען היום כמעט אך ורק על החיסונים. "זה פיקוח נפש! אנשים מתים! מה אתם עושים?! אתם השתגעתם?! תתפסו את עצמכם בידיים, תבינו שיש לנו עם שהולך ומת!" זעק בנט בפאתוס מעל דוכן הכנסת לעבר ראש הממשלה נתניהו ושותפיו, כשקולו נשנק בחמת זעם. אז גם עכשיו יש לנו עם שהולך ומת לא פחות, אבל בנט מעוניין בשקט והתקשורת מסייעת לו להשיג אותו. סיפוריהם קורעי הלב של המתים ובני משפחותיהם כבר לא מתפרסמים. מצוקת מערכת הבריאות שכורעת תחת הנטל מקבלת סיקור שולי. אפילו מספר המתים בגל הנוכחי נבלע בדיווחי התקשורת בתוך המספר הכללי של המתים מאז פרוץ המגיפה, כדי שלא נשים לב כמה מהם מתו במשמרת של הממשלה הנוכחית. רבים התריעו שפתיחת מערכת החינוך בספטמבר היא שולית בערכה החינוכי ותזניק את התפשטות המגפה. אבל ראש הממשלה ושרת החינוך התעקשו לשדר נורמליות, וכך רבבות תלמידים נדבקו במחלה או נכנסו לבידוד. האם התקשורת תרד לחייה של יפעת שאשא ביטון על ההחלטה הזאת? האם היא תשלם מחיר פוליטי על המקלות שהכניסה לאורך כל הדרך בגלגלי המאבק בקורונה? אין סיכוי, היא בצד של הטובים, אלה שהורידו את נתניהו והימין מן השלטון. מי לא שומע לרבנים? האיתרוג התקשורתי בא לידי ביטוי גם בכמות ובהיקף הכתבות האוהדות להם זוכים אנשי ימינה, שעומדים ביחס הפוך למיעוט האהדה כלפיהם בציבור הדתי־לאומי, כולל בקרב רבים מאוד ממצביעיהם המרומים. חלק מהדברים הנאמרים בראיונות הללו חוזרים על עצמם כמו דף מסרים ששונן היטב. כך למשל, מתן כהנא בריאיון לישראל היום ערב חג הסוכות, תקף את סמוטריץ': "הוא החליט לא להקשיב לגדולי הרבנים שלו. הרב טאו והרב אליהו אמרו לו להקים ממשלת ימין שנשענת על רע"מ והוא בחר להתעלם מזה". חמישה ימים לאחר מכן התפרסם ב'מעריב' ריאיון עם עידית סילמן, שגם היא תקפה את סמוטריץ' באותו עניין תוך שימוש בשמם של אותם שני רבנים. מה שכהנא וסילמן שכחו זה שהרב טאו והרב אליהו היו מוכנים להישען על עבאס רק כדי למנוע את הדבר הכי גרוע מבחינתם – ממשלה עם השמאל הפרוגרסיבי. הם לא העלו על קצה דעתם לאשר את מה שעשו בנט וחבריו – להישען על עבאס כדי להקים ממשלה עם השמאל. סמוטריץ', שמנהל דיאלוג קשוב ומכבד עם קבוצת רבנים שבראשם הרב דרוקמן, מעולם לא היה מחויב לרב טאו, שיש לו נציג משלו בכנסת – אבי מעוז. הרב שמואל אליהו חזר בו מזמן מתמיכתו בממשלה עם עבאס בעקבות הפרעות של ערביי ישראל בעת מבצע שומר החומות. אבל סילמן וכהנא, שמפלגתם פרשה מהבית היהודי כדי להתנתק ממחויבות לרבנים, חושבים שהם יכולים להטיף מוסר לסמוטריץ' על הקשבה וציות לרבנים. את הרבנים המתנגדים לרפורמת הכשרות שלו מגדיר כהנא כמי ש"מייצגים את הקצה המאוד חרד"לי של הסקלה הדתית־לאומית". הניסיון להציג רבנים מרכזיים כמו הרב דרוקמן והרב יעקב אריאל כמייצגי "קצה מאוד חרד"לי" הוא חצוף, מופרך ומגוחך. אבל כשהתקשורת מתגייסת לאתרג אותך – הכול עובר. האידיליה הזאת לא תימשך לנצח. כאשר השמאל ירגיש שהוא מיצה את השימוש בסילמן, כהנא וחבריהם, הערך שלהם יירד, ואז גם התקשורת תתייחס אליהם כמו לאתרוגים אחרי סוכות. לתגובות: eshilo777@gmail.com
