על אפליית גברים ונאו-פמיניזם בחסות בתי הדין הרבניים

יש יותר גברים מסורבי גט מנשים – אבל המספרים כבר לא מדברים בעד עצמם

לפי דף הנתונים של בתי הדין הרבניים, יש היום יותר גברים מסורבי גט מנשים מסורבות גט. "מתוך כלל 809 מקרים", ככה אומרים הנתונים היבשים, "מספר הגברים סרבני הגט הוא 382 בעוד מספר הנשים המסרבות לגט עומד על 427". המספרים האלה נכונים לשנת 2017, כי מאז מסרבים בתי הדין הרבניים לפרסם נתונים חדשים על סרבנות גט, שכוללים חלוקה מגדרית. 

המספרים האלה לא מסתדרים עם הסטראוטיפים המקובלים של "גברים רעילים" ו"נשים לא אלימות". בהקשר הזה לפחות, העובדות מראות שנשים וגברים חולקים שווה בשווה את אותו טבע אנושי על כל מעלותיו ומגרעותיו. זה נשמע אולי טריוויאלי, אבל רק אם מתעלמים מהעובדה שאנחנו חיים בעולם פוסט מודרני, שבו ההסללה, הבנייה חברתית של זהות מינית או מגדרית, החליפה את הביולוגיה. כל זה כמובן לא מפריע להנחה שיש דבר כזה שנקרא "טבע נשי", שמהיותו טבעי הוא גם אוניברסלי.

האשה הבינלאומית הרחומה

קחו לדוגמה את שרת התחבורה מרב מיכאלי, שפרסמה לכבוד 'יום האשה הבינלאומי', סרטון של 15 שניות שאומר הכל. על רקע תמונות מלחמה מאוקראינה היא שואלת "מי מנהל את העולם" שבו יש כל כך הרבה סבל? גברים ("רעילים") כמובן. ולכן "דרושות מנהיגות" שיפסיקו את הסבל שבעולם, כי נשים, ואת זה כולם יודעים, הן כולן פציפיסטיות רחמניות. 

ושלא יבלבלו לכם את המוח עם נשיאת מיאנמר אונג סן סו צ'י, שהלכה על טיהור אתני מלא של בני הרוהינגה. ושלא יספרו לכם על "רוזנת הדמים" אליזבת באטורי, או המלכה איזבלה שהחלה את האינקוויזיציה ואת כיבוש דרום אמריקה, או אפילו "אשת הברזל" מרגרט תאצ'ר "הקולוניאליסטית" ומלחמת פוקלנד, כי למה לקלקל "תיאוריה" עם עובדות.

האשה הבינלאומית הרחומה ששונאת גברים

או מה לגבי הספר הקצר 'אני שונאת גברים' שכתבה פאולין הרמנג ה"קווירית"? איך אפשר להצדיק שנאה, ואיך אפשר להצדיק אוניברסליות כזאת של "גבריות רעילה", בזמן ש"התיאוריה הקווירית", האחות החורגת של הפמיניזם – שעליה צריך כבר לומר שהיא פוסט-פמינסיטית –  כופרת לא רק באוניברסלי, היא כופרת בכל דבר "נורמלי", שנתפס כמדכא. אבל כנראה שעם קצת מאמץ ורצון טוב אפשר להצדיק גם שנאת גברים, או מיזאנדריה. אם פעם ה"מגדר" עוד עסק במופעים שונים של גבריות ונשיות (הומואים, לסביות, סטרייטים או בקיצור, סיסג'נדריות), היום המגמה היא כבר "להקוויר" את כולנו, כך שכל אחד יוכל להיות חופשי לבנות לעצמו את הזהות המגדרית המתאימה לו, שיכולה להופיע באלף מופעים שונים (ונרשה לשפה העברית להפריע קצת לתיאוריות האלה). שנאת גברים מוצדקת בהחלט בעולם הנאו-פמיניסטי, הכאוטי, שבו גבר הוא "רעיל" מעצם זה שהוא בוחר להיות "גבר" – זהות מגדרית רעילה במהותה.

