לפני כמה חודשים הורמו כמה גבות בציונות הדתית. איגוד רבני קהילות יצא למבצע הלבשת רבנים בחליפות, שבמסגרתו קיבלו מאה רבני קהילות שוברים לרכישת חליפה בסכום מכובד של 1,300 שקלים. "בתום כמה חודשים אני יכול להגיד: המבצע מאוד הצליח, תפס לגמרי", מסכם הרב אריאל אליהו, מנכ"ל איגוד רבני קהילות ורב קהילה בחריש. כ־100 רבני קהילות קיבלו חליפות בסבב הזה, ובסבב הקודם חולקו עוד כ־60 חליפות. "אני יכול להעיד שפגשתי רבנים שהתחילו ללכת עם חליפה בגלל האיגוד. עבדך הנאמן היה רב קהילה שנתיים בלי חליפה, ובזכות הפרויקט הזה התחיל ללכת עם חליפה בסבב הראשון". מאיפה בא הרעיון לחלק חליפות לרבנים? "בציונות הדתית בהגדרה יש ענווה, הם רוצים לקבל את התורה בענווה ולבוא אל המציאות בדחילו ורחימו. אבל הקב"ה ברא את העולם עם הכוחות שלו. שלמה המלך אמר: חוכמת העני בזויה, דבריו לא נשמעים. אדם שמכבד את עצמו ואת התורה - דבריו נשמעים יותר. מדובר על שינוי תודעתי שאנחנו מובילים יחד עם רבני הקהילות. יותר מכך, יש גדרים הלכתיים בנושא המראה: מלך צריך להסתפר בכל יום כי הוא צריך להיראות יפה. יופי יש בו מהות, הוא לא רק כלי חיצוני. היופי הוא חלק מהופעת הרוח בעם ישראל, ולכן בית המקדש צריך להיות מקום מאוד יפה, ירושלים צריכה להיות כלילת יופי ולרבי יוחנן היה יופי גדול. יופי מרחיב את הדעת". אולי להפך? מראה חרדי יכול להרתיע חלק מהציבור הציוני־דתי. "פעם אחת הרב אהרן ליכטשנטיין זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון, היה בטיסה וישב לידו אדם שדיבר איתו במשך כל הנסיעה. במהלך השיחה הוא אמר לו: 'יש לי שאלה בהלכה, אלך לשאול את הבחור מהספסל מקדימה', שהיה עם כובע וחליפה, והרב ליכטנשטיין תמה: מדוע הוא לא פונה אליי? הרי אני ראש ישיבה. אלא שכאשר לרב אין זקן וחליפה אז הציבור לא יודע לזהות אותו כרב. לגבי החליפה, היא לא חייבת להיות כמו אצל החרדים. החליפה והגלימה של הרב מרדכי אליהו זצ"ל היו בצבע כחול ולא שחור. אבא הרב שמואל אליהו הורה לרב שלו שבתאי, רב במושב מנוחה, ללכת עם כובע, ולרב יצחק שלו, רב העיר ירוחם, ללכת עם כובע וחליפה כי ככה הציבור מבין שנראה רב. יכול להיות שבקהילה ספציפית זה יכול להתקבל פחות, אבל באופן כללי הציבור בישראל רואה אדם שהולך עם חליפה ועניבה כאחד שיכולים לקבל ממנו תורה ביתר קלות". נבו לוי צילום: עופר עמרם מזוהה במדרחוב כ"כובע נבו" מגמת ההקפדה על הלבוש לא קיימת רק באיגוד רבני קהילות אלא גם במקומות נוספים, ושם יש לעיתים גם התנגדויות. "כשלמדתי בישיבת רמת השרון לפני כמה שנים, ר' דוד מנחמוב היה רב קהילה ברמת אביב, והוא רצה שנבוא לשם כמה אברכים ללמוד בכולל הצהריים ולהשלים מניין למנחה וערבית", מספר אריאל דנינו, בוגר ישיבת רמת השרון. "ללומדים הייתה מלגה מכובדת, ואחד התנאים שלו היה שמי שמגיע ללמוד חייב לבוא עם חולצה לבנה ארוכה ועם חליפה שחורה. שאלנו אותו מה הקטע של החליפה, והוא הסביר שבשביל