1. בסופם של אירועי אוקטובר 2000, במהלכם אלפים מערביי ישראל יצאו לפרעות שכללו פוגרומים, יידוי אבנים, שריפת חנויות ורכבים, חורבן של רכוש ציבורי ואף סקילת יהודי למוות על כביש החוף, הוקמה וועדת חקירה ממלכתית בראשותו של השופט תאודור אור.
ועדת החקירה, בִּמקום שתחקור כיצד הגענו למצב בו אזרחים ישראלים מזדהים עם אויבי המדינה – ערביי יהודה שומרון ועזה ומשתפים איתם פעולה ועוד בזמן בו אלו האחרונים יוצאים לאינתיפאדה שמעסיקה את כל זרועות הביטחון עד מעל הראש, בחרה לחקור דווקא את התנהלות המשטרה ולהגיש המלצות כנגד פעולותיה בימי הפרעות. למי שכבר שכח מה בכלל הייתה הבעייתיות בהתנהלותה של המשטרה באותם הימים, אז ככה: באותן מהומות קשות נהרגו שניים עשר ערבים ישראלים.
2. מהומות אוקטובר של לפני למעלה מעשרים שנה, עלו בזיכרוני בתקופה האחרונה כמה פעמים וביתר שאת לאחר פרסום הסרטון מאירוע כפר קאסם בשבוע האחרון. ועדת החקירה של אז הייתה אירוע מכונן, או יותר נכון מחריב והרסני, שאת השלכותיו אנו אוכלים מאז ועד היום.
אותה ועדה, במקום לשבח את אומץ ליבם ולהעלות על נס את נחישותם של השוטרים, שבמקרים רבים ניצבו לבדם מול מאות מתפרעים, העלתה אותם על המוקד, ירדה להם לחיים בתחקורים ושאלות מתפלספות שטובות בעיקר לאלו שמעולם לא היו במצב של סכנת חיים ותחת מבול של אבנים ובקבוקי תבערה. בשיאה, באירוע שאין מספיק מילים כדי לתאר עד כמה הוא היה משפיל ומבייש מבחינה לאומית, הוכה אחד השוטרים על ידי אחד מבני משפחות המתפרעים שנהרגו, בעודו מוסר עדות מול השופטים, בנוכחות מאות משתתפים ואל מול פני המצלמות.
3. מהומות אוקטובר, במקום שיהפכו להיות דוגמא להתנהלות משטרתית נחושה (או לפחות סבירה ומתקבלת על הדעת), הפכו להיות מחדל יום הכיפורים של המשטרה ותויגו על ידי השופטים והתקשורת ככישלון מבצעי ומוסרי. לאחריהן שונו הוראות הפתיחה באש במהלך הפרות סדר, נאסר השימוש בכדורי גומי (מסוג כזה שגורם למתפרעים להעדיף לחדול מהתפרעותם) והמשטרה קיבלה על עצמה לשטוף את המוח של השוטרים בקשקושים פוסט-מודרניים על 'הכרת השונה', 'האחר הוא אני' ו'האויב הוא דווקא אחלה ועל הכיפאק'. ההחלטות הללו, מינוריות עד כמה שהן נראו בזמנו, חלחלו וממשיכות לחלחל מאז ועד עתה, ויחד עם עוד כמה גורמים יצרו לנו משטרה מסוג חדש.
4. ומהמשטרה לצה"ל. לאחר מותו של בראל שמואלי הי"ד, קם קול זעקה על הוראות הפתיחה באש שבסִרְבּוּלן ומורכבותן מסכנות את חיי לוחמינו יום יום וגם ההכחשות של הרמטכ"ל, רב אלוף אביב כוכבי, נחרצות ככל שיהיו, לא ישנו את מה שיודע כל מי שזכה לשרת כלוחם.
אלא שככל שעובר הזמן, ואם נצרף עוד שלל מקרים שעברו עלינו בשנים האחרונות, חלקם לבושתנו מצולמים, – ממנוסת ג'יפים צבאיים מפני נערים ערבים המיידים אבנים, דרך אירועי תקיפה של קציני מילואים חמושים על ידי בדואים בשטחי האימונים של צאלים ועד לאירוע המביש של המשטרה בכפר קאסם – נראה שהסוגייה איננה רק הוראות פתיחה באש החסרות כל היגיון. אותן הוראות כבר מזמן אינן רק כתובות על דף ומשוננות על ידי חיילים ומפקדים, אותן הוראות הוטמעו בראשם ובליבם של הלוחמים וכבר זורמות להם בדם.