"תיאוריה" ממש לא אקדמית

ומכיוון שהמילה "תיאוריה" מופיעה כאן לא מעט, כדאי להבהיר אותה בהקשר הפוסט מודרני שלה. כמו שהמילה "ביקורת" היא מילת צופן ל"פירוק" המשפחה, עם, מדינה, כך גם המילה "תיאוריה" היא מילת צופן, שמניחה מראש שמבני כוח דכאניים, שמגבילים את חירות הפרט, הם שיוצרים את החברה המערבית המוכרת לנו. בכך הופכת התיאוריה ל"אקטיביסטית", כזאת שתפקידה לזהות את אותם מבני כוח, לגנות אותם ולפרק אותם. אם למשל ה"תיאוריה" תזהה "הגמוניה לבנה" במדעי החברה, היא תדרוש מפעיליה לפרק אם ההגמוניה הזאת, למשל באמצעות הדרישה לגיוון גזעי או מגדרי. בדרך זו בדיוק הפכה האקדמיה ממבנה כוח מדומיין של "לבנוּת מדכאת", למבנה ממשי של כוח מדכא אחר, כזה שמשרת אג'נדות פוסט מודרניות.

כך, בדיוק כמו ה"טרור" שהפך לישות מטפיזית סמכותנית, ולכן אי אפשר להכניע אותו, גם ה"תיאוריה" הפכה לישות מטפיזית סמכותנית, שיש לה את כל המאפיינים של דת דוגמטית. מדעת או שלא מדעת – זה בכלל לא משנה – ה"תיאוריות" המפרקות האלה פועלות היום גם בתוך בתי הדין הרבניים, למשל בקבלה של המונח "מגדר", שבו מובלעת ההנחה שהמין הביולוגי לא רק שאינו רלוונטי, הוא מזיק.

בתי דין שלא מענישים, נשים

ולעניין בתי הדין הרבניים, אפשר היה לחשוב ששנאת גברים תפסח על המוסד הזה, כי בכל אופן מדובר בדיינים שהשקפת עולמם אמורה להיות האנטיתזה של הפוסט מודרניזם, שה"תיאוריות" היוצאות ממנו אומרות בפה מלא שעם ישראל מאמין ב"עליונות הגזע היהודי", ולכן אין לו זכות קיום. אבל מסתבר שגם כאן נשברים הסטראוטיפים, שמדברים על אפליה נגד נשים בבתי הדין האלה. 

באותו דף נתונים שהוזכר למעלה נאמר גם, שמתוך כל סרבני הגט, נגזרו עונשי מאסר על 69 גברים, ו"לא הוטל עונש מאסר על שום אשה". איך אפשר להסביר תוצאה כזאת? גם אם נאמר שלא מדובר בדיינים שונאי גברים, ויש להניח שהם אינם כאלה, זה לא משנה את העובדה שרק גברים נענשים על אותה עבירות בדיוק. ואיך אפשר שלא לראות באכיפת חוק בררנית שכזאת הפנמה של תיאוריות נאו-פמיניסטיות, שכבר קוראות בגלוי, במפורש, לשנאת גברים באשר הם גברים, במיוחד אם הם גברים יהודים.

הפוליגמיסט בעל כרחו

ואם תעלה פה טענת ה"אבל" גברים מופלים לטובה, הם יכולים לשאת אשה שנייה, נזכיר שמאז קום המדינה כעשרה גברים "נהנו" מהאפליה הזאת, כי בינינו, איזו אשה רוצה להיות "שנייה", ואיזה גבר רוצה לפרנס שתי נשים, שאחת מהן הוא ממש, אבל ממש לא רוצה לפרנס. ועדיין לא רק שהוא חייב על פי חוק ב"מזונות אשה", הוא ישלם גם אם מצבה הכלכלי של "האשה הראשונה" טוב יותר ממצבו הכלכלי של, ה"פוליגמיסט בעל כרחו".

ולאלה שבכל זאת מתעקשים על כך שקיימת הטיה מובנית לטובת גברים בבתי הדין הרבניים, נזכיר גם את זה, שכדי להטיל סנקציות חריפות על אשה, כמו מאסר למשל, בית דין רבני אזורי חייב לקבל אישור מבית הדין הרבני הגדול. תראו לי כמה גברים מוכנים להכניס את עצמם לעוד משפט, שנזקו הנפשי והכלכלי גדול, ושאף אחד לא יודע איך יוצאים ממנו בסוף. ההליך הזה, לפיכך, נועד מראש למנוע הטלת סנקציות חריפות על נשים.

הפנמה מרצון של "תיאוריות" נאו-פמיניסטיות

נראה אם כן שבתי הדין הרבניים סובלים משני דברים, "הפנמה" מרצון ו"כפיה" בניגוד לרצון של "תיאוריות" נאו-פמיניסטיות. זה לפחות מה שמשתמע מהתחקיר "גברים במלכודת" של ערוץ 'כאן', ששודר ב-2017 במסגרת 'זמן אמת'. 

