אחת לכמה שנים עובר העולם טלטלה אדירה. בדורנו, סוגיות נפיצות שהיו בסטטוס קוו ובשקט מופתי ודתי במשך שנים, מתנפצות אחת אחרי השניה ועולות לדיון ציבורי.
כך עולה סוגיית הלהט"ב ומקבלת בולטות ומתירנות בכל העולם. כך עולה סוגיית נישואים בין דתות שונות ונכנסת לשיח בעקבות נישואי ידוענים והפיכתו של העולם לכפר גלובלי. כך מתיר העולם גבולות והגדרות והגבלות שהיו כאן שנים ובאחת נפתחים.
התהליך הזה, של פתיחת הגבולות ובדיקת הגבולות והעלאה לשיח של שלל נושאי ליבה הוא חשוב מאין כמותו. יש בו אפשרות לחלחול עמוק ולתובנות עמוקות שיביאו את העולם לאור גדול בעקבות תהליכים שנעבור כולנו. תהליכים שנוכל לסנן בהם מחד הגבלות ושנאות שאינן חלק מציווי היהדות ושדבקו בנו בגלותנו מכל קצוות העולם, ומאידך לחזק את עמוד השדרה ואת התפיסה הבסיסית שעליה נבנתה השמרנות והייחודיות היהודית, שמאפשרת חיים והתפתחות במרחב המחודש שנוצר בעולמנו.
אך למרות ההזדמנות שנקרתה בשנים האחרונות, נדמה כאילו בסוגיות הדתיות ישנו חשש המגיע דווקא מהצד הדתי והחרדי. אחד הדברים שפומפמו ע"י ראש ממשלתנו, כאשר עוד היה בראש מפלגה דתית קטנה (אך כפולה בגודלה מזו של היום...) הייתה העובדה הברוכה שיום הכיפורים לא נאסר בנסיעה במדינת ישראל, וכך גם ברית מילה, ומהסיבה הזו, לדבריו, רוב עם ישראל שומר עליהם במרחב הציבורי. לו היו נאסרים, כך לדעתו, היו מתייחסים אליהם ככפייה דתית וממילא לא היו מקוימים.
לצד החשיבות, שלה אני מסכים, מהתנגשויות מיותרות בין הקרויים "דתיים" ל"חילונים", יש בתפיסה הזו שורשים למשהו עמוק יותר. תפיסה שעל תשתיתה הוקמה, למשל, הממשלה הנוכחית. הרצון לא להיכנס, כמעט בכל מחיר, לוויכוח מהותי ושורשי על דברים הקשורים לענייני דת ושמירת מצוות. בדבר זה יש שוני עצום מהתנגשויות רבות מספור המותרים בנושאי ליבה אחרים. אך הנושא הדתי, כך נראה, מושתק מבושה. והשקט הזה, לא רק שיגרום לחילול יום כיפור ולביטול ברית מילה. השקט הזה, עלול לחסל את מדינת ישראל כמדינה יהודית. ואסביר.
מהות הווכחנות והדיון היא שורש עמוק של העם שלנו. ספרי ההגות היהודיים מושתתים על הויכוח והלימוד דרכו. "יקוב הדין את ההר" כדוגמא, הוא החקיקה בסלע של המהות הדינית. אבל גם היא באה לאחר ויכוח נוקב שמטלטל דיון מצד לצד עד לניצחון של צד מסוים. ומיד אחריו, כאשר פוסקים צדק, יכולים הצדדים לשוב ולהתחבר זה עם זה כאילו לא היו ניצים לפני דקות.
המילים "חיה ותן לחיות" לצד ההמצאה "איש באמונתו יחיה" שמקורה היהודי הוא "צדיק באמונתו יחיה" הן חלק מקעקוע הבסיס עליו אנו מצויים כעם יהודי. בתפיסה היהודית, כאשר אין מהות אשר אנו עומדים לאורה, אין חיים. וממילא, התפיסה לפיה האדם ממציא את אמונתו וחי לפי תפיסות כאלה ואחרות זרה ליהדות.
המציאות שלנו בארץ ישראל נובעת מהאמונה שלנו. מכל פיסות הארץ בעולם שבנו דווקא לנחלת אבותינו. אך כאשר אנו מתנתקים מהמהות היהודית שלנו, אין ולא תהיה לנו שום אחיזה בקרקע.
עלינו להבין, שמשמעותה של מדינת ישראל כ'מדינה יהודית' ושלילת האופציה של מדינתנו כ'מדינת כל אזרחיה', הוא דין מוחלט שמסוכן לזוז ממנו. ערך עליון שלא נוכל לקיים חיים יהודיים בישראל בלעדיו. התנועות הקיימות כעת ומנסות לחתור תחת מהותה של מדינת ישראל כיהודית, חותרות בעצם תחת הציונות כולה, ומנסות, חלקן ביודעין וחלקן לא ביודעין, להשמידה.
הבסיס אותו אנו חייבים להחזיר לשיח, הוא עצם השיח והוויכוח הכל-כך יהודי ומהותי לקיומנו. לא לוותר לכפיית מושגים ולכפיית תפיסות עולם אלא לפתוח כל ערך עולמי חדש ללא מורא ופחד. עלינו להיזהר מזלזול באחר, ולהבין את הצורך העמוק בהבנת כאב ובהבנת תפיסות שונות, כדי להפוך שיח חברתי לשיח יוצר ופורה. אך לצידם, אסור לנו לוותר על השקפתינו, על אמונה שליוותה אלפי שנים את עמנו, ועל התורה שמונחת בקרן זווית- הן מהצד המזלזל בה, והן לעיתים, מהצד המצדד בה.
אנו מצויים בליבה של התרחשות פוליטית מסוכנת בה במסווה של "שלום בית" "איחוי" ו"ריפוי" מוחקים את היהדות שלנו. מתוך רצון לא להתנגש עם ערכים אוניברסליים, ועם "קובעי דעת קהל" אנחנו שותפים לפגיעה אנושה בבסיס המהותי בזכותו אנו חיים בארץ הזו, ובקשר החזק ביותר שיש לנו כעם יהודי.
יהודים- הרימו ראש. השמיעו קול!