ראש ישיבת 'תורה בציון' וראש קרן 'אחד לאחד', הרב יצחק נריה, נכדו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, מספר על סבו במלאת 26 שנים לפטירתו. על תוארו כאבי דור הכיפות הסרוגות, אומר הרב נריה: "זה לא תואר שסבא לקח אותו. זה מעניין כי בתפילה הוא הקפיד להתפלל עם כיפה שחורה, בבחינת 'אל תיטוש תורת אימך'. הייתה לו כיפה שחורה לשחרית ואחרי התפילה הוא החזיר לכיפה הסרוגה". לזאת מוסיף הרב יצחק נריה ורואה בצבעוניותה של הכיפה הסרוגה סמל לרב גוניותו של הציבור וליכולת של סבו לדבר אל ציבורים שונים בסגנונות שונים מתוך כבוד. "הנקודה שייחדה אותו הייתה כנות, יושר ואהבה גדולה לציבור". עוד באותו נושא: בחור חכם, המפקדים סמכו מאוד על מלאכי השאלות שמגיעות מחזית הקרבות לרבנים תשלום למשדכים - חובה שתועלתה בצידה למה חשובה השאלה של הבן הרשע? על אתגרי החינוך מספר הרב נריה מניסיונו שלו כר"מ צעיר שמיד עם כניסתו לתפקיד שמע מאחד מעמיתיו ש'כאן זה לא כפר הרא"ה. סבא שלך החליף ר"מים כמו גרביים...'. בתשובה לכך אמר שכאשר לא מחליפים גרביים הם מסריחות... "בחינוך צריך להשקיע והוא תבע מהצוות, מעצמו ומהתלמידים. אם תלמיד הוציא מאה בחמש יחידות מתמטיקה ושבעים בגמרא, סבא היה קורא לו ואומר לו ש'אנחנו ישיבה תיכונית. אם אין לך יכולות אין תביעות כלפיך, אבל אם יש לך יכולות של מאה במתמטיקה ובגמרא רק שבעים אז אולי אתה לא משקיע ומזלזל אולי כדאי שתמצא מקום אחר', כלומר שהתביעה החינוכית היא לכנות וגדלות בהרבה תחומים". "הנוער מזהה כשאתה מדבר אליו באמת ואתה מאמין בו", אומר הרב נריה ומספר על הקשר בין סבו שבגיל שמונים יכול היה לדבר עם נער בן 14 שגם אביו ושבו למדו אצלו. והאם ניתן לשער מה הוא היה אומר על הדור הנוכחי? הרב נריה נזהר מלקבוע עמדה, אך משער ש"הוא היה אומר שיש לכם כוחות. אם הקב"ה שם אתכם בדור כזה עם כל הפיתויים סימן שיש לכם את היכולת להנהיג דווקא את הדור הזה הלאה. הוא גם היה אומר שצריך כל הזמן מטרה ויעד. באין חזון יפרע עם. סבא כל הזמן דאג לדחוף אותנו בעדינות קדימה וזרע זרעים שנובטים שנים רבות קדימה". "כתלמיד כיתה י' הוא נתן לי את הספר 'חובת התלמידים'. הייתי צעיר ונמהר ואמרתי לו שיש לי חובות מהישיבה ועכשיו נוסף גם 'חובת התלמידים'? ושמתי אותו בארון. אחרי כמה שנים פתחתי אותו ואמרתי לעצמי איזה טיפש הייתי. סבא נתן לי אוצר ביד. זה נבט אחר כך". ממשיך הרב נריה ומספר: "סבא נחרד מציניות ואמר שאי אפשר לחנך כשיש ציניות, אבל כשיש כנות ואמיתיות ולב טהור השמים הם הגבול". האם עוד נותר דור שניתן להגדירו כהמשך לדור הכיפות הסרוגות? האם המגזר עוד קיים לנוכח המחלוקות הפוליטיות והתורניות? הרב נריה משוכנע שכן ומוצא דווקא בכאב על המחלוקות עדות לכך. "הסימן הכי גרוע בגוף הוא כשאיבר אחד לא מרגיש את האיבר השני, אבל כשאנחנו מתנהגים בכזו כוחנות וכל אחד מנסה להשפיע ולחנך את השני זה סימן שאנחנו עדיין מרגישים אחד. אמנם יש כוחות חזקים שמנסים למשוך החוצה, אבל אני מאמין שנחנו ציבור אחד שמאמין בראשית צמיחת גאולתנו, שזו אתחלתא דגאולה, שהגענו לכאן אחרי כל כך הרבה שנים כדי לבנות משהו וזו המשימה של כולנו לעשות את זה על אף המורכבויות". וברמה האישית, על תחושותיו כנכדו של הרב משה צבי נריה, אומר הרב יצחק נריה כי "זה קשה" ומספר על הקושי שליווה אותו במשך שנים לשיר את השיר 'קדושה אני מבקש': "סבא שלי אמר את זה בגיל 83 על ערש דווי כמה ימים לפני פטירתו, אני יכול לומר את זה כנער צעיר, 'קדושה אני מבקש? צריך להיות תיאום כלשהו בין הפנים והחוץ והתקנאתי במי שיכול היה לשיר את זה. זה מחייב וזה נותן הרבה עומק לחיים".