על הפנמת ה"תיאוריות" אפשר ללמוד ממנהל בתי הרבניים, הרב שמעון יעקובי, שאמר בין היתר, "אנחנו לא נקפח את זכויותיה של האשה בשם השוויון שקיים בעולם המערבי". לעומת זאת, לקפח את זכויות הגבר מותר, כדי לאלץ אותו "לחזור הביתה". במילים אחרות, בית הדין הרבני מפלה לטובה נשים רק בגלל היותן נשים, שיכולות להיות מרושעות בדיוק כמו גברים. 

גם הרבנות הראשית, בתגובה שלה לתחקיר "גברים במלכודת", מלמדת הרבה על הפנמה של "תיאוריות" נאו-פמיניסטיות במוסד הזה. "אין דרך להשוות בין סבלם של בני המגדרים השונים", אומרת התגובה. וצריך לשאול מה לרבנות הראשית ול"מגדר", שבינו לבין מין ביולוגי אין ולא כלום? ואם כבר מגדרים שונים, מאיפה ההמצאה הזאת שמגדר אחד סובל יותר ממגדר אחר? ועוד יותר חמור מזה, איך אפשר להסביר את התפיסה הזאת שהמגדר "אשה" סובל יותר מהמגדר "גבר" לאור הנתונים החמורים על התאבדות של גברים גרושים, שהרבנות הראשית מכירה אותם? ובכלל, מדוע לא להמשיך את אותו היגיון לכלל העבירות, ולסגור את בתי הסוהר לנשים?

כפייה של נאו-פמיניזם

ובאשר לכפיה בניגוד לרצון, גם בה מודים בתי הדין הרבניים. כאשר נשאל מזכיר בית הדין הרבני בירושלים, הרב משה ביטון, מדוע נשים סרבניות גט אינן נענשות, הוא הסביר: "מספיק שיש תמונה אחת שיש אשה אזוקה בבית חולים, על מנת שכל התדמית של בית הדין תהיה לשלילי או לחיוב". ומכיוון שהרב לא אמר מי יוצר את "התדמית", אז אני אומר. את התדמית יוצרת תקשורת, שרובה שבויה בנאו-פמיניזם, שיוצר דימויים שמשרתים נרטיב ולא מתארים מציאות. לכן, כמו שהרב ביטון יודע היטב, המשמעות של "אשה אזוקה" היא "גבר מדכא", וזה בכלל לא משנה אם מדובר בעבריינית לכל דבר ועניין. והרב, שהוא גם בן אדם, לא רוצה להצטייר כ"מדכא", במיוחד לא מדכא של נשים. זאת הדינמיקה הכוחנית של הנאו-פמיניזים, שכופה את עצמו על כל דבר ועל כל אחד.

מי יעצור את רוח הפרצים הנאו-פמיניסטית?

נכון לעכשיו אין מי שיעצור את רוח הפרצים הנאו-פמיניסטית, שהצליחה לשבור אפילו את חלונות בתי הדין הרבניים. ולא מיותר להזכיר איך הכניעה לנאו-פמיניזם נגמרת, כי אולי זה מה שיגרום לאנשים להתעורר. באמריקה כבר מתייחסים ל"גבר מסורתי" כאל אחד שסובל מהפרעה נפשית. המדריך לטיפול פסיכולוגי של 'האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה' (APA), שיצא לאור בשנת 2018 (שכבר מבוסס על ההנחה ה"קווירית" שאומרת שה"נורמליות" מדכאת, ולכן גורמת להפרעות נפשיות), אומר שילדים וגברים שחיים על פי הסטריאוטיפ הגברי המסורתי, שכביכול "מבוסס על הדרת גברים שאינם לבנים, הטרוסקסואליות, סיסג'נדריות, חוזק גופני ופריבילגיות", נוטים יותר לדיכאונות ואובדנות. 

אם לא נשים סוף ל"תיאוריות" הפוסט מודרניות, הן ישימו לנו סוף. ככל שזה נוגע בנו, היהודים,  המשמעות של "התיאוריה הקווירית" למשל, שקנתה לה אחיזה בבתי הדין הרבניים, היא שגברים יהודים בכלל, והמסורתיים שבהם בפרט, סובלים מהפרעה נפשית, שגורמת להם לדכא את כל מה שזז, ומה שזז מתחיל במשפחה ונגמר במדינה יהודית.