הרבה חילונים ומסורתיים העדר חליפה מעיד על הרבה פחות אדיקות דתית. הוא הביא לנו כדוגמה כמה רבנים דתיים לאומיים שלובשים חליפה שחורה כדבר שמעיד על מכובדות. בסוף לא הסכמנו לחליפה שחורה, אז הוא ירד מזה והיינו צריכים להגיע רק עם חולצות לבנות מכופתרות". בעולם הישיבות הציוני־דתי כמעט אין מי שחובש מגבעת ולובש חליפה, אבל ישנם בודדים ששוברים את הכללים. נבו לוי, תלמיד שיעור ו' בישיבת רמת גן, חובש על ראשו כובע מסוג פדורה (קנייטש). "בסוף השביעית בישיבה התיכונית 'בלבב שלם' בירוחם ראיתי חבר שלי חובש כובע כזה. זה היה נראה לי מאוד יפה ומגניב וביקשתי לשים אותו על הראש. בתמורה נתתי לו את הכיפה שלי, אלא שהוא איבד לי את הכיפה עוד באותו יום. אמרתי לו: חמוד, הכובע נשאר אצלי, וכך הוא היה עליי שנה וחצי", מתאר לוי. "יום אחד עשינו סנפלינג במערות קומראן וכשחזרנו הבנתי שאיבדתי אותו שם, ואז התחלתי להסתובב עם כובע מפלסטיק שהיה לי מההכתרה". בחתונה של אחותו מיסד לוי את העניין באופן סופי. "למה אני עם כובע? כובע. לכבוד החתונה קניתי פדורה בצבע לבן, שחור, בז' ואפור. אחרי תקופה התגייסתי ובבקו"ם הקצינים לא הבינו, מי זה הטירון הזה? הם שאלו. המג"ד קרא לרב של הבא"ח כדי שייקח אותי לשיחה". לוי אומנם התחיל לחבוש כובע כאמירה אופנתית, אך כיום הוא רואה בכך עניין תורני לכל דבר. "התחלתי לדבר עם רב הבא"ח על המשנה ברורה שפסק על שני כיסויים. הרב הקשה עליי: לצבא יש מספיק כובעים בשבילך! ביקשתי פשרה: בבית הכנסת לפחות אפשר? הפשרה התקבלה. מאז שלמדתי את העניין אני מקפיד על ברכת המזון עם טלית על הראש, והשתדלתי בצבא לקיים לפחות אחת משלוש ההכנות: כובע, גרטל או נטילת ידיים". ואיך התגובות בישיבה? "חבר'ה בישיבה אוהבים להתעסק עם הכובע ומשחקים בו כל הזמן", הוא אומר בחיוך. "ראש הישיבה הרב אלגזי אמר לי בצחוק בהתחלה: בחורות מסכימות לצאת איתך? אמרתי לרב שלאף אחת זה לא הפריע. הכובע שעליי עכשיו הוא כובע שקנתה לי מישהי שיצאתי איתה בפורים שעבר. בישיבה זה עוזר למצוא את עצמי בתמונות הכי בקלות כי יש לי כובע. במדרחוב בירושלים מזהים אותי כ'כובע נבו'. שאלו אותי יותר מפעם אחת אם אני חב"דניק. מבחינתי החליפה בדרך, אומנם אני לא מתכוון ללכת איתה ביום יום, אבל בשבת זה נראה לי ראוי. אני חושב שזה גם יפה וגם מכבד". אצל לא מעט יהודים, לאו דווקא בחורי ישיבה, חבישת הקסקט או הכובע היא חלק מתהליך בעבודת ה'. "הקסקט בהתחלה שימש אותי לכיסוי כדי שאוכל להצמיח פאות. זה תהליך רוחני שעברתי כשהתקרבתי לרבי נחמן ולחסידות ברסלב. הוא נתן לי את החופש להאריך את הפאות בלי להתבייש במראה המוזר והמפדח שיש בהתחלה", מספר עדי טוויטו, זמר בלהקת החתונות 'לב טהור'. "זכיתי ברוך ה' לחזור בתשובה לפני כעשר שנים ועברתי המון עד שזכיתי למצוא את מקומי כזמר ב'לב טהור'. הקסקט וגם הווסט שלי הם חלק מהמיתוג והייחודיות שלי. זה התחיל מכך שכשנכנסתי ללהקה גידלתי פאות והתביישתי לעלות