הרב הראל כהן, מנהל מכוני 'מאבני המקום' של ישיבת בית אל ו'נזר דוד' להוצאת כתבי הרב הנזיר, היה בן בית אצל הרב נריה זצ"ל בתקופת לימודיו בכפר הרא"ה. במלאת 26 לפטירת הרב נריה שוחחנו אתו על הימים ההם וההשלכות לימינו אנו. "הבית של הרב נריה תמיד היה פתוח. לא היו לו שעות קבלה ולא היה צריך לתאם מראש אלא רק לוודא שהוא בבית. הוא היה רכון על הספרים ולומד בבית וניתן היה להגיע בכל שעה. הרבנית קיבלה אותנו עם פירות מהעצים הסמוכים. שם למדתי מה זה אנונה ופיג'ויה ובשנת השמיטה שלחו אותי עם הקליפות לפרות שליד", מספר הרב כהן. על היות הרב נריה גשר בין דור נפילי הרב קוק ותלמידיו לבין הדור הצעיר, דור הכיפות הסרוגות בישיבות, באולפנות ובסניפי בני עקיבא, אומר הרב כהן כי אכן הייתה בנערים תחושה שבפניהם ניצב הגשר לדורות ההם. "הייתה מודעות לכך שאנחנו הופכים נכדים לרב קוק כאשר אנחנו תלמידים של הרב נריה. ידענו שהוא גשר מהדורות הקודמים אלינו". כהן השתתף אתמול בטקס קריאת שם רחוב בשכונת חומת שמואל שבירושלים על שמו של הרב נריה. מהאירוע הזה הוא מצטט מדבריו של הרב דרוקמן שקבע כי "בלעדיו לא היינו. הציבור הזה לא היה קיים ולא הייתה תורת ארץ ישראל מתפתחת. כל הציבור הדתי לאומי זה משהו שהרב קוק הגה ויצק את המשנה, אבל מי שיישם את זה דרך הקמת בני עקיבא וישיבות בני עקיבא זה הרב נריה ומתוך כך צמחה ישיבת מרכז הרב והרב צבי יהודה יכול היה לפתח את הישיבה למה שהיא הפכה, אבל הכול התחיל בעבודה הסיזיפית של הרב נריה בהקמת ישיבות בכל מקום". עוד ביקשנו מהרב כהן לשער את האופן בו היה הרב נריה מתייחס לאתגרי הציונות הדתית בדור הנוכחי, הן בהיבט הפלגנות והן בהיבט חינוך הנוער. "לגבי הציבור לא קשה לשער מה הוא היה אומר, ולא רק בגלל שאנחנו מרגישים שאנחנו חיים אותו ברצף, אלא כי הוא חזה את הדברים הרבה קודם. כבר בלוויה של הרב צבי יהודה הוא בכה וצעק שעשרים השנה הללו יעלו לנו ביוקר. כוונתו הייתה לעשרים השנה שעברו בין פטירת הרב קוק ועד תשט"ו, ועד שהגיע שבט איתנים מישיבת כפר הראה והחיה מחדש את הישיבה, אלה היו עשרים שנה שבהן הישיבה הייתה בדעיכה. הישיבה הייתה קטנה ומנוונת ובתקופה הזו הרב צבי יהודה עמל על כתבי אביו והפך להיות מי שהוא. הוא אמר שעשרים השנים הללו יעלו לנו ביוקר, כי מהדור הזה של אותם גדולים, הרב נריה, הרב צוקרמן, הרב קאפח, הרב ישראלי, הרב שפירא והרב גורן ועד הדור של הגדולים שיש לנו היום,כגון הרב ליאור, הרב מלמד, הרב אריאל והרב פילבר יש עשרים שנה שבהן לא היו לנו גדולים. אלו השנים שגרמו לפירוד הגדול וההתפרקות של הציבור שלנו שהפכו לעדרים עדרים ללא הנהגה. הוא חזה את זה ואמר שעשרים השנים הללו יעלו לנו ביוקר". המסקנה העולה מהדברים היא: "אנחנו צריכים לאחות את הקרעים ולאחד את הציבור מחדש". באשר לחינוך הנוער על אתגריו העכשוויים, אומר הרב כהן כי אם הוא מנסה להיכנס להלך מחשבתו של הרב נריה הוא מאמין שהכיוון היה חיפוש הגודל והטוב שיש לנוער הנפלא שצריך להתמודד עם קושי ששום דור, גם לא התנאים והאמוראים, התמודד אתו לפניו. הוא היה רואה בנוער פוטנציאל עצום". האם ניתן למצוא בעולמה של הישיבה בכפר הרא"ה באותם ימים התמודדויות מורכבות שמולן עמד הרב נריה, ומתוך כך ניתן אולי יהיה לשער כיצד היה נוהג מול המורכבות של התמודדויות דורנו? כהן משיב מהתייחסות אחת של הרב נריה: "לפני כמה ימים הפצנו הקלטה של הרב נריה שבה הוא מכנה את התפילין נשק אישי שאסור לעזוב אותו וחשוב לשמור עליו, ושבחופשת הקיץ וחופשת החגים רואים תפילין שנשארו בבית המדרש והן בוכות על שהשאירו אותן מאחור. תלמידים ששמעו את ההקלטה שאלו 'מה, בכפר הראה היה צריך לדבר על זה? אנשים שכחו להניח תפילין?' הרב נריה ידע לפנות לכולם. האדם הענק והכללי הזה ירד לפרטי הפרטים והכיר גם את כל החולשות ואת כל מה שצריך חיזוק בכל השכבות והמחזורים, וידע שיש גם כאלה שקשה להם להניח תפילין. הסוד שלו היה באהבה. לא להרחיק ולא להבליט את החסר, לדבר בצורה מקרבת. זה אחד הדברים שהפכו אותו לענק".
