האם ישנם עקרונות יהודיים למדיניות חוץ? ואם כן - האם מישהו טרח לתרגמם לשפת המעשה המדיני־דיפלומטי? מה ההשלכות של הדבר על גיבוש המדיניות ועל ניהול מערך ההסברה?

כבר בשנות השישים היה מי שקבע נחרצות: "דיפלומט שאינו חדור הרגשת הייחוד, שלא יראה לפניו יום יום את רציפות ההיסטוריה היהודית בכל הדורות - דיפלומט כזה לא יוכל להסביר גם את ענייניה המעשיים של מדינתו. הרי לך דוגמה: כיצד יסביר דיפלומט ישראלי את בעיית הפליטים הערביים, אם לא יסביר קודם כול לעצמו ואחר כך לאחרים, את הצידוק המוסרי וההיסטורי לישיבתנו בארץ הזאת?"

הדברים אופייניים למי שאמרם - הרב ד"ר יעקב הרצוג, מהמדינאים המזהירים שקמו לישראל. בנו של הרב הראשי, אח של נשיא (חיים) ודוד של נשיא (יצחק), אשר השנה ימלאו חמישים שנה לפטירתו (כ"ג באדר תשל"ב) בגיל חמישים בלבד. כדאי להתוודע מעט לדמותו המופתית ולתפיסתו המדינית המיוחדת, האקטואלית גם היום.

יעקב הרצוג היה תלמיד חכם והוגה מדיני מעמיק אשר שירת תחת ארבעה ראשי ממשלה וזכה להערכה רבה ולאמונם המלא. כדיפלומט מילא תפקידי מפתח במשרד החוץ וכשגריר מעבר לים.

כמנכ"ל משרד ראש הממשלה הוביל פרויקטים לאומיים מורכבים ומהלכים מדיניים רגישים. כאיש תורה היה תלמיד מובהק של אביו, הרב הראשי לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, וזכה לקרבתם של גדולי תורה כמו הרב איסר זלמן מלצר, הרב יעקב יחיאל וינברג (בעל ה'שרידי אש') ואחרים. לימים נבחר לכהונת הרב הראשי של בריטניה אך המינוי לא יצא אל הפועל.

כהוגה רחב אופקים התכתב ונפגש עם אנשי רוח בולטים בארץ ובעולם וזכה להערכתם. גולדה מאיר סיפרה כי "דאג להשכיל את בני השיחה שלו מי אנחנו, במגעיו עם גדולי עולם; הוא ראה זאת כטיעון מדיני ויסודי. שזה לא איזה דבר... ככל הגויים... יש דבר מיוחד בעם היהודי, עצם אורך תולדותיו, עצם קשריו עם הארץ הזאת. דומה כי מותר אולי לומר שהוא הפך את התנ"ך לתעודה מדינית כמעט ועליה ביסס הרבה מאד מטיעוניו".

לסקירת תחנות חייו מומלץ לקרוא את הביוגרפיה שחיבר מיכאל בר־זהר ('צפנת פענח' בהוצאת ידיעות ספרים). כאן אעמוד בקצרה על שני עקרונות יסוד לניהול מדיניות ישראל על פי תפיסתו, ואידך זיל גמור.

זהות ולא טשטוש

הפסוק "הן עם לבדד ישכון" מצוטט בפרוטוקולים של הכנסת מאות פעמים. לרוב ההקשר הוא שלילי. מעין קללה שצריך להשתחרר ממנה, כדברי שמעון פרס "אין מקום לגטו, אין מקום לעם לבדד ישכון, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה ביטחונית", או לחילופין להשלים עמה בהכנעה כדברי חבר הכנסת אברהם ורדריגר: "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. אנו מבודדים היינו ומבודדים נשארנו והגויים, אף הטובים שבהם, אינם מתחשבים בנו".

יש שרואים בו סתירה לתפיסה הציונית, למשל שלי יחימוביץ', ומעמיסים תפיסה זו על חוזה המדינה: "הרצל הבין באופן עמוק ביותר שאנחנו לא עם לבדד ישכון, שאנחנו זקוקים למשפט העמים כדי שתיכון כאן מדינה יהודית ודמוקרטית".

יעקב הרצוג, לעומתם, ראה בדברים הללו חוסר הבנה טראגי של מהות העם היהודי, אשר הוליד הערכות מצב שגויות וטעויות אסטרטגיות: "הציונות היסודית, הפוליטית, זו שהקימה את מדינת ישראל, לא הבינה את העם היהודי ולא את העם הערבי. אנשי המנהיגות הציונית גרסו שאנו נחזור הנה באיזה מסלול רגיל של המאה העשרים, גם אנו נקבל כאן עצמאות והעולם יכיר בעצמאות זו אנו נהפוך למה שמכונה 'אנשים נורמלים' ונהיה משוחררים מעומס הגלות... באו העובדות וטפחו על פני התיאוריה הזאת, כפי שלא טפחו על פניה של שום תיאוריה, כמדומני, במרווח זמן כה קצר. מדוע הייתה התיאוריה הזו מוטעית מעיקרה? משום שהציונות הפוליטית גרסה שהמושג של 'עם לבדד ישכון' הוא בעצם מושג א־נורמאלי; ובאמת המושג 'עם לבדד ישכון' הוא המושג הטבעי של בית ישראל".

דווקא המדינאי המנוסה אשר ניצב בחזית המערכה הדיפלומטית ראה ב"עם לבדד ישכון" את אבן היסוד הקיומית והמדינית שלנו וטיפח תודעה זו בלהט. בניגוד לאחרים הוא סירב לנתק אבחנה רוחנית זו מניהול המדיניות בעולם הריאלי: "אינני גורס את ההפרדה בין תחום חילוני לבין רוחני. אינני חושב שיש לכך מקום ביהדות, אינני מסוגל לתפוס ולהבין את משמעות שיבת ציון ללא תפיסה רוחנית".

הרצוג ראה בבדידות הישראלית נתון עובדתי שאי אפשר להכחישו: "אין אנו חברים לא בנאט"ו, לא בברית ורשה, לא בארגון אפריקה־אסיה, לא בארגון המזרח התיכון, לא באיגוד המדינות המתפתחות".

השאלה הנתונה לבחירתנו היא האם לראותו כזכות והזדמנות או ככורח מדכא: "אין שום ספק שרוב העולם רואה אותנו כ'עם לבדד ישכון'. הבעיה היא האם 'עם לבדד ישכון' הוא זכות, לא בריחה מן החברה הכללית אלא ייחוד בתוכה; או האם הוא א־נורמליות שיש להתכחש לה, לברוח ממנה".

באישיותו ובדרכו הציב מודל מורכב ונדיר שאינו רואה בשונות הישראלית גזירת גורל מגבילה, אלא מתת שמיים הפותחת מרחבים רוחניים ואפיקי השפעה מקוריים על מהלך ההיסטוריה העולמית. הכרה בשונות זו ונאמנות אליה תעמיד את המגע עם אומות העולם על בסיס מציאותי ולא מזויף, והיא זו שתאפשר פיתוח קשרים כנים ופוריים. את הקשיים והייסורים שכרוכים בבדידות ראה הרצוג כסימפטום של ייחודיות אופיינית זו, המחייבת התנהלות אמיצה ונטולת הכחשה עצמית.

לטובת מי פועל הזמן במזרח התיכון?

יעקב הרצוג העיד כי אביו השפיע עליו יותר מכל אישיות אחרת. פעמים רבות הדגים זאת באמצעות הסיפור הבא: "בשנת 1941 כשעמד רומל בשערי הארץ ואבי זצ"ל ביקר אז בוושינגטון, הזהירו הנשיא רוזוולט שלא לחזור לארץ ישראל העומדת להיכבש בידי הגרמנים. השיב לו אבי שהנביאים ניבאו על שני חורבנות, לא על חורבן שלישי".

כיצד אמונה זו מתבטאת בעולם המדיני המעשי? יש טועים לראות בה חוסר אחריות והתעלמות מן המציאות. האומנם?

את ההרצאה שכותרתה "לטובת מי פועל הזמן במזרח התיכון" פתח יעקב הרצוג בסיפור זה ואחריו נימק בהרחבה את טענתו כי הזמן במזרח התיכון פועל לטובת ישראל. ניתוח המציאות שלו נשען על עמדה נפשית מוצקה של צפייה קדימה בביטחון, בניגוד למוטיב בולט של חרדה קיומית הקיים אצל מדינאים אחרים. ביטחון עצמי־לאומי זה נשען על אמונה עמוקה וראייה חודרת של הכוחות המניעים את חיינו ההיסטוריים. הוא זה שמאפשר התייחסות עניינית החפה מכל הפחדה עצמית.

מחשבה מקובעת נפוצה למדי רואה באמונה גורם המשבית את רגש האחריות האישית ואת השיקול הרציונלי. מעקב אחר התנהלותו של יעקב הרצוג בצמתים גורליים לאורך השנים מגלה התנהלות זהירה ויסודית, אך בטוחה ועקבית בעקרונותיה. דווקא החרדה והספקנות הקיומית, בפרט כשהן ניזונות מטראומת השואה, מסעירות את הנפש ומשבשות לא אחת את קריאת המציאות ואת שיקול הדעת. כך הוא נהג בעת המאבק נגד בינאום ירושלים, במערכה המדינית שאחרי מבצע סיני, בעימות המתמשך עם הוותיקן, בשיחותיו החשאיות עם חוסיין, ביוזמות שקידם לאור תוצאות מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים ועוד.

חמוש באמונה זו ניתח הרצוג באופן יסודי את תמונת המצב האזורית. פרט לניתוח בטחוני־פוליטי־כלכלי, הוא העמיק לנתח את הזירה הרוחנית־דתית, זו שתופסת מקום כה רב בנפש האדם אך מדינאים נוטים להתעלם ממנה בגלל חוסר יכולתם לדחוס אותה לעולם המושגים המטריאליסטי.

כל זאת מבלי להתעלם מן הסכנות הרבות שאורבות למדינת ישראל, כפי שאמר בסוף נאום רצוף אמונה וחזון שנשא בפני חברי הקיבוץ הדתי ביום העצמאות העשרים של מדינת ישראל: "איני רוצה שתחשבו שאני לוקה בחוסר חוש המציאות. האמינו לי שאני יכול להקרין בפניכם עולם של ביעותים ופחדים. איני רוצה לומר שהדרך קלה. אני מאמין שהסכנה גדולה, והיא עלולה אף לגדול. אולם אני גם מאמין... מכל אלה תצא ישראל מעוטרת בעטרת ניצחון, אולי רק לאחר שנים ארוכות של מאמצים רבים ועבודה קשה ומפרכת".

בפרספקטיבה של שנות דור ניתן להיווכח שתפיסתו הפנימית, המהותית, בנוגע לטיבה של האומה וטיבה של התקופה אפשרה לו להעריך נכון את ההתפתחויות שנים רבות קדימה.

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)