ככה על הבמה. כשהרגשנו שהקהל מתחבר וזה באמת סגנון לבוש ייחודי זה המשיך איתי כקוד לבוש על הבמה. הקסקט ביטא את הייחודיות שלי בין שאר הזמרים בלי לקטלג את עצמי לקהל מסוים". כחלק מהתהליך הוא החליט להסיר את הקסקט, אלא שהקהל והחברים לא ממש אהבו את השינוי. "אחרי שהפאות גדלו והסתלסלו אמרתי לעצמי שאולי כדאי כבר להוריד את הקסקט אחרי שהיעד הושלם והופעתי בלא מעט חתונות בלי קסקט. השאלות שבאו מהקהל וגם 'ההצעות החבריות' של חברי הלהקה גרמו לי להבין שמשהו בסגנון הלבוש המיוחד של קסקט ווסט עושה לאנשים טוב. אנשים אוהבים דברים מיוחדים והבגדים עושים את זה, במיוחד כשאתה על במה ובקליפים, והאמת שגם בשבילי. כשאני חובש קסקט ומניח את הווסט, פתאום אני נכנס לדמות הזאת של זמר החתונות שבא לשמח חתנים וכלות". אם אצל נבו לוי ועדי טוויטו החיבור נבע מרצון אישי, הרי שאצל הרב מנחם פרומן זצ"ל, רבה של תקוע, חבישת השטריימל נבעה מרצון לחזור לשורשים של חסידות גור שאליה השתייך. "הרב מנחם בא ממשפחה מחסידות גור, אך הוא היה ישראלי צבר, איש התיישבות, מפא"יניק, שלאט לאט חזר לחסידות והפך לסוג של ברסלבר", מספרת אלמנתו, הרבנית הדסה פרומן. "הוא כל הזמן חלם ללבוש את הלבוש של גור עם השטריימל והקפוטה, ובאמת בסופו של דבר הוא מימש את זה. הוא לא רצה שהשטריימל יהיה בצבע שחור אלא לבן. הוא נהג לומר שבאנו לארץ ובארץ צריך את הלבן, את החסד. הוא הלך לחפש כזה שטריימל, עד שיום אחד שמע שהרב מאיר יהודה גץ זצ"ל, רב הכותל, היה לובש שטריימל לבן עם קפוטה לבנה". הרב פרומן פנה למשפחתו של הרב גץ כדי לקבל את השטריימל והם נעתרו לבקשתו. הוא היה חובש את השטריימל בחגים או באירועים מיוחדים כמו הושענא רבה. אלא שהתעוררה בעיה קטנה: הרב פרומן היה נוהג להיפגש עם ערבים, בהם גם מחבלים רוצחים, ולמפגשים האלה משפחתו של הרב גץ לא התירה להשתמש בשטריימל המפורסם. "הבת שלנו שוביה תפרה לו שטריימל לבן אחר, אבל הוא לא היה לבן ופרוותי כמו של הרב גץ. השטריימל הלבן הזה שימש אותו למפגשים עם כל מיני צוררים וקיני צרעות, כי זה לא היה ניחא למשפחתו של הרב גץ שהוא ילך למפגשים הללו עם השטריימל של הרב גץ. הוא היה אומר לאלו שפגש שהאסלאם רצחני והם צריכים להפוך אותו ללבן, הוא היה מאוד חזק בדיבור שלו איתם. כיום בפורים הנכדים שלי וכל מי שרוצה להתחפש לרב פרומן לובשים את השטריימל הלבן שהבת שלנו תפרה". עדי טוויטו ללא קרדיט צילום להיראות כמו כל בני התורה המקור ללבוש של מגבעות וחליפות בעולם הרבני של הציונות הדתית הוא ישיבת מרכז הרב. הרב יוסף אלנקווה, תלמידו של הרב צבי יהודה, מספר שהרב היה שמרן ומעולם לא התחיל לאכול סעודת שבת בלי כובע על הראש. לדברי הרב חיים שטיינר, ר"מ במרכז הרב, הלבוש הזה החל אצל התלמידים כתוצאה מהוראה של הרב צבי יהודה. "אין בזה שום דבר הלכתי, אבל בפועל כל החבר'ה היו הולכים כך כי בשלב מסוים הרב צבי יהודה ביקש מאיתנו ללבוש קאפעלוש - כובע עם שוליים