פרופ' אבי עורי זכה בפרס מפעל חיים במסגרת פרסי מפעל הפיס לאמנויות ולמדעים ע"ש לנדאו, על תרומתו הקלינית, המחקרית והחברתית לעולם השיקום בארץ ומחוצה לה.
שוחחנו אתו על האופן בו רתם את עברו כפדוי שבי למחקרי התמיכה והשיקום שהוביל מול הלומי קרב ופדויי שבי.
על ראשית דרכו המקצועית שנכרכה בדרכו האישית כפדוי שבי מספר פרופ' עורי: "חזרתי ממלחמת יום כיפור ממצרים אחרי שבי ופציעה במלחמה קשה מאוד, אחרי הרבה אכזבות מהדברים כפי שהתנהלו עד שנפלנו בשבי. הייתי עתודאי ואחרי תקופת החלמה לא ויתרו לי על המשך השירות והציבו אותי במחלקת השיקום בתל השומר".
מספר פרופ' עורי: "המחלקה הייתה מלאה בפצועים מהמלחמה. הם הובאו מכל בתי החולים בארץ ורוכזו בתל השומר תחת שרביטו של ד"ר רפאל רוזין, לימים פרופסור שנפטר בשנת 85'. למעשה הוא ראה בי את ממשיכו ותלמידו והא שהכשיר אותי להיות יורשו. אין הרבה מנהלים שלוקחים מישהו ובוחרים בו כממשיך וכיורש, אבל זה מה שקרה".
"ידעתי שיש דבר כזה רפואה שיקומית, אבל לא נחשפתי אליו כסטודנט. כאח וסניטר עבדתי גם במחלקת השיקום במלחמת ההתשה, אבל לא ראיתי בזה קריירה. ב-74'-75' דרך רוזן נכבשתי בקסמו של הנושא הזה. הייתי הראשון שעבר את הבחינות בשנת 78'-79' ורוזין שלח אותי להשתלמויות באנגליה. הפכתי לסגנו באופן רשמי בשנת 82'. במלחמת המפרץ גייסה אותי פרופ' זהבה סלומון שהייתה אז בחיל הרפואה, למחקרי תחום תגובות הקרב, הפוסט טראומה, והפרסומים המדעיים שלי התפצלו בין שני התחומים הללו".
לנוכח הפריצות של סוגיית הלומי הקרב לתודעה הישראלית סביב אירועים קשים שהתרחשו באחרונה אנחנו שואלים את פרופ' עורי אודות יחסה של המערכת לאותם והוא קובע כי לא יוכל לשלול את הטענות, אם כי יש לזכור שתחת אגף השיקום של משרד הביטחון נמצאים 6000 נפגעי תגובת קרב בדרגות שונות. "הם מטופלים, אבל ברור לי שתמיד יהיו מי שיחושו מצוקה בשל טיפול לא מתאים או מערכת לא מאירה פנים".
עוד מציין פרופ' עורי כי במשך שנים רבות "לשבויים כמעט ולא התייחסו עד לפני כ-15 שנים. שבוי שנפצע הוכר כפצוע בלי אזכור עובדת השבי. לא שאלו לשלומי כפדוי שבי", הוא מספר מניסיונו האישי. "קבלת הפנים כללה חקירה והיה ניסיון של ביטחון שדה במתקן בזכרון יעקב ומתקנים נוספים שנפתחו, להעלות את האפשרות של העברת מידע לאויב, אבל מהרגע ששללתי את זה עזבו אותי".
עורי מציין את החוויה הקשה שעברה גם על המטופלים וגם על המטפלים בתחום זה של הלומי הקרב. "לא הייתה תורה טיפולית או מודל טיפולי להלומי קרב. חיטטו בספריות ומצאו שם את מה שנעשה במלחמות הקודמות ובדיעבד חלק מהמודל הזה היה שגוי. המודל הטיפולי לטוב ולרע בהלומי קרב החל במלחמת העולם הראשונה בארה"ב אנגליה וגרמניה".
"כסטודנט לרפואה בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים למדנו פסיכולוגיה ופסיכיאטריה ונושא הלומי הקרב עלה, אבל רק כנושא לימודי כמו מחלות שנעלמו שממשיכים ללמד אותם ולהעביר אותם מדור לדור. אבל מה עשו עם זה? אני לא יודע. כנראה שלא מספיק", הוא אומר ושב להעיר כי בעוד "בכל העולם טיפלו בשבויים, רק בישראל לא טיפלו. רק אחרי 73' המדינה הזדעזעה ולימים החבר'ה יצרו לובי וכך נוצרה עמותת 'ערים בלילה' ואנחנו עדיין במאבק מול אגף השיקום למימוש הזכויות שקיימות בכל העולם".
בדבריו הוא מדגיש כי אכן קיים טיפול של גופים שונים בהלומי הקרב "וב-15 השנים האחרונות יש יותר טיפול, אבל נוקשות הממסד עדיין לא מאירה פנים לכולם, משפחות מוציאות סכומים גבוהים על מסגרות שונות לריפוי נפש, ואת זה קשה למערכת הנוקשה והמסודרת לעכל. אני מקווה שעכשיו אחרי הזעזוע של מקרה סעידיאן הדברים ישתנו".
פרופ' עורי מדגיש את התמורות שמתחוללות בצרכיו של הלום הקרב והנפגע ככל שהגיל עולה. "בעיסוקיי בשיקום הרפואי ושיקום תגובות קרב יש דבר אחד משותף, והוא שהדברים לא סטטיים אלא מחמירים עם השנים, ולמערכת השיקומית, האזרחית והצבאית, קשה לעכל שמה שאדם בן עשרים צריך הוא לא מה שאדם בגיל שבעים צריך. הצרכים משתנים ולא ברור איך לתרגם את זה לטיפול, עזרים והתאמות. זו סוגיה לא פשוטה בכל העולם. אם אנחנו מתיימרים להיות הומאניים דמוקרטיים וליבראליים ומאירי פנים לחלשים צריך לעשות דברים. אני פועל לשיפור נכונות הממסד לכך, ואם צריך ללכת לכנסת לשם כך אז עושים גם את זה".
"ברור שלרפואה ולפסיכיאטריה אין תמיד מענה. זה לא כמו הוצאת תוספתן אם יש בו דלקת. אנחנו לא יכולים להצמיח רגל שנקטעת או מוח שנפגע. אנחנו משקמים ולא מרפאים. זה תפקידנו, אבל היעד המשמעותי הוא התאמת החברה כולה לכך שהנכים והקשישים ירגישו בה נוח יותר, שירגישו נגישות. וזה בא לידי ביטוי בעולם המשפט, התחבורה, הספורט ועוד, וכאן באה לרשותנו שורה של חוקים שנועדו להקל עליהם".
עורי מציין דוגמאות מהעולם ומישראל בשילובם של נכים בתעשייה: "בתעשייה האלקטרונית של יפן יש שורות שלמות של העסקת נכים שמגיעים עם כסאות גלגלים, גפיים תותבות ותורמים לחברה. בעבר בארץ, התעשייה הצבאית קיבלה אחוז מסוים של נכי צה"ל. נכים יכולים להשתלב יותר במערכת המשפט החינוך והצבא, אז למה לא? המחשבים מאפשרים זאת והשמים הם הגבול. השאלה היא הנכונות שלחברה לקלוט את האנשים הללו, ועל זה המאבק".
הכתבה בשיתוף מפעל הפיס