עולם הקורבנות הוא אתגר רציני עבור הדתי המודרני. כשאנו מתפללים "והשב את העבודה לדביר ביתך", לא בטוח שאנחנו רואים מול עינינו כבשים שחוטות, פרות גועות ודם בכל מקום. לכן, כשראיתי לראשונה את הספר החדש "תורת הקורבנות – מחוות של בשר ורוח" של פרופסור יונתן גרוסמן, הוא מיד סקרן אותי, ולו בגלל היומרה להתעסק עם הנושא הרגיש הזה.

שרטוט המטרות של הספר מעניין מאד. לעומת ספריו האחרים שמתמקדים בניתוח הפשט בלבד, גרוסמן מדגיש שלצד היבט זה, פרשנותו אמורה לספק מענה גם כלפי האתגר הרעיוני של הקורבנות. מאמץ זה ניכר בכתיבתו, שפעמים רבות הולכת בדרך הדרש (בתדירות גבוהה יותר מספריו האחרים), על מנת להעניק פשר לפעולות ההקרבה השונות. עם זאת, גרוסמן מצהיר שהוא אינו דן בשאלה המוסרית של הקרבת הקורבנות, ובכך גם מציג גבול מעט קשיח מול שאלה אקטואלית זו. גבולות הדיון הללו מרתקים לא פחות מהתוכן עצמו, וארחיב על כך בהמשך.

הספר מסודר במעבר בין הכללי לפרטי, כשרק בפרק החמישי מתחילים ללמוד את הקורבנות לפי סדר הפרקים. ההבניה הזו עוזרת לעמוד על מגמת הספר כבר מתחילתו, ומועילה בהמשך, כשנכנסים לפרטים הקטנים. הפרק הראשון דן במשמעות הקורבנות ככלל – האם מדובר בתנועת נגד לעבודה זרה, דרך להשראת שכינה, או "תחליף" להקרבת עצמך. בשני הפרקים הבאים גרוסמן עומד על מונחים מרכזיים, ועל מבנה-העל של החלק הראשון בספר ויקרא: הקורבנות מובאים פעמיים, בשתי רשימות שונות, וגרוסמן מבאר מדוע.

החלק הכיף בקריאת הספר הוא שכמעט בכל פרק יש רעיון שמאיר בזווית חדשה את עולם הקורבנות: בין אם מעיון בפשטי המקראות, השוואה לטקסים פולחניים בעולם העתיק, או מדרש הלכה שמבואר לאור ההבנה המחודשת. כך, למשל, גרוסמן מדגיש את המעורבות העמוקה של מביא הקורבן בתהליך ההקרבה, ומנגיד זאת לדתות אחרות, בהם לאדם הפשוט אין גישה למקדש אפוף הסודיות, ומסביר: "ההכרעה לפתוח ברשימה הישראלית ולא ברשימה הכוהנית היא אם כן הכרעה ערכית שצובעת את צבעי המשכן בצבעים עממיים תחת צבעים כוהניים" (עמ' 77).

מבחינת סגנונית, הכתיבה מעידה על ציפיה מהקורא להיות לומד פעיל. גרוסמן מעלה רעיונות ודוחה אותם, מביא דברים בשם אומרם ואז מזדהה, מחדד או מסתייג. זוהי כתיבה טובה למעוניינים בחוויית למידה, אך מי שיחפש שורות תחתונות יצטרך להתאמץ. לרוב אין תתי פרק או פסקה מובחנת (ויזואלית) שמתמצתות את עיקר הטענה והרעיון, דבר שמקשה על הפרדת העיקר והטפל. קושי זה מתעצם לאור אורכו של הספר – כ600 עמודים מלאים ועמוסים בתובנות ובדיונים פרטניים. ייאמר לזכותו של גרוסמן שהסבלנות משתלמת, וללומדי הספר נפתח צהר מרתק ומחדש לעולם הקורבנות.