צרים וכיפוף. הראשון שלבש מגבעת הוא הרב יעקב אריאל בחתונתו. הלכנו לראות איך הרב יעקב אריאל לובש חליפה וכובע, ואחרי זה אנחנו הלכנו בעקבותיו". הרב שטיינר מסביר את החלטתו של הרב צבי יהודה: "המטרה שלו הייתה לומר שאנחנו לא פחותים מכל ישיבה, כי בזמנו רוב בני התורה הלכו כך". גם לאחר שנבחר הרב דוד חי הכהן לתפקידו כרב שכונה בבת ים, טען בפניו הרב צבי יהודה קוק טענה דומה. כך מספר הרב הכהן עצמו: "הרב צבי יהודה לא היה מעורב ברבנות שלי אלא אם עירבתי אותו, למעט דבר אחד: כשראה אותי עם חליפה קצרה שאל אותי אם כל הרבנים הולכים ככה. אמרתי: לא, כולם הולכים עם ארוך. הרב צבי יהודה אמר לי: מכאן אתה הולך לחייט. מספיק שמדברים על מרכז הרב גם בלי זה, לא צריך לתת להם תוספת מהחיצוניות. הציבור צריך להראות שאנחנו לא פחות מכולם". אחד מתלמידי הרב צבי יהודה, שהיה נוכח באחד מימי הפורים, מספר ל'בשבע' כי "מישהו בתור ליצנות של פורים לקח לרב צבי יהודה את הכיפה השחורה שלו ושם לו במקומה כיפה סרוגה על הראש. הרב צבי יהודה גער בו, בחיים לא שמעתי צעקות כאלה: 'לא על כל דבר צוחקים, זה כמו שתיקח ספר תורה ותוריד לו את המעיל'". יחד עם זאת לא ראה הרב צבי יהודה למשל בכובע גינונים של כבוד. הרב יעקב שפירא מספר כי פעם עמד הרב צבי יהודה בפתח הפנימייה והכובע שלו עף ברוח ונפל לרצפה. תלמיד אחד הרים את הכובע והתחיל לנקות אותו. הרב צבי יהודה לא אהב את זה ואמר לו: תביא את הכובע! אמר לו התלמיד: כבוד הרב, צריך לנקות את זה, זה לא יפה לתלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו וכו'! אמר לו הרב צבי יהודה: ספק בגד, ספק רבב, ספק תלמיד חכם... ולא נתן לו בשום אופן. גם ממשיכו בראשות הישיבה, הרב אברהם שפירא זצ"ל, הקפיד על כך. "הקפדתו על לבוש הולם לאנשי תורה, בפרט הנושאים בתפקידים, הייתה מן המפורסמות. אף לי הוא העיר בשלב מסוים כי עליי לילך דרך קבע עם חליפה ואף עם מגבעת, אם כי עליה הוא ויתר לי בסוף. המיוחד הוא הדרך שבה העיר לי על כך", מספר הרב דני מילר, מרבני ישיבת שבי חברון, "ומעשה שהיה כך היה. בתיאום טלפוני הגעתי לביתו לשמוע דעת תורה. כשנכנסתי בחן אותי מכף רגל ועד ראש ושאל אם אני מגיע מעמק הירדן. הייתי נבוך לאחר שחזר על השאלה, וחששתי שמא אירעה שגגה בזיהוי שלי או בזיהוי המקום שממנו באתי. לאחר רגע של מבוכה הוא המשיך ואמר בחיוכו החם והאבהי: אינך חקלאי שבא מהעבודה. בתוקף תפקידך בקודש עליך לילך דרך קבע באצטלא דרבנן. כך אכן נהגתי מיום זה והלאה - למעט מגבעת, שעליה הוא ויתר לאחר משא ומתן קצר. ועוד למדתי שיעור חשוב כיצד מעירים באופן שמשמח את לב השומע". יחד עם זאת סבר הרב שפירא שאם השינויים החיצוניים יגרמו זעזוע, או שהם נגד רצון האישה, אין להתעקש על כך. הרב דניאל ברק ווינט, מחנך בבית הספר דביר בעתניאל, התגלגל כנער ללמוד בישיבה חרדית באופקים והיה מגיע לישיבת מרכז הרב כדי לשאול את ראש הישיבה הרב שפירא זצ"ל שאלות. אחת