אביב גפן בי"ט כסלו צריך לראות כדי להאמין. אביב גפן עומד בעמדת הדרשן בבית כנסת חב"די ברמת אביב, ארון הקודש בגבו, חיוך על פניו והוא מדבר כמו שבחלומותינו היפים לא העזנו לחלום: "מכאן יוצאת בשורה לכל האנשים – חילונים ודתיים, שאפשר ביחד, יש דרך של ביחד... ואני גאה בכם ומכבד אתכם שאתם מאמינים ולומדים תורה ומתפלפלים וגם משתנים. חב”ד, חוכמה בינה ודעת. זה משהו שישראל לא יכולה להתקיים בלעדיו. כחילוני, לא משנה איפה אני אהיה ובאיזו עמדה אני אהיה, אני תמיד אהיה שם להגן עליכם, על היושרה שלכם, על המורשת שלכם, ואני אוהב אתכם. אני לא אותו אביב של פעם... פעם דיברתי מתוך בורות, להדהים ולזעזע אנשים כדי שיקשיבו לי כי סבלתי מחוסר תשומת לב. אני מסתכל לכם היום בעיניים ואומר שאם פגעתי במישהו אני מבקש סליחה”. מעניין, פעם הוא דיבר כדי להדהים, אבל הפעם, כשהוא מדבר מתוך ליבו הפועם, הוא באמת מדהים. מי שכתב שירים שאת חלקם לא יכולנו לשיר כי הם נלחמו בכל הקדוש לנו, ואחרים לא יכולנו לשיר בגלל מילים שפשוט לא רצינו להעלות על השפתיים, פתאום עומד ככה, כשארון הקודש ברקע, ואומר אמת פשוטה, בלי איפור ובלי מלחמה. ומבקש סליחה. ומדבר אהבה. תודה! סליחה וגם אנחנו צריכים לבקש סליחה, אני חושב (לא שאני יודע בשם איזה אנחנו אני מדבר כאן, ובכל זאת יש לי תחושה שיש איזה אנחנו שהמילים הבאות יכולות לייצג). והייתי שמח לכתוב זאת לאביב גפן ישירות, כי אני לא בטוח שהוא קורא את בשבע באופן קבוע, אבל אני לא מצוי ברשתות החברתיות, ומי יודע, אולי עוף השמיים יוליך את הקול. אני רוצה לבקש ממך סליחה, אביב גפן היקר, שלא היו לנו אוזניים לשמוע את הכמיהה שמאחורי הצעקות, לראות את הפנים מאחורי האיפור. סליחה על שהאמנו שמי שמטיח בנו ככה, באמת רק שונא אותנו ותו לא. אני רוצה לבקש סליחה שלפעמים גם שנאנו בחזרה, או סתם בזנו ולא הקשבנו או הסתפקנו בתנועת ביטול לעברך. כשם שלך היה נוח לחלק את העולם לבני אור ובני חושך, גם לנו היה נוח לעשות את אותה חלוקה בדיוק, רק הפוך. וכשם שלך היה נוח להתעלם מהמילים שלנו כדי לא לשאול את עצמך אולי מסתתרת שם איזו אמת מתחת לבהלה, גם אנחנו עשינו בדיוק אותו דבר ופספסנו את האמת שלך, במחילה. כתבת: "והיה אם מישהו בא, אל תסתובב/ כי זה תמיד יכול להיות/ זה שידליק לך את הלב". והסתובבנו. סליחה שהסתובבנו. ואתגרת אותנו, אביב, כי הכי קל לנו עם אומנים בועטים ששרים שירי מחאה ואחר כך חוזרים בתשובה ושרים בקדושה. כאלה שחוזרים מחושך לאור, והאור זה אנחנו, האור זה כאן. כיף לנו עם אביתר שחוזר לתל אביב אחרי מסע תשובה ומגלה בה דירה ריקה. הכול איננו. כיף לנו עם עדי רן, שחזר מזמן וסיפר שמאחוריו הכול בוער ואי אפשר להישאר. כיף לנו עם שולי שאומר לריבונו של עולם גלויות שלפעמים אין לו כוח בעולמו להיות, אבל, יש כוח או אין כוח, לפחות הוא מודה שיש ריבון מאחורי העולם המאתגר הזה. אבל אתה נשארת. נשארת חילוני, נשארת בתל אביב, והדירה שלך מלאה בדרכך שלך. אתה תמשיך לשיר מתוך עולמך. ולנו אין ברירה, כי מעכשיו הגיע הזמן להקשיב באמת – אתה לנו ואנחנו לך, ככה זה במשפחה. צו פיוס ואני רוצה לאתגר את זה עוד קצת, ברשותך. יש לי איזו תחושה שהרבה יותר קל לך, אביב, לעמוד בי"ט כסלו, ביום חגה של חב"ד, ולדבר אהבה. כי חב"ד לא מזוהה בעיניך עם כיבוש ועם שטחים, ובטח לא קשורה לפצע הפתוח של רצח רבין. תפילין לכל דורש, נרות שבת וסופגניות. יהדות באהבה. חיה ותן לחיות. עם זה אפשר להתפייס בקלות. הרבה יותר קשה להתפייס עם הציבור הדתי־לאומי־אמוני, שאיתו אולי קיים הוויכוח הגדול על החזון שלנו כאן. אבל דווקא הציבור הזה, אביב היקר, מייחל לפיוס. לא רק לפיוס אלא גם לבירור ולדיון, ולקשר אמיתי. לא רק איתך. צריך רק לקבוע שעה ומקום ולדבר אהבה. ולכל המפקפקים שחושבים שאביב גפן, מרגש ככל שיהיה, איננו מבשר על תופעה: לפני שלוש שנים כתבתי את הספר 'קשורה בנפשו'. הוא קושר את גורלן של שתי משפחות שנמצאות בדיוק בקצה הסטריאוטיפ, משפחה שהקימה את אחד מיישובי השומרון ומשפחה תל אביבית שמקדישה את חייה למלחמה בכיבוש. אחד הדברים המיוחדים שקרו לי בעקבות הספר הזה הוא מאות תגובות של אנשים מכל הקשת, שכתבו על הכמיהה העמוקה שלהם לחיבור שחייב להתרחש כאן, ועל התקווה שהספר הזה נטע בליבם שזה גם יקרה יום אחד. ובאמת מדובר באנשים מכל הקשת, יש לי במייל תגובות מאנשים שמשתייכים לשוברים שתיקה ומנערי גבעות. ובתווך גוני גוונים וצבעים כל כך יפים של העם שלנו. אבל כדי שהציור יהיה שלם צריך שהגוונים לא יפחדו זה מזה, שיסכימו לחלוק את אותו הציור. נר במקום מיתוג המקום שבו ערכים מתנגשים זה בזה הוא המקום שבו הופכת התורה שלנו ממצע רעיוני יפה לתורת חיים של ממש. הרי כל ערך בפני עצמו הוא חשוב. קדושת השבת – חשוב. קדושת החיים שלנו – חשוב. קדושת חיי הזולת – גם חשוב. אבל מה עושים כשכל הדברים החשובים מתנגשים? אז מתחיל להיות מעניין. האם חשוב לשמור על חיי? מאוד. ועל חיי הזולת? מאוד. ומה קורה כשהצלת הזולת כרוכה בסיכון חיי שלי? מעניין מאוד. והנה לנו דילמה שמציבה הגמרא: ערב שבת שחל בחנוכה. אדם עני, יש לו כסף לקנות נר אחד – מה ידליק, נר שבת או נר חנוכה? במילים אחרות, מה עושים כשהערך של שלום הבית והערך של פרסום הנס מתנגשים זה בזה? בעיני רבא הפתרון פשוט: "פשיטא לי... נר ביתו (כלומר, נר שבת) עדיף משום שלום ביתו" (שבת כג, ב) – אם צריך לבחור, בוחרים בשבת, בשלום הבית. כשהוא מתבטא במילים "פשיטא לי" הוא בעצם אומר: אין כאן התנגשות בין ערכים, יש כאן ערך אחד שאין לו עמידה בלי הערך השני. אי אפשר לפרסם את הנס של ניצחון הבית היהודי על הגזרות היווניות כל עוד הבית לא חי בשלום. אי אפשר לצעוק החוצה את מה שאין בפנים. אתה יכול לקחת את היחצ"ן הכי טוב ולמתג את עצמך באופן ייחודי, אתה יכול להיות רהוט ויפה ועובר מסך וכובש לבבות, אתה אפילו יכול לנסוק במכירות. אבל בשורה התחתונה מה שריק בפנים לא יתמלא בחוץ, ובוודאי לא יצליח לגעת בלב של מישהו אחר. כלומר, זה עשוי להרשים, זה עשוי להדהים, הרייטינג יכול להיות בשמיים, אבל זה לא יחולל שינוי של אמת, כי תנור כבוי לא יצליח לחמם. ומה כן יעבוד? בית, שלום ונר. לתגובות : liorangelman@gmail.com