5. במשך למעלה מעשרים השנים האחרונות חיילינו וקציננו עוברים שטיפת מוח במהלך שירותם הצבאי, שעיקריה: הערבים אינם אויב, והציונות, קרי העלייה לארץ ישראל, כיבושה ויישובה, הם מעשים שאינם מוסריים. .
חיילי וקציני צה"ל המקבלים מפעם לפעם סגנון כזה של 'זריקות עידוד' לגזע המוח, מאבדים את היכולת לחוש צודקים במה שהם עושים. רוצה לומר – אם פעם אחר פעם חיילים ושוטרים נמנעים מלירות באירועים בהם כך מחייב ההיגיון וכך מחייב תפקידם, זוהי איננה רק בעיה של הוראות פתיחה באש מסורבלות, זוהי בעיה של חשש המנקר בכל עת במוחם: האם המעשה שאעשה יהיה נכון, מוסרי וצודק בעיני מי ששלח אותי אל המשימה.
6. בזמן בו רובו הגדול של הציבור לועג לתובנותיו המשונות של מפכ"ל המשטרה, רב ניצב קובי שבתאי, במהלך הפוגרומים שעברו על תושבי לוד ועכו בימי מבצע 'שומר החומות', בזמן בו כותבים עליו טוקבקים נזעמים ומתפוצצים עליו בפוסטים עצבניים, הוא בכלל לא איתנו, הוא חי בפלנטה אחרת. בפלנטה של מפכ"ל המשטרה, נאומיו והגיגיו במסיבות העיתונאים הם הדבר הכי מתקדם נאור ומוסרי בעולם. כך הוא הורגל במשך עשרות השנים האחרונות בהן הוא משרת (ודאי במסירות נפש הראויה לשבח), כך מורגלים לאט לאט כל הלוחמים והקצינים.
גם במשטרה וגם בצבא, העמותות הפרטיות אשר קיבלו מנדט על תחום החינוך, שייכות כולן אל הקצה השמאלי של המפה הפוליטית בישראל ובעולם, הקצה שמהדהד את כל האמיתות הפוסט מודרניות שכבר גרמו לכמה מדינות לאבד את משילותן וזהותן (ולצערנו לעת עתה מפלגת 'נעם' היא היחידה מכל המפלגות הלאומיות ששמה על ליבה את הצורך להיאבק באותן עמותות, קרנות וגורמים זרים שמעצבים את פני החברה הישראלית).
7. בשולי הדברים: מה שעובר על המשטרה והצבא, עובר גם וביתר שאת על הציונות הדתית. לפני כעשר שנים פורסם קטע מתוך ראיון עם מנכ"לית הקרן החדשה לישראל, רחל ליאל, בו היא מסבירה כיצד הקרן שינתה אסטרטגיה ובמקום לתקוף את הציבור הדתי לאומי בסוגיות תרבותיות ובסוגיות של דת ומדינה, הם בחרו לפעול בתוכו כדי לשנות אותו. השינוי המיוחל, כך היא הסבירה, יֵעשה דווקא על ידי אנשים מתוך הציבור הדתי לאומי, מחנכים, הוגי דעות ועוד, שיוכלו להוביל מהפך בציבור עצמו ובכך לייתר את הצורך להיאבק בו כיוון שהוא מעצמו יוותר על האידיאולוגיה שלו.
כך אמרה וכך פעלה, היא והקרן בעלת זרועות התמנון שלה. בשנים הללו הפכנו להיות היעד המועדף שלהם ותקצר היריעה מלתאר בכמה מקומות הם השאירו חותם וכמה מהארס שלהם מפעפע בנו. בתור התחלה של תיקון עלינו, יחד עם צה"ל והמשטרה, לחפש את טביעות האצבע של כל אותן קרנות ועמותות, להתנקות מההשפעה הרסנית שלהן ולהציב חלופות ראויות, כאלו שיטפחו ויחזקו את אמונתנו וזהותנו.