מהן הייתה על הלבוש. "באחת ההזדמנויות שאלתי את הרב האם לעבור מישיבת אופקים לישיבת מרכז הרב. ענה לי הרב: אתה לומד שם טוב? עניתי לו שכן. אתה מתקדם ביראת שמיים? עניתי לו שכן. בחוכמתו הרבה אמר לי הרב להמשיך ללמוד שם. אמרתי לרב שהם לוחצים עליי להחליף כיפה. על כך אמר לי הרב שלא, לא להחליף את הביגוד, כי שינוי הביגוד יגרום לי לזעזוע נפשי. הוא אמר לי: אני המשכתי עם הכיפה השחורה שלי, אתה תמשיך עם הכיפה הסרוגה שלך. תוך כדי שאלותיי בנושא סיפר לי הרב סיפור שפעם היו אצלו תלמידי ישיבה מחברון ושאלו אותו למה תלמידיו לא הולכים עם מגבעת. אז שאלתי אותם, אמר הרב, מדוע שילכו? ענו לי שמגבעת מוסיפה יראת שמיים, אז שאלתי אותם בכמה הם מוכרים את המגבעת שלהם". הרב ווינט מדגיש כי הרב שפירא חזר שוב ושוב על כך שהלבוש אינו פרמטר לחוכמה וליראת שמיים. חרף בקשות הרבנים, צעירי הציונות הדתית אז נטו לחבוש כיפה סרוגה בלבד והרבנים הבינו ללב הדור הצעיר. "הרב שפירא זצ"ל סיפר שרבנו הרב צבי יהודה זצ"ל ניסה להשפיע בהתחלה על התלמידים הצעירים לחבוש כובע לכל הפחות בשבתות", סיפר הרב יצחק דדון, "אך כשראה את אופי הצעירים בוגרי בני עקיבא שבאו לישיבה וטבעיותם הכנה והפשוטה לא התאימה לגינונים כאלה, חדל מלבקש זאת מהם". ויותר מכך: צמיחתה הגדולה של ישיבת מרכז הרב הייתה בחלקה הודות לקבלת התלמידים בלא תנאים של כובע וחליפה. "ר' אברום סיפר שהגיעו תלמידים מהיישוב החדש שרצו להתקבל לישיבות, אבל בישיבות לא הסכימו לקבל אותם בלי שלבשו כובע וחליפה. הם לא רצו ללבוש כובע וחליפה, כי הלבוש הזה היה מאוד זר להם ולא שייך מבחינתם. ר' אברום אמר שהוא זוכר את הכאב של הרב צבי יהודה שבאים תלמידים ורוצים ללמוד תורה ולא מקבלים אותם בגלל לבוש. במרכז הרב קיבלו אותם, ובעקבות זה הישיבה גדלה", מספר ר' יוחנן לובין. הרב עמיחי שוקרון צילום: באדיבות המצולם החליפה היא המדים של הרב עם הזמן התפתחו כמה מגמות בנושא. קבוצה גדולה מאוד של תלמידי מרכז הרב לבשו כובע, חליפה וכיפה שחורה, בהם הרב יעקב אריאל, הרב זלמן מלמד, הרב צבי טאו, הרב יעקב פילבר, הרבנים מרדכי ועמיאל שטרנברג, הרב דוד חי הכהן, הרב יצחק בן שחר, הרב אמנון שוגרמן, הרב יעקב שפירא, הרב משה בלייכר, הרב יהושע בן מאיר, הרב שאר ישוב כהן זצ"ל, הרב יהושע רוזן זצ"ל, הרב דוד אברהם ספקטור זצ"ל ועוד. לצידם ניתן למנות את תלמידיו הוותיקים של הרב ישעיהו הדרי זצ"ל, שביקשם לילך בחליפה ומגבעת, כגון הרב אנסבכר מהרובע היהודי, רבנים במגזר שגדלו בישיבות חרדיות כמו הרב שמואל הבר והרב יצחק הלוי, דיינים שלובשים כן מתוקף תפקידם, וכן ראשי ישיבות כמו הרב אליהו רחמים זייני. גם בתוך הלבושים יש מעט חילוקים. הרב חיים כץ מגיע לחתונות ולאירועים עם המבורג וחליפה קצרה, והרב דב ליאור לובש פראק וחולצה כחולה. "לגבי רבנים, כפי שחייל לובש מדים המזהים אותו עם תפקידו, נהגו שאף רבנים ילבשו בגדים המזהים אותם עם תפקידם", נימק