מה הספר מלמד על הדתי המודרני

כאמור, הנחות המוצא סקרנו אותי מאד. זהו אינו חיבור אקדמי, ולכן ברור שמול גרוסמן ומול הוצאת מגיד עמדה השאלה האם ספר כה ארוך יעניין את הקורא התורני. לאור זאת, בכתיבה הזו גם נחשפות תובנות על הקורא המודרני, כלומר אנחנו. מסתבר, שאנחנו מוכנים ללמוד על קורבנות, אם הם ילמדו אותנו משהו על החוויה הדתית. ולשם כך, אנחנו אפילו מוכנים להשהות את שאלות המוסר והריאליה, כפי שמשקפת הבחירה של גרוסמן שלא לדון בסוגיות אלו.

נחדד את הטענה מזווית נוספת. גרוסמן אינו מתעסק בפולחן הממשי בכוונה תחילה: "בבואנו לנתח את הכתובים אנו פוגשים מילים ולא בעל חיים ממשי; ובכך ניצבת התודעה שמלווה את אקט ההקרבה בקדמת הבימה, ולא הדם הממשי שנשפך על המזבח" (מתוך הפתח דבר). הנחת המוצא, שניתן לדון בתודעת ההקרבה במנותק מהפולחן המעשי אפשרית, אך קושיה בצידה – האם ניתוח שמצמצם את ההיבט המעשי יכול באמת לתפוס את "המבע הדתי" של מקריב הקורבן במקדש הישראלי?

אך מעבר לכך, נקודת הפתיחה של הספר שוב מלמדת משהו עלינו: אנחנו נרתעים מההיבט הפולחני, ולו הקטן ביותר (מה אתם חושבים על נענוע ארבעת המינים בסוכות?). אם כן, הבחירה של גרוסמן שלא לדון בפולחן עצמו מאפשרת לנו "לבלוע" את הגלולה הפולחנית, ולדון בצורה "נקיה" במעשי הפולחן רוויי הדם. גם העובדה שהפרשנות של הקרבנות היא סמלית קשורה ל"עידון" מעשה הקורבנות הצורם לעיניים מודרניות.

כל ההנחות הללו מסבירות מדוע גרוסמן מתמקד בחוויה הדתית. ואכן, כמעט בכל תובנה משמעותית בספר, גרוסמן ישתמש במילים כגון "מבע דתי", "תודעה" ו"חוויה". למשל, כשגרוסמן מתייחס לקורבן מנחה כקורבן שמצוי בתווך בין העולה והשלמים, הוא מסביר ש"היא יוצאת מתוך חוויית העולה (של הקרבה טוטלית, נ.ה) וזהו אכן הבסיס לשיח הדתי שהיא מביעה, אך יש בכוחה להניע את האדם אל עבר תודעת זבח השלמים" (עמ' 155). אחרי משפט כזה, קורבן המנחה גם ניצב בתווך בין סדנת תפילה לבין מסע רוחני בהודו.

ההנחה (הנכונה לטעמי) שתורת הקורבנות תחצוב את דרכה לקורא דרך הדגשת החוויה הדתית, חושפת עד כמה היבט זה חשוב לדתי המודרני. צורת חשיבה זו מעידה על ההשפעה הגדולה של החסידות מחד גיסא, ועל התרבות שמתמקדת באיניבידואל ובחוויה האישית והפנימית מאידך גיסא. העובדה שספר שמתמקד ברגש הדתי יוצא מדמות "גושניקית" כפרופסור גרוסמן יכולה להעיד עד כמה השפעות אלו הוטמעו גם באזורים הרציונליים של הציונות הדתית.

***

ניתוח הנחות המוצא אינו גורע מהרעיונות המקוריים והחדשים שנמצאים בספר, ומהעובדה הפשוטה שכעת אני מכיר את הקורבנות הרבה יותר טוב. גם ה"תרגום" לשפת המבע הדתי נתנה לי פשר לקורבנות בכלל ול"פרטים הטכניים" בפרט. ספר מומלץ לכל מי שרוצה ללמוד על הקורבנות ומשמעותם הדתית, גם בעבור הדתי המודרני.

ניתאי הוד לומד בתוכנית הגבוהה למחשבה בישיבת מחנים, ומכותבי התוכן בדף הפייסבוק "דעת; תורה". הדף מבקש להיות מרחב לתוכן תורני והגותי איכותי, למבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת. מוזמנים להצטרף https://www.facebook.com/DaatToraMachanaim

צילום: חופשי