הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל נולד בשנת תרמ"ב בירושלים, העיר שכמעט שלא יצא ממנה בכל שנות חייו. משפחתו הייתה חלק מ'היישוב הישן', והוא למד אצל אביו הרב זבולון זצ"ל שהיה מדייני ירושלים, ובישיבות העיר ואצל חכמיה, ומילדותו ניכר שהוא נועד לגדולות. בהיותו תלמיד צעיר בישיבת 'עץ חיים' כבן ט"ו הוא דבק באחד מגאוני וצדיקי וקנאי ירושלים רבי צבי מיכל שפירא זצ"ל, והחל לדבוק גם בהנהגותיו שכללו פרישות מופלגת, מיעוט הנאה ואכילה ושינה וריבוי תשובה וסיגופים, בנוסף כמובן ללימוד כמעט ללא הפסקה של נגלה ונסתר הלכה ואגדה. מרוב סיגופים נחלש מאוד, ובקיץ תרס"ד נשלח ע"י הרופאים להבראה ביפו ולרחיצה מרובה בים, ושם פגש את הרב קוק זצ"ל שהגיע זמן מועט קודם לכן מליטא כדי לשמש כרבה של העיר. ואז קרה האירוע ששינה את חייו, ונעתיק אותו בלשונו של הרב חרל"פ זצ"ל: "בימים לפני חג שבועות תרס"ד ירדתי ליפו כמצוות הרופאים עליי כדי לטבול בים. בחג השבועות שחל ביום השישי התפללתי בבית הכנסת 'שערי תורה'. בן כ"א שנים הייתי אז, והנה שמעתי כיצד הרב אומר 'אקדמות' לפני הקהל ברטט ובבכייה, ונזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך דבקתי ברב באהבה עזה, והייתי לתלמידו וחסידו לעולם... הרגשתי שכולי אחוז שלהבת-יה, כל גשמיותי מתנדפת והולכת, ונשמתי שהתקשרה בנשמת הרב מתנשאת ברום עולמות עליונים"... אין ספק שכניסת צדיק לארץ ישראל עושה רושם, והרב חרל"פ שמע כבר משהו על הרב החדש של יפו וצדיקותו וגדלותו, כך שהיה לרושם הגדול וההתרגשות העזה ממרן הראי"ה על האברך הצעיר על מה לחול. אבל שינוי מהפכני כזה בכל החיים, ממציאות של תלמיד מובהק של הגאון הצדיק הקנאי הסגפן רצ"מ שפירא זצ"ל לדבוק פתאום באהבה עזה ברב חדש ומאיר פנים ורחוק מסיגופים ואוהב העם והארץ, ושזה קורה כשהוא רואה אותו בפעם הראשונה – הלא דבר הוא! עוד באותו נושא: 'אתה יצרת' 'אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ!' הוריקן מילטון כמשל מועמד יחיד לרבנות הראשית לישראל אי אפשר שלא להיזכר שתריסר שנים מאוחר יותר, כאשר הראי"ה זצ"ל 'נתקע' בשווייץ עקב מלחמת העולם הראשונה, קרה דבר דומה מאוד גם לרב הנזיר זצ"ל, רבי דוד כהן. גם כאן נעתיק את הדברים בלשונו: "אחרי טבילה במימי נהר הריין, מצויד בספר "שערי קדושה", מלא ספק וחיכיון, עשיתי את דרכי לרב. בערב ראש חודש אלול תרע"ו באתי אליו. מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו... נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היה על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה, בשיר וניגון עליון – 'משמי שמי קדם', 'וזכור לנו אהבת הקדמונים'... ואקשיב - והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחר התפילה מיהרתי לבשר במכתב כי יותר מאשר פיללתי מצאתי - מצאתי לי רב"... יגעתי ולא מצאתי לצערי הרב מאוד הקלטות של קולו של מרן הרב זצ"ל, למרות שבזמנו כבר ידעו להקליט ואף לשדר. ק"ו שלא נותרו הקלטות שלו כשהוא שר ומזמר ומתחזן. אבל העידו תלמידיו שלא על זה הייתה תפארתו של מרן הרב זצ"ל, וכוחו לא היה רב בשירה ונגינה. אם כן לא המלודיה והטון והמנגינה הם אלו ש'תפסו' את שני היהודים הגדולים והרציניים האלו, הרב חרל"פ והרב הנזיר, לא קולו הערב והמוסיקלי של הרב זצ"ל גרם להם לדבוק בו אחרי ששמעו אותו אומר פרק תפילה, זה את האקדמות בחג השבועות בבית הכנסת, וזה את פרשת העקדה בביתו בסתם יום של חול, חייבים לומר שנשמותיהם היו דבוקות ברב בשורש נשמתן, והתפילה של הרב שנאמרה בלב רוגש ובכוונות עליונות ומכל הנשמה פשוט דבקה בנשמתם, והביאה את זה בן העיר העתיקה בירושלים ותלמיד חכמיה וישיבותיה, ואת זה מטרקליני התורה והחכמה של מזרח ומערב אירופה, להפוך לתלמידיו הקרובים של מרן הרב זצ"ל לדור ולדורות. פלא פלאים ממש. בהמשך הרב חרל"פ שימש כר"מ בישיבת עץ חיים שבה למד בילדותו, במקביל מונה ע"י רבני ירושלים ותושבי השכונה החדשה 'שערי חסד' לרב השכונה כשהוא רק בן כ"ז. בהמשך הוזמן ע"י מרן הרב ללמד בישיבת 'מרכז הרב' שזה אך קמה, ואחרי פטירת הרב מונה לראש הישיבה. בנוסף הקים ישיבה משלו בשם 'בית זבול' כשם סדרת ספריו בלמדנות, ובמקביל כתב סדרה גדולה של ספרים באגדה ומחשבה וקבלה בשם 'מי מרום' שלא סיימו להדפיסה עד היום. במשך כל חייו הרב חרל"פ היה דמות שחיברה את אנשי היישוב הישן ואנשי מרכז הרב, את הלמדנות והפסיקה וההוראה עם הרמז והסוד והקבלה, את הדבקות בישן ובמסורת עם קידוש החדש כמצות רבו הראי"ה, שילובים מורכבים ומסובכים שלא כל אחד יכול להבינם ולהתקרב אליהם. כולם העריצו אותו, אבל למרות שהיה תלמידו המובהק של מרן הראי"ה וגדול בתורה לכל הדעות וממלא מקומו הטבעי לרבנות הראשית לישראל – העדיפו בבחירות לרבנות שנערכו אחרי פטירת מרן הרב זצ"ל רוב חברי הגוף הבוחר למנות את הרב הרצוג זצ"ל כרב הראשי, אולי מפני שחששו שאש הקודש שבערה ברב חרל"פ לא תוכל להסתגל לתפקידי הרבנות הראשית השוחקים. ואולי הם גם צדקו – מספרים שבכל פעם שהרב חרל"פ עבר ליד משרדי הרבנות הראשית בירושלים הוא בירך לעצמו בשקט 'שעשה לי נס במקום הזה' בכך שלא נבחר לתפקיד... הרב חרל"פ המשיך ללמוד וללמד ולפסוק ולהורות ולהנהיג ולחנך ולהיות אחת מדמויות ההוד של 'ירושלים של מעלה' עד לפטירתו לפני שבעים שנה בדיוק בז' בכסלו תשי"ב, מעט לפני הגיעו לגיל שבעים - בדיוק כמו רבו הראי"ה זצ"ל, וכבוד גדול עשו לו במותו. נסיים בפיסקה אחת קטנה מתוך 'מי מרום' שמייצגת את דמותו המאחדת: 'עוון שנאת חינם הונח בעיקרו על השנאה הארורה המדובקת במוח האדם, לשנוא דרך עבודת ה' של חברו ולאהוב רק דרכו, מבלי לחדור אל תוך-תוכם של כל סדר ודרך. ועיקר גאולת ישראל תלוי בעיקרה לקבל כל הדרכים והסדרים ולצרפם ולזקקם ע"י הזיקוק מאחד לחברו, ולהביאם לכלל תיקון'...