הרב אריאל בעבר את הסיבה הכללית. קבוצה שנייה דוגלת בחבישת כיפה סרוגה ועליה כובע שחור. ראשון הלובשים היה הרב משה צבי נריה זצ"ל וכיום רבים מרבני הציונות הדתית הולכים בדרכו, בהם הרב צפניה דרורי, הרב ישראל אריאל, הרב אליעזר איגרא, הרב אליעזר מלמד, הרב שמואל אליהו, הרב מיכה הלוי, הרב משה אלחרר, הרב יהושע שמידט ועוד. גם בתוך לבושים אלו יש חילוקים. כך למשל יש ההולכים עם כיפה סרוגה שחורה כמו הרב דוד דודקביץ'. "הקו הזה מייצג את הרוב המוחלט של הרבנים מהציונות הדתית בתפקיד רבני או דייני", מסכם הרב משה ביגל את התופעה. "מה שהרב צבי יהודה מאוד הקפיד עליו זה הכובע, ומה יש מתחת לזה? הכיפה שאני הולך איתה כל הזמן. אני חובש כיפה סרוגה כי היא מסמלת השתייכות לקבוצה שאני שייך אליה". ויש מהדור הרבני הצעיר שחובשים קסקט. "אני הולך עם קסקט כי קר לי בראש", מנמק בחיוך הרב עמיחי שוקרון, רב קהילת מרום נווה ברמת גן. "מאז ומעולם מאוד אהבתי כובעים. תמיד לקחתי כובעים מבני הדודים החרדים שלי, ואם זה לא היה משהו שמקטלג חברתית הייתי הולך ככה. אלא שלפני שנתיים הייתי בצרפת ואשתי לא אהבה שאני מסתובב עם הכיפה, בעיקר כשבעיר שהיינו בה היו ערבים. היא קנתה לי קסקט ומאז אני הולך איתו. "אבי מורי אומר שזה תלוי בקהל. אם יש בקהל אנשים שהמכובד שלהם זה חליפה, אז חליפה זה סבבה. אם יש כאלו שזה עניבה, אתה צריך עניבה. אצל אנגלים בלי עניבה זה פרוע, ואילו כשהייתי בכיתה ט' בצרפת העלו אותי במנחה של שבת ונתנו לי חליפה בעלייה לתורה. האמת שכבר לפני כמה שנים התחלתי להשתדל לשים שני כיסויים על סמך ההלכה בעניין זה, כיפה קטנה מתחת לכיפה שלי, אבל עם הכובע יותר קל. בהתחלה הרימו גבה, במיוחד בישיבה התיכונית שאני מלמד בה, אבל לקהילה שלי זה לא הפריע והם אמרו 'תתחדש'. כמו כן, בתחילת דרכי לא הייתי הולך עם חולצה לבנה אלא עם חולצות בצבע תכלת, עד שהרב דודקביץ' העיר לי הערה ומאז אני הולך עם חולצות לבנות ארוכות". הרב שוקרון מדגים את החשיבות של הלבוש הרבני בסיפור: "לפני כ־15 שנה, בתחילת דרכי בקהילה, הייתי באירוע של שעלי תורה וקראו לרב יהונתן אדואר לבמה. הוא נכנס לאולם עם פראק וכובע, וכשראיתי אותו זה עשה לי משהו בלב. אני מכיר אותו ולא צריך את העטיפה, אבל אפילו לי זה עשה וואו, קל וחומר מה זה אומר לגבי הקהילה שלי. זה חלק מהסיבה שהם רוצים שאתלבש כך וזו הדרך שלהם לכבד את התפקיד שלי". אבל לא הכובע קובע ולא המעיל מועיל. "נכון שלא הכובע קובע, אבל אי אפשר להגיד שהוא לא מועיל", מתמצת שוקרון את משנתו. "קשה לכבד מישהו שלומפר או מלוכלך. להגיד 'לא הכובע קובע ולא המעיל מועיל' הכוונה היא שזה לא העיקר, וברור שיכול להיות אדם עם זקן ארוך וכובע שהוא פושע, אבל להגיד שאין בזה ערך? בוודאי שזה לא נכון. גם מי שאמר את המשפט הזה, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הלך עם כובע ומעיל, ולא עוד אלא עם כובע מיוחד של הראשון לציון